האסטרטגיה הרוסית לשחרור חטופים: זמן לחשוב מחוץ לקופסה

"מה לעזאזל קורה לכם? האם היהודים לגמרי איבדו את שפיותם?" – זעק בטלפון ידידי הוותיק מימי לימודינו המשותפים בפקולטה למדעי המחשב במכון הטכנולוגי בקאונאס, ליטא. הכרנו גם מקורס הקצונה בצבא הסובייטי, אותו נאלצנו לעבור כחלק מחובותינו האזרחיות לפני כשישה עשורים.

ידיד זה, שתמיד רחש כבוד עמוק ליהודים, נשא בליבו הערצה מיוחדת לסיפור גבורתו של אבי במלחמת העולם השנייה. אבי היה האדריכל של בריחה מפורסמת של 64 אסירים מהמבצר התשיעי בקובנה – מקום שזכה לכינוי המצמרר "מבצר המוות". ידידי הכיר גם את סיפורה של אמי, לוחמת פרטיזנית שנשאה את צלקת פציעתה מכדור שחדר לידה בעת קרב.

למרות היותו מתנגד נחרץ למשטר הסובייטי, ידע ידידי לשמור על דעותיו לעצמו. הוא התרשם עמוקות מפעילותי במאבק למען זכותם של יהודי ברית המועצות לעלות לישראל. כאשר ליווה אותי ואת משפחתי בדרכנו האחרונה לתחנת הרכבת, בטרם יצאנו מגבולות ברית המועצות לתמיד, אמר לי משפט שנחרט בזיכרוני: "לימדתם אותנו שיש דרך להילחם בעריצות הסובייטית ללא נשק – ולנצח".

כפטריוט ליטאי גאה, ראה ידידי בישראל מודל מעורר השראה. מדינה קטנה הנאבקת על עצמאותה חרף כל הנסיבות הקשות במזרח התיכון העוין, ולמרות היחס הבוגדני – או במקרה הטוב, הניטרלי – מצד רוב מדינות העולם המערבי החופשי.

ועתה, בשיחתנו האחרונה, כמעט צרח לתוך שפופרת הטלפון: "במשך שנים הייתם המופת העולמי למאבק נחוש וחסר פשרות בארגוני טרור שנשבעו להשמיד את מדינתכם. מהטרגדיה במינכן ועד המבצע המופלא באנטבה, לימדתם את העולם הדמוקרטי שיעור חיוני – אין מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים, והמענה היחיד לפשעיהם הוא חיסולם. והנה עכשיו, הכל התהפך. אתם לא רק מנהלים משא ומתן עם המחבלים, אלא אף נכנעים לתכתיביהם!".

ניסיתי להסביר לו שהחברה הישראלית רואה בהגנה על אזרחיה ערך עליון, וכי עיקרון זה מתבטא בנכונות לשלם מחיר כבד – כמעט כל מחיר – כדי להשיב הביתה את החטופים החיים, ואף להחזיר את גופותיהם של אלו שנרצחו ומוחזקים בידי המחבלים.

תשובתי רק הציתה את זעמו: "במדיניות הזו אתם לא רק מחזקים את המוטיבציה של המחבלים להמשיך בפיגועים נגדכם ונגד מדינתכם. למעשה, אתם מעודדים ומתדלקים פעילות טרור ברחבי העולם כולו!"

הוא המשיך בלהט: "אתה הרי יודע עד כמה אני מתעב את הרוסים בשל שאיפותיהם האימפריאליסטיות ורצונם להכפיף את העולם למה שהם מכנים "העולם הרוסי". אבל בכל הנוגע לטיפול בטרור, הם דווקא ממשיכים את המדיניות שישראל עצמה התוותה בימי גולדה מאיר – אפס ויתורים וחיסול פיזי של הטרוריסטים!"

הגישה הרוסית לטרור

אירוע היסטורי מ-1985 מדגים היטב את הגישה הרוסית לטיפול בארגוני טרור. כדאי לבחון כיצד הגיבה ברית המועצות כאשר דיפלומטים מטעמה נחטפו על-ידי חיזבאללה בלבנון, כפי שתיעד קצין קג"ב בכיר שהיה מעורב ישירות באירוע, בעדות שפורסמה בתקשורת הרוסית.

"ב-30 בספטמבר 1985 התרחש אירוע חריג במיוחד בביירות. פעילי טרור חטפו ארבעה אזרחים סובייטים בעלי מעמד דיפלומטי: ארקדי קאטקוב, מזכיר המחלקה הקונסולרית; ולרי מיריקוב, נציג המשלחת המסחרית; אולג ספירין, נספח השגרירות; וד"ר ניקולאי סבירסקי. המחבלים לא היססו להפגין את אכזריותם – קאטקוב, דיפלומט צעיר בן 32, נרצח על המקום, וגופתו הושלכה בבוז סמוך לאצטדיון ההרוס בביירות.

