מכתב מילואימניקים משני צדי המפה הפוליטית קורא לדחות מחלוקות פנימיות ולהתאחד סביב המאמץ המלחמתי והחזרת החטופים
מיכה גודמן היטיב לחזות בספרו הנהדר 'היום השמיני' שפוטנציאל הקרע בעם ישראל לאחר אסון השבעה באוקטובר גדול עשרות מונים מהקרע שקדם לטבח. לצערי, נראה שהגענו בדיוק לשם.
יום שבת האחרון היה אחד הימים הכי קשים למילואימניקים מתחילת הלחימה. בזמן שרבים מאיתנו מתמקמים מחדש בציר נצרים או נקראים לרפיח, ואלפים נוספים סוגרים שבת בבט"ש "רגיל" בגזרות הלחימה השונות – המדינה בוערת. בחדשות מדברים על הכל, חוץ מעלינו המילואימניקים ועל הלחימה המתחדשת שעתידה להשפיע עלינו ועל משפחותינו ולטלטל שוב את חיינו.
היו ימים קשים הרבה יותר מבחינה אובייקטיבית: חיילים נפלו, חטופים נרצחו. אבל בתקופת ה"ביחד ננצח" ידענו כעם להכיל ולהתמודד עם הכל, ולהביא הישגים אדירים וגאווה לעם ישראל במלחמה הזאת. היום, כשברור שמבחינת המנהיגים שלנו תקופת האחדות חלפה, יהיה לעם הזה הרבה יותר קשה להתמודד עם אסונות נוספים הצפויים לנו, לצערנו, בשל התחדשות הלחימה.
מבחינתנו, האחדות בעם ישראל אינה בגדר דרישה בלבד, אלא צורך ביטחוני וקיומי ממש. בקרוב, כך נראה, יידרשו להסתער ברפיח גם מילואימניקים התומכים בכל ליבם בפיטורי היועמ"שית וגם מילואימניקים שפיטוריה פוגעים עמוקות בציפור נפשם. ההחלטה לחזור ללחימה היא החלטה מוצדקת, אך היא חייבת להיות מלווה בתחושת אחריות עמוקה ובמזעור החיכוך הפנימי בחברה הישראלית.
לפני כל האשמה, על כל אדם לבחון את עצמו לפני שימהר להאשים אחרים. גם אני כשלתי בכך לפני ה-07.10. לא השכלתי להבין את עוצמת האיום החיצוני עלינו, והשתתפתי בעצמי בכמה פעולות מחאה שלדעתי כיום תרמו לשיח הציבורי המקוטב טרם האסון. כתבתי גם לא מעט ציוצים ברשת שאולי תרמו גם הם לאווירה זו. לא לקחתי שום חלק בשיח הסרבנות, מעולם, אך גם לא גיניתי אותו בצורה מספיק ברורה. זו הייתה טעות.
כשחזרתי הביתה בפעם הראשונה מהמילואים וראיתי את שלטי "אתה הראש אתה אשם", תפסתי את הראש. כששמעתי שראש הממשלה נתניהו מצייץ בלילה נגד ראשי מערכת הביטחון, בסך הכל שלושה שבועות לתוך הלחימה, לא האמנתי. כשראיתי את כל ה"לשעברים" יושבים באולפנים ומחלישים את עם ישראל, נדהמתי. כשרביב דרוקר וערוץ 14 ספרו את כיפות הנופלים, התחלתי להבין את עוצמת הניתוק. לא השכלנו כעם וכחברה להסיק מסקנות מהמצב הפנימי הנורא שלנו לפני הטבח, וכל צד חזר לדפוסים הישנים והמזיקים.
מתוך הכרה בסכנה הטמונה בהמשך הפילוג, החלטנו לשנות. פרסמנו השבוע את 'מכתב המילואימניקים', עליו חתומים משרתים משני צידי המפה הפוליטית.
פנינו למנהיגי המדינה בדרישה, בקשה ותחנונים: תעצרו. כל אחד בתפקידו ובמידת השפעתו. קראנו להם לזכור, קודם כל ולפני הכל, שיש לנו אחים שעדיין לא השבנו מהגיהינום, שיש לנו אויב קשה שעוד לא נוצח. אנחנו דורשים מהם לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי, ולא לשלוח אף מילואימניק לשדה הקרב עם לב קרוע.
התגובות שקיבלנו על המכתב המחישו בדיוק את הצורך בו: הספיקו כבר לתקוף אותנו מכל הצדדים.
