הדרך לצבא חזק: לוגיסטיקה וכוח אש במרחב האויב

לאחרונה נכנס רמטכ"ל חדש לתפקיד. הודגשו אצלו אופי ההתקפי והתנגדות נחרצת לרעיון הצבא הקטן. דברים אלו יפים מאוד ואפילו נהדרים. הציפיות ממנו גבוהות – עליו להכריע את חמאס. אך בעיניי, מעבר לכל אלו, על הרמטכ"ל הנכנס לשים דגש על שני מרכיבים משולבים: הכנת הצבא ללחימה מול צבא סדיר, והכנתו לפעול רחוק מהבית. כלומר, עליו לשפר את יכולות המערך הלוגיסטי לתמוך בכוחות הפועלים למרחקים גדולים.

ב-1956, במבצע קדש, צה"ל הגיע קרוב מאוד לתעלת סואץ בפעם הראשונה ונשאר שם עד הנסיגה במרץ 1957 בשל לחץ אמריקאי כבד. ב-1967 צה"ל שב לשם ונשאר בסיני, כולל לחימה על התעלה עצמה ואף חצייתה, עד הנסיגה שהתחילה ב-1980 בעקבות חוזה השלום עם מצרים.

המרחק ברכב מגבול ישראל לתעלה, מבלי לכלול את הנסיעה בתוך ישראל עצמה, הוא כ-570-630 קילומטרים. זמן הנסיעה נע בין 6 ל-8 שעות. ובכל זאת, למרות המרחק העצום, צה"ל הצליח לקיים לאורך זמן ממושך, הן בשגרה והן בעיתות חירום ובמהלך ארבע מלחמות, מערך לוגיסטי יעיל. מערך זה אפשר לכוחותיו אורך נשימה לחימתי גם כשפעלו רחוק מאוד מהבית.

לעומת זאת, צה"ל של 2006 התקשה לספק לוגיסטיקה לכוחותיו שנמצאו רק כמה קילומטרים מהגבול. במלחמה הנוכחית, השיירות הלוגיסטיות בעזה הפכו לעניין מבצעי מורכב מאוד. הניגוד בין העבר להווה בולט במיוחד בבסיסים הקבועים: בעוד שבעבר צה"ל ידע לספק מזון חם ומזין לחיילים הלוחמים בעומק סיני, כיום המצב שונה לחלוטין.

דוגמה מובהקת לבעיה הלוגיסטית הנוכחית ניתן לראות בבסיסים החדשים שהוקמו מסביב לרצועת עזה, בתוך שטח ישראל. במתקנים אלה אין מטבחים כלל, והאוכל מבוסס על רכישות חיצוניות של הצבא – לעיתים חמגשיות חמות, אך לרוב אוכל קר. תפריט טיפוסי ליום כולל מוזלי, מעדנים וסלטים קנויים לארוחות בוקר וערב, וחמגשיות או כריכי בגט עם שווארמה (כבר קרים ולא טריים) לארוחת הצהריים. כל זאת עבור חיילים שמיד לאחר ארוחות דלות אלו עלולים לצאת לקרב.

באופן אירוני, הצבא בחר לכנות כל בסיס חדש כזה בשם "מוצב" – מינוח שאולי נועד להצדיק את אי-יכולתו לספק תנאים בסיסיים לחיילים. בו בזמן, חיילי צה"ל של היום נדרשים לשאת משקל רב יותר מבעבר. בצה"ל של פעם, חיילים היו יחסית "קלים", אך מלבנון השנייה ואילך, חיילי החי"ר נדרשים לצאת לקרב עם תרמילים כבדים מאוד על גבם, המכילים אספקה המספיקה ל-24 או 48 שעות.