במוסקבה התייחסו לאירוע בחומרה יוצאת דופן. המנהיגות הסובייטית הציבה שתי מטרות ברורות: ראשית, לשחרר את אנשיהם בהקדם האפשרי; ושנית, לוודא שהמעשה לא יהפוך לתקדים ופתח לגל חדש של פיגועי טרור נגד אינטרסים סובייטיים.

המודיעין הסובייטי איתר במהירות את האחראים – ארגון חיזבאללה שביקש למנף את החטיפה להפעלת לחץ על סוריה דרך בריה"מ. החוטפים דרשו שחרור של פעילים פלסטינים ואנשי חיזבאללה שהוחזקו במעצר סורי.

בסיוע גורמים סורים ידידותיים, הצליחו הסובייטים לעקוב אחר מסלול הזזת החטופים. תחילה הוחזקו הנחטפים בפרברי ביירות, אך בהמשך הועברו למיקום מרוחק יותר. העדויות חושפות את האכזריות שהופגנה כלפיהם: הם נעטפו כמומיות, נדחסו לחלל צר בתחתית משאית, ואוחסנו בדירה שהוסבה למתקן כליאה מאולתר, ללא יכולת לזעוק לעזרה או לנוע.

צוותי המודיעין הסובייטי, שפעלו בשיתוף פעולה עם בעלי ברית מקומיים, שקלו פשיטה ישירה על הבניין. אולם ההערכה שמבצע כזה יסתיים בטרגדיה, שכן שכבות ההגנה המרובות של השומרים החמושים היו מאפשרות לחוטפים להוציא להורג את בני הערובה לפני שכוחות החילוץ יגיעו אליהם.

האסטרטגיה שנבחרה במקום זאת הייתה מתוחכמת ואכזרית כאחד. הכוחות הסובייטיים, בסיוע שותפים לבנוניים, איתרו את בני משפחות החוטפים והפעילו עליהם לחץ קיצוני. החקירות היו אגרסיביות ורחוקות מכל פרוטוקול מערבי. תוצאות השיטה לא איחרו לבוא: גופתו של אחד המחבלים נמצאה בכניסה לבית משפחתו במצב שאינו ניתן לתיאור – ראשו וחלקי גוף אחרים היו מעוותים באופן שהקשה על זיהויו.

לבגדי המחבל ההרוג הוצמד מסר מצמרר: אם החטופים הסובייטים לא ישוחררו לאלתר, יזכו גם שאר המעורבים בחטיפה – כולל קרוב משפחה נוסף של מנהיג חיזבאללה שכבר נלכד – לאותו גורל. המסר פירט בשמות את כל המעורבים בפיגוע, והבהיר כי גורלם נחרץ.

התגובה החריפה הכתה בהלם את ארגון החוטפים. בעוד שתחילה איימו להוציא להורג את שלושת החטופים הנותרים אם דרישותיהם לא ייענו, כעת נאלמו. לראשונה הם נתקלו ביריב שלא ניסה לפתוח במשא ומתן או להתחנן בפניהם, אלא הפעיל כוח מחץ בלתי מתפשר. ההבנה שלא יזכו לרחמים אילצה אותם לחשב מסלול מחדש.

התוצאה הייתה מיידית. כעבור יומיים בלבד שוחררו שלושת החטופים הנותרים. הם הובאו מעמק הבקעה לביירות, שם הוסרו כיסויי עיניהם והם נזרקו מהרכב, כשהחוטפים נמלטים מהמקום במהירות. למרות ההתעללות הממושכת והתשישות הקיצונית, הדיפלומטים הצליחו להתמצא ולהגיע בכוחות עצמם לשגרירות הסובייטית, כשהם לבושים בבגדים קרועים ונושאים סימני התעללות. אירוני למדי, שוטרי משמר השגרירות לא זיהו אותם בתחילה ואף היססו להכניסם פנימה".

מה יכולה ישראל ללמוד

"כעת", אמר ידידי, "הבה נדמיין מתווה דומה שישראל יכולה ליישם לשחרור חטופיה. נניח שממשלת ישראל תעביר לראשי חמאס מסר חד-משמעי: המודיעין הישראלי מיפה במדויק את מיקומם של כל החטופים ואת זהות המחזיקים בהם. יתרה מכך, בידי ישראל מידע מפורט על מקום הימצאם של בני משפחותיהם של כל אחד ממנהיגי החמאס וממבצעי החטיפה – בעזה, בקטאר, בטורקיה או בכל מקום אחר בעולם.