חשוב לי להבהיר כאן מסר ברור: המפגינים ברחובות הם, ברובם, מהאנשים הטובים ביותר שיש למדינה הזו להציע והם פטריוטים לא פחות מאף אחד אחר. במקביל, אלו בעם המצדדים בפיטורי היועמ"שית וראש השב"כ עושים זאת גם הם ממניעים ציוניים ומתוך אמונה שזו הדרך לחזק את מדינת ישראל.
הציפייה שלנו ברורה: אי אפשר ביד אחת להחליט על חידוש הלחימה (המוצדקת), וביד אחרת לפלג ולשסע. כל נושא שנוי במחלוקת צריך להמתין לסיום הלחימה.
עוצמתו של צה"ל כיום בנויה על מערך המילואים שלו. בשלב הזה של הלחימה, אנחנו כבר לא "מילואימניקים" – אנחנו אזרחים משרתי מילואים. אנחנו חיים חיים כפולים ומשלבים בשנה וחצי האחרונות חיי אזרחות – לצד הקפצות, לחימה ושירות. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים מהן דעותיו של כל לוחם לצדנו, וכשאנחנו מסתערים קדימה, כל אחד מאיתנו רוצה לדעת שראשו של הלוחם לידו אינו טרוד בעניינים הפוליטיים. כדי לשמור באמת על מערך המילואים, וכדי לוודא שיש לנו את העוצמה לנצח בשדה הקרב, המילואימניקים מכל הצדדים צריכים להרגיש שהמנהיגים שלהם רואים אותם ומתעלים לגודל השעה. זה הזמן להניח את המחלוקות בצד, להילחם באויב, להכריע, לנצח, להחזיר את החטופים הביתה – לכל השאר יהיה מספיק זמן בהמשך.
כותבי המכתב אנשים מעולים וכוונותיהם נעלות ביותר – והשאיפה של "ביחד ננצח" סופר רלבנטית.
אבל השאלה היא גם האם הממשלה לא יכולה לתפקד כל עוד המלחמה הזו נמשכת (ואנחנו לא מתחילים לראות את סופה עדיין)?
כי פיטורי ראש שב"כ מתמרד, שמרגיש שאיננו כפוף לממשלה, הם לא רק סמכותה של הממשלה אלא חובתה בשביל:
1. להצליח ליישם את מדיניותה הבטחונית ולבחור אנשים רלבנטיים להנהיג את שרותי הבטחון בהתאם. אחרת זה פגיעה ישירה ומשמעותית בבטחון המדינה. לא ניתן ליישם מדיניות עם אנשים ששמים רגליים ולא מקבלים מרות.
2. למנוע הדרדרות לדקטטורה מוחלטת – שלטון של אנשים שלא נבחרו (צבא, משפט, פקידות בכירה), שלא סופרים את הממשלה והכנסת. שלטון דמוקטטורי כזה פוגע פגיעה אנושה ביכולת הממשלה לתפקד, ופוגע מאד ברגשות הציבור שבחר בממשלה – שהוא הרוב.
אם בג"צ יפעל בניגוד לחוק ולא יאפשר את פיטורי ראש השב"כ והיועמש"ית, אותו ציבור יתקומם. המחאה פה תהיה אדירה.
כרגע אתם מסתכלים רק על המחאה של הצד השני, אבל קחו בחשבון שהצד שתומך בממשלה, כמה שהוא יותר בעד אחדות ופחות מוכן לעימותים, לא יוכל לקבל מצב כזה בו הוא אזרח סוג ג. אף אחד לא יכול לקבל זאת.
בארה"ב הנשיא טרומן פיטר את הגנרל הפופולרי מקארתור, תוך כדי מלחמה, כי הנ"ל לא קיבל את מרותו במלואה. ויש עוד דוגמאות לכך.
אז נכון, אנחנו במלחמת קיום, "שקט יורים", אבל אי אפשר להמשיך עם המצב כמו שהוא.
זה מאבק על כוח ושלטון בראש ובראשונה. למיעוט הקטן שמוחה אין בעיה לשרוף את המדינה.
אבל אני חושב שרבים בצד של המחאה של לפני 7/10 מבינים היום שעשו טעות עם הפיצול הנוראי והצעדים שנקטו – אלימות קשה, סרבנות, פגיעה במדינה בכלכלה ועוד.
הם יחכו עם הרצון לשלוט עד הבחירות הבאות.
אכן ישנם גם אנשים טובים והגונים בשמאל. אבל הם אידיוטים שימושיים שאינם רואים את המטרה הבסיסית של השמאל; החרבת מדינת ישראל כמדינה יהודית ומסירת השליטה לאויב האיסלאמי.
