סימנים ראשונים לשינוי בעזה?

בשעה 2:36 לפנות בוקר, בעוד החשכה עדיין עוטפת את ה־18 במרץ, הכריז דובר צה"ל באופן רשמי: "הפסקת האש תמה, ואנחנו שבים ללחימה מלאה". במקביל להכרזה זו, מעל שמי הרצועה, פתחו מטוסי חיל האוויר בסדרת הפצצות וחיסולים ממוקדים – והפתיעו לחלוטין את מחבלי חמאס ואת תושבי עזה, שהתמסרו לאשליית השלווה הזמנית ולא שיערו בנפשם שמדינת ישראל תחדש שוב את הלחימה.

אך הפעם, בשונה מסבבים קודמים, הסבב הנוכחי טומן בחובו פוטנציאל גבוה להסתיים בהכרעה ברורה ואף בשחרור החטופים – לאו דווקא בזכות עוצמת הלחימה הישראלית, אלא בשל תחושות השברון והייאוש המכרסמות בליבם של העזתים בעקבות סיום ההפוגה האחרונה. בתקופת הפסקת האש התאפשר לתושבים בעזה ליהנות מעט מחזרה לשגרת חיים בסיסית, ההפצצות והתמרון הקרקעי פסקו, כוחות צה"ל נסוגו מאזורי הלחימה, וסיוע הומניטרי זרם בשפע לידיהם של התושבים. התושבים הורשו אף לעלות צפונה אל אזורי ההרס, ושם התגלה בפניהם מחזה אפוקליפטי – בתים, זיכרונות ורכוש שנחרבו עד היסוד במהלך הלחימה, מותירים אותם ללא מקום לחזור אליו.

ובכל זאת, רבים מהם רצו להאמין שהסיוט המתמשך שהביאו על עצמם כבר מאחוריהם, שהמלחמה קרובה לסיום, וכעת יחל זמן השיקום. סימנים ראשונים של אופטימיות החלו להופיע, ומצב הרוח הכללי עלה מעט. היה להם אפילו פנאי להשתתף במיצגים החולניים של שחרור החטופים שנועדו לגייס מחדש את תמיכת הציבור העזתי בארגון הטרור הרצחני.

בסיום שלב א' של העסקה החלו המגעים לקראת עסקה נוספת, הדרישה הישראלית הייתה ברורה – חמאס בשום פנים ואופן איננו יכול להישאר ככוח צבאי או שלטוני ברצועת עזה, לעומתם דרישות חמאס היו ברורות: סיום הלחימה, נסיגת כלל הכוחות מהרצועה ושחרור אלפי מחבלים מבתי הכלא. השיחות נמרחו והמשלחות שיצאו לא הצליחו להגיע לעמק השווה והיה נדמה שהמלחמה נכנסת לקיפאון מסוים מצב שהיה בלתי נסבל מבחינתה של ישראל.

בבוקר יום ראשון, 1 במרץ, הודיע צה"ל על הפסקת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, איתות ברור לחמאס שהלחץ רק ילך ויגבר אם לא יתגמש. אך הארגון לא התרגש מהמהלך והמשיך להתבצר בעמדתו, ובכך לא הותיר לישראל ברירה אלא לחדש את הלחימה.

כמה ימים לאחר חידוש הלחימה הכריז משרד הבריאות הפלסטיני שמספר ההרוגים עבר את ה50,000 תושבי עזה חווים מציאות שבה נתוני האבדות אינם משפיעים על קבלת ההחלטות של חמאס, וכיצד ארגון הטרור גורר אותם חזרה אל מעגל האלימות.

הם מודעים לכך שלעומת הסבבים הקודמים המציאות הגיאופוליטית השתנתה לחלוטין: בוושינגטון נראה כבר שאין מי שיסייע להם או יתערב לטובתם, חיזבאללה כבר שבור ולא מסוגל להושיט יד, העיראקים לפחות בינתיים, שקטים מחשש לתגובה, המורדים החות'ים בתימן ממשיכים בשיגורי טילים לסירוגין, אך פעילותם מוגבלת בשל תקיפות צבאיות אמריקאיות.