הלוגיסטיקה נתפסת באתוס הצה"לי כעניין משני, ולא תמצאו אותה בכותרות העיתונים או אפילו בהתייחסויות בתחקירים. אך זוהי טעות חמורה. מייחסים לנפוליאון את האמרה הקובעת כי הצבא צועד על קיבתו. אתפלא אם המשפט אכן שלו – שהרי הוא בוודאי ידע שהצבא אינו צועד רק על קיבתו. הוא צועד גם על חימושים, על דלק, על חלקי חילוף ועל אלפי פריטים אחרים מסוג זה. בלעדיהם, צבא אינו יכול להילחם כלל.

ועוד, מעבר ללוגיסטיקה, מ-1948 ועד 1973, צה"ל נלחם חמש פעמים, לרוב בהצלחה, נגד צבאות סדירים. גם במלחמת לבנון הראשונה צה"ל נלחם במידה מסוימת נגד הצבא הסורי. מאז, צה"ל כבר לא עשה זאת ואפילו הפסיק להתאמן לתרחיש כזה. לשם המחשה, בתרגילים כיום החיילים כבר לא צועקים "חייל סורי מחופר!" אלא פשוט "מחבל!". במובנים רבים צה"ל התמקד בשנים האחרונות בלחימה נגד צבאות טרור ואיבד את יכולתו להתמודד עם צבאות סדירים. הכשירות ללחימה בטרור שונה מאוד מהכשירות הנדרשת מול צבא סדיר, והדבר ניכר בקצב האיטי של פעולות צה"ל בעזה עד כה.

כקצין המשרת באחת מחטיבות החי"ר המתמרנות, קשה לי עם מצב זה. ובכל זאת, האמת צריכה להיאמר: לעומת יחידות עילית מהטובות בעולם, צבא היבשה שלנו אינו יותר מבינוני, הן בתחום הלוגיסטי והן במיומנויות לחימה. ברצועת עזה, במקום היחיד שבו נתקלנו באויב – שאפילו אינו צבא סדיר – לא התקדמנו יותר מ-12 ק"מ מקו הגבול. בלבנון, הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיע צה"ל בעימות הנוכחי נמצאת רק 8 ק"מ מהגבול. לשם השוואה, במלחמת לבנון הראשונה, צה"ל תמרן עד ביירות. כפי שכותב אלעד נחשון: "אין לו את הכלים, הידע והמערך הלוגיסטי הדרושים להוצאה לפועל של תמרונים צבאיים עמוקים, מהירים ומפתיעים בשטח האויב". לכן, על הרמטכ"ל לבנות מחדש צבא שיוכל להוציא לפועל "תמרונים צבאיים עמוקים, מהירים ומפתיעים בשטח האויב".

כדי להבין את הדרישה הזאת, עלינו לבחון את המפות והאיומים המתפתחים. בדרום, צבא מצרים מתחזק משמעותית תחת הנשיא א-סיסי. בצפון, המצב בסוריה משתנה עם נוכחות טורקית משמעותית. שני איומים אלה עלולים להציב בפני צה"ל אתגר של התמודדות עם צבאות סדירים מודרניים בטווח השנים הקרובות.

החזית הדרומית

הצבא המצרי מתכונן צבאית באופן מדאיג: קניית חימוש בכמויות גדולות, מנהרות מתחת לתעלה, ותרגילים המדמים תקיפה על ישראל. גם אם אין כוונה מידית למימוש האיום, עצם קיומו מחייב היערכות ישראלית מתאימה. כפי שכבר ברומא העתיקה ידעו – "אם ברצונך שלום, התכונן למלחמה".

התמודדות אפשרית עם צבא מצרים מציבה אתגר כפול: ראשית, אתגר מבצעי – צה"ל צריך לפתח מחדש יכולות להתמודד עם צבא סדיר מודרני, המשמעות היא, בין השאר, כי על צה"ל ללמוד מחדש טכניקות קרב של שריון מול שריון או קרבות אוויר. שנית, אתגר לוגיסטי – יכולת להעביר את הקרבות אל שטח חצי האי ולתמוך בכוחות המתמרנים מאות קילומטרים מהגבול.