יסלח לי כותב הטור, איך אפשר לבקש מהממשלה לא לפעול (לדוגמא) להדחת היועמש"ית בזמן שפעולות שלה מגבילות את היכולת של הממשלה לפעול בנושאי המלחמה (סיוע הומניטרי, תנאי המאסר של הנוחבות, העברת הנוחבות למשפט האזרחי במקום להותירו בצבאי, אי העמדת אפילו נוחבה אחד לדין למרות ההשתלטות על הנושא המשפטי שקשור אליהם וכו')?
שלא יבוא למנהיגי המדינה בטענות על כך שהם פועלים בזמן שהמערכות שכותב הטור פעל לשמר את כוחן פועלות באותה צורה כוחנית שהביאה את הרפורמה המשפטית.
מסכים מאוד.
בסוף הדגש לא אמור להיות על "הנושאים השנויים במחלוקת" אלא על כללי המשחק וההסכמיות בעם. אי אפשר להתעלם מהסוגיות הבוערות כי הן נוגעות בליבת קיומנו כאן. אך יש לחזור לחוקי המשחק הדמוקרטיים ולא שלטון פקידים.
תסלח לי
זה לא מחלוקת פולטית
זה מחלוקות ביטחונית קיומית.
מסכים מאוד.
בסוף הדגש לא אמור להיות על "הנושאים השנויים במחלוקת" אלא על כללי המשחק וההסכמיות בעם. אי אפשר להתעלם מהסוגיות הבוערות כי הן נוגעות בליבת קיומנו כאן. אך יש לחזור לחוקי המשחק הדמוקרטיים ולא שלטון פקידים.
המציאות היא שפוליטיקאים ימנים מבינים את זה ומראים מאמץ ללכת לקראת הצד השני (ראו לדוגמה פשרת סער-לוין) אבל לא ראיתי אף משפטן בכיר או בכלל בכיר בשמאל שהבהיר שיהיה מוכן לפשרות וויתורים בשביל האחדות.
הייתי מוכן לפגוש את האיש הזה ולחבק אותו.
העניין שהנושאים המדוברים הם כאלו שאינם סובלים דיחוי כי הם קריטיים ללחימה ולהשארת ישראל כדמוקרטיה.
מה גם, שגם בעתיד השמאל יקרא לכל דבר שהימין עושה- קץ הדמוקרטיה בזמן שנוא עצמו מחריב אותה עד דק.
איך האיש הטוב הזה יכול להיות בעד השארת ראש השב"כ שכשל באופן מחפיר ואין עימו כל אמון?
האחריות שלו זה גם לראות איפה השמאל צריך להרגיע את עצמו ולא להיות 'אופוזיציה לוחמת'…
יש פה מצב ממש משונה, הרוב המכריע של המפגינים אכן חוששים לדמוקרטיה, מצד שני הם תומכים במי שרוצים להפוך את ישראל לאוליגרכיה. לדעתי, הפער פה הוא אכן פער של הקשבה, הרושם שלי שרוב המפגינים בכלל לא מקשיבים להנהגה שלהם לכאורה. הסיפור בצד ימין, אם מישהו תוהה, לא הרבה יותר טוב.
מה שמוביל לפילוג הוא לא ״נושאים שנויים במחלוקת״ (הגדרה לה זוכים רק צעדים של ממשלות ימין), אלא העובדה שיש אנשים, שמשום מה שתמיד מגיעים מהשמאל, שבמקום לנהל דיון על הנושאים האלה – שזכותם המלאה שלא להסכים איתם – הם יוצאים ושורפים את המדינה, מאיימים בסרבנות, בפגיעה בכלכלה, בשפיכות דמים וברצח של פוליטיקאים, ובראשם ראש הממשלה. זה(!) מה שגורם לפילוג. אבל הפילוג הזה הוא לא בין הימין לשמאל, אלא בין עם ישראל לאותם שורפי אסמים קפלניסטים. וזו התמימות. לחשוב שבגלל נושא כלשהו שיש סביבו מחלוקת, אז זה מה שגורם לקרע. זה, ולא העובדה שאנשים מסרבים בתוקף לנהל שיח על עניין שהוגדר על ידם כ-״לא לגיטימי״ ועם אנשים שהיגרו על ידי כ-״נאצים יהודים״. הממשלה היא לא הבעיה והתזמון לא רלוונטי. הרי תמיד אפשר להגיד ״עכשיו לא מתאים כי א׳, ב׳, ג׳…״ הבעיה היא שהמהלכים של הרפורמה המשפטית, פיטורי היועמ״שית, פיטורי ראש השב״כ ומהלכים אחרים מוגדרים על ידי אותו מיעוט רדיקלי ואלים כלא לגיטימיים ולא חוקיים, רק על בסיס שנאתם לממשלה ולעומד בראשה. זה(!) מה שצריך להשתנות.