נדמה כי שעון הזמן התהפך – הרגעים הספורים של הפוגה וההטבות שלהם זכו נשללים מהם בזה אחר זה, והשאיפה לשקם את חייהם מתרחקת יותר ויותר.

בינתיים, הנשיא שיושב בבית הלבן מעלה בפומבי תרחיש של גלות אפשרית, צה"ל ממשיך בחיסול שיטתי של מנהיגי חמאס, ובישראל מתמנה רמטכ"ל חדש, ששואף להיות נחוש ולוחמני מקודמו, כל זאת לצד הצהרות שר הביטחון בנוגע לסיפוח שטחים, וראש הממשלה שמבטיח שהלחץ רק ילך ויגבר.

מכלול הגורמים הללו מנסרים את רוחם של העזתים, שמשתוקקים למנוחה אמיתית ומוצאים את עצמם מותשים, מבודדים וחסרי תקווה. הם מתקשים להבין למה הם צריכים להמשיך לשאת את המחיר ההזוי הזה, רק כדי לשמור על קומץ חטופים אחרונים והאם הסבל והסיוט בכלל יגיעו לסופם אי־פעם.

את עומק השבר ניתן לזהות בבירור גם באמצעות סקר שנערך לאחרונה ופורסם בעיתון הבריטי השמרני "הטלגרף" המצביע על מגמות משמעותיות בקרב אוכלוסיית רצועת עזה. על פי הסקר, 53% מתושבי הרצועה שוקלים להגר, כאשר חלק ניכר מהם אינם מתכוונים לשוב בעתיד. הממצאים מעידים על תחושת ייאוש עמוקה במיוחד בקרב צעירים, אשר אינם מזהים אופק כלכלי, חברתי או פוליטי בתוך הרצועה.

בנוסף, הסקר מצא כי 67% מהנשאלים חשים חוסר ביטחון אישי, ו-73%-75% מהם מדווחים על מחסור חמור במשאבים בסיסיים כגון דלק, מזון ומים. נתונים אלו משקפים מציאות של הידרדרות מתמשכת בתנאי החיים בעזה ומדגישים את ההשלכות ההומניטריות החמורות הנובעות מהמצב הפוליטי והכלכלי באזור.

ברשתות חברתיות, כגון X (טוויטר לשעבר), ניתן לשמוע את ייאושם של העזתים ללא תיווך וסינון של כלי תקשורת כמו אל־ג'זירה ואחרים. חשבונות ישראלים כמו זה של יאיר להב ודניאל ווצטל מביאים עדויות מתורגמות מתוך חשבונות פלשתינאים. ביקורות על התחבאות ראשי החמאס באזורים אזרחיים ובתי חולים כעס על שאר המדינות המוסלמיות שלא נוקפות אצבע וציטוטים כגון "לעולם לא צפיתי שחמאס יהיו מוכנים להקריב את כולנו כדי להישאר בשלטון" הם דבר שכיח ויומיומי.

בימים האחרונים אנחנו עדים לניצני הפגנות מטעם התארגנויות אזרחיות שקצה נפשם בשלטון החמאס, נדמה כי מחסום הפחד התערער מעט. השאלה המרכזית שעולה כעת היא האם מגמה זו תתחזק, והאם המחאה העולה מקרב האוכלוסייה האזרחית תתורגם ללחץ פנימי חזק מספיק על מנת לערער את אחיזת חמאס בשלטון.

לכן על ישראל ברגע זה לא להרפות ולהמשיך להגביר את הלחץ על תושבי הרצועה, אמנם בשלב זה, מוקדם לקבוע לאן יתפתחו האירועים, אך ייתכן ככל שהמלחמה תעמיק, והמשבר ההומניטרי יחריף – אולי נראה שדווקא תושבי הרצועה יהפכו בעצמם לגורם המשפיע ביותר על סיום המלחמה ושחרור החטופים.