המסר יהיה ברור: אם החטופים לא ישוחררו בתוך שבוע ימים, ישראל תפתח במבצע נקם שיטתי ומדורג. לא רק מארגני החטיפה ומבצעיה יהיו יעד לחיסול, אלא גם בני משפחותיהם – ללא התחשבות במקום מגוריהם או במעמדם. ישראל תפעל באמצעות תקיפות נקודתיות של סוכנים מיומנים, ובמקביל תבצע הפצצות מדויקות על מקומות מגוריהם ומסתורם.

ישראל תבהיר שהיא כבר אינה מעוניינת בדעת הקהל העולמית או בהחלטות מוסדות בינלאומיים. הפניות לבית הדין הבינלאומי או לאו"ם יהיו חסרות משמעות,, שהרי ממילא ארגונים אלה כבר אימצו עמדות עוינות כלפי ישראל. מבחינת ישראל, אין שום נזק תדמיתי נוסף שעלול להיגרם, בעוד שעבור בני משפחות ראשי חמאס – המחיר יהיה כבד מנשוא".

ידידי השתתק רגע, מוודא שהבנתי את עומק הצעתו. "זוהי האסטרטגיה היחידה שתבהיר לחמאס שהפעם המשחק שונה – שהכללים השתנו. הטרור מבין רק שפה אחת – שפת הכוח והנחישות הבלתי מתפשרת", הוא סיכם בקול שקט אך נחרץ.

חזרה לימי 'זעם האל'

בעודי מקשיב לחברי, הבנתי שדבריו מהדהדים מדיניות שישראל עצמה הגתה והפעילה בעבר. אין בהצעתו חידוש משמעותי כשנזכרים באותה הוראה מפורסמת שנתנה גולדה מאיר לראש המוסד, צבי זמיר, מיד לאחר הטבח באולימפיאדת מינכן: "שלח את הבנים!". במילים תמציתיות אלה הניחה ראש הממשלה את היסודות למבצע "זעם האל" – מערכה ממוקדת וארוכת-טווח שנמשכה כשני עשורים, עד 1992. מבצע זה לא התבסס רק על חיסולים פיזיים. הוא כלל גם מערך שלם של לוחמה פסיכולוגית שנועדה לשבור את רוחם של המחבלים. המוסד הפעיל לחץ מתמיד שהגביר אצל המבוקשים תחושת נרדפות בלתי פוסקת. האמצעים היו מתוחכמים ומגוונים: משליחת רמזים מאיימים ועד לפרסום מודעות אבל בעיתונים הערביים על שמם של המבוקשים – בעודם בחיים. מסר אחד היה ברור: המחבלים מסומנים, והיד הישראלית תשיג אותם בכל מקום ובכל זמן.

טבח 7 באוקטובר 2023 – בו שילבו כוחות מחבלים עזתיים ותושבים "מן השורה" מהרצועה ידיים לביצוע רצח המוני, מעשי אונס ושוד נגד תושבי יישובי עוטף עזה ומשתתפי פסטיבל "נובה" – אינו מותיר מקום לפרשנויות או התפלפלויות. אירוע מזעזע זה מחייב הסקת מסקנה מעשית אחת ברורה: על הציבור הישראלי לאמץ החלטה נחרצת להשתחרר מכבלי תסמונת "הסכמי אוסלו", אותה תפיסת עולם שנכפתה על מדינת ישראל בידי "רודפי השלום" כשמעון פרס, יוסי ביילין ותומכיהם. הגיע הזמן לחזור למדיניות של שכל ישר וכוח הרתעה, כפי שהבינה והנהיגה גולדה מאיר.

במציאות זו, נפתח בפני המחבלים נתיב צר ויחיד להישרדות: שחרור מיידי וללא תנאים של כל החטופים, כשהם בריאים ושלמים. רק אז יוכלו לקוות שמדינת ישראל תשקול לאפשר להם לצאת מעזה בעוד נפשם בם. כל אפשרות אחרת תוביל לתוצאה אחת בלבד – חיסולם השיטתי והמוחלט.

לא ניתן היה שלא להתרשם מהתפתחות מפתיעה. לאחר ששלחתי את המאמר הזה לפרסום במוצאי שבת, ה-15 במרץ, כאילו נקלטו הדברים במקומות הנכונים. בבוקר יום שלישי, ה-18 במרץ, פורסם בישראל כי "שערי הגיהינום" בעזה החלו להיפתח – ביטוי עוצמתי לשינוי מגמה בדרכי הפעולה כלפי הטרור.

נותר רק לראות כמה זמן יידרש למחבלים, שבנו את אסטרטגיית הסחיטה האכזרית שלהם על הפגנות והלכי רוח בחברה הישראלית, להבין עובדה פשוטה: הם נכשלו במאמציהם לערער את שיקול הדעת המפוכח של מקבלי ההחלטות האחראים לביטחון העם והמדינה. התוצאה הבלתי נמנעת של הבנה זו תהיה אחת – שחרור החטופים והכרה סופית שטרור לא ישיג את מטרותיו מול ישראל נחושה.