החזית הצפונית

בחזית הצפונית, למרות שהאיום הסדיר פחות מידי, עלינו להתכונן להתפתחויות אפשריות: התחזקות צבא סוריה מחדש, יצירת ציר התנגדות סוני או שיקום הציר האיראני. לפיכך, ישראל צריכה ליצור מסדרון בדרום סוריה מרמת הגולן ועד האזורים הכורדיים.

מזרחה מרמת הגולן לאורך גבול סוריה-ירדן נמצאת נקודה אסטרטגית קריטית – א-תנף. מיקומה הייחודי בצומת דרכים בין סוריה, ירדן ועיראק ועל הציר מבגדאד לדמשק הופל אותה למרכיב מפתח בכל אסטרטגיה אזורית. זו הסיבה שארה"ב הקימה שם בסיס צבאי ויצרה סביבו אזור מפורז ברדיוס של 55 ק"מ בתמיכת מורדים מקומיים הסרים למרותה.

עם חילופי השלטון בסוריה, ירידה דרמטית של האיום מצד דעא"ש וחוסר הרצון של ממשל טראמפ למעורבות בעולם, קיים סיכוי רב לנסיגה אמריקאית מא-תנף. במקרה כזה, את המקום יתפסו מיליציות פרו-איראניות, כוחות דאע"ש או כוחות ג'יהאדיסטים של המשטר החדש. מצב זה יסכן את יצירת המסדרון היבשתי מן הגולן אל הכורדים ויאפשר הקמה מחדש של המסדרון היבשתי בין איראן ללבנון או של מסדרון סוני דומה.

לעומת זאת, נוכחות ישראלית במקום, לבדה או בשילוב עם ארה"ב, תאפשר חיבור בין הר הדרוזים לכורדים, יכולת תגובה מהירה נגד איומים על בעלי הברית – גם ממזרח להר הדרוזים – ושליטה על הציר בין בגדאד לדמשק. יתרה מכך, הצבת טייסת ישראלית במקום תהווה גורם הרתעה אפקטיבי נגד המליציות הפרו-איראניות בעיראק וגם תקצר את מרחקי התקיפה מול איראן.

על ישראל ללחוץ על ארה"ב להישאר בא-תנף. אך אם הדבר מתברר כבלתי אפשרי, ואולי אפילו במקביל לנוכחות כוחות של ארה"ב, על צה"ל להציב כוחות משלו במקום. מדובר במבצע לוגיסטי גדול שיעניק לצה"ל יכולת לפעול רחוק מעבר לגבולות המדינה, כ-300 ק"מ מרמת הגולן. המאמץ הזה חייב לכלול גם פריצת כביש מודרני מא-תנף אל הר הדרוזים. משימה זו תדרוש יכולת להילחם נגד צבא סדיר, תחת איומים מצד צבא טורקיה מצפון, צבא סוריה משוקם ואפילו צבאות איראן ועיראק מדרום. כלומר, גם בחזית דרום סוריה נדרשת בנייה מחדש של צבא היבשה, הן מבצעית והן לוגיסטית.

לסיכום, אם אנחנו רוצים לקיים תכנית אסטרטגית רב-שנתית מול האיומים הקיימים והעתידיים, כגון אימפריאליזם טורקי חדש ואיום הצבא המצרי, עלינו לבנות מחדש את צבא היבשה. על הרמטכ"ל החדש מוטלות שתי משימות עיקריות מול עולם משתנה: הראשונה היא בנייה מחדש של צה"ל כצבא יבשה המסוגל להתמודד מול צבא סדיר ומודרני באופן מהיר וקטלני. השנייה היא פיתוח מסוגלות לעשות זאת בעומק שטח האויב ולהישאר שם – בין אם במלחמה בסיני ובין אם בשליטה בדרום סוריה.