"טפטופים" בצפון? הקונספציה עדיין איתנו

הפסקת אש בלבנון, לא לקח זמן רב לפוצץ את הבלון הזה. אמנם חסרה לחיזבאללה ולקבוצות החבלה האחרות בלבנון גישה לנשק ארוך-טווח ומדויק, אך אין להם כל כוונה לשמור על השקט מול ישראל. צבא לבנון, שעליו הטלנו את האחריות לפרק את חיזבאללה מנשקו (חיזבאללה מפרק את חיזבאללה מנשקו, איזו בדיחה), ממלא את תפקידו ביעילות ובנחישות שכבר התרגלנו לצפות ממנו.

זה הזמן לציין את הטעויות הנעשות כעת, ולהזכיר גם את אלה שנעשו בעבר הלא רחוק, סך הכל לפני חמישה חודשים, ושאנו חיים עם השלכותיהם כיום.

לפני חמישה חודשים פעילות חיל האוויר בשמי לבנון, יחד עם מבצע הביפרים, העניקו לישראל הישג אסטרטגי חשוב: השמדת היכולת של חיזבאללה לחולל פגיעה אסטרטגית בעורף הישראלי. אך בכך מיצה חיל האוויר את יכולתו להשיג יעדים אסטרטגיים משמעותיים מול הארגון.

כפי שהירי על ישראל בשבוע שעבר מוכיח, מבחינת המטרה העיקרית של המבצע הישראלי בלבנון – להרתיע את חיזבאללה מלתקוף את ישראל – המבצע הנ"ל היה כישלון. חיזבאללה עדיין יכול למנוע מתושבי הצפון לשוב לבתיהם בבטחה, מה שמהווה הישג אסטרטגי עבורו. המצב הפוליטי בלבנון נותר עמום: אמנם הפרלמנט הלבנוני הצליח לבחור נשיא שאינו שפוט של חיזבאללה, אך הארגון נותר בעמדה שממנה יוכל לשוב למעמדו כגורם הצבאי – ולכן הפוליטי – המכריע במדינה. בלבנון כוח פוליטי צומח מלוע הרובה, ורוב הרובים עדיין בידי חיזבאללה.

פיצוץ בניינים בביירות לא ישנה את המצב המהותי. חיזבאללה אינו נרתע מהרג פעילים או הריסת נדל"ן. מעשים כאלה לא ישבשו את התכניות האסטרטגיות של הארגון לחזור למעמדו מלפני ה-7 באוקטובר, ולא יפגעו ביכולתו לממש אותן. הם גם אינם משפיעים על היכולת או הרצון של ממשלת לבנון "לרסן" את חיזבאללה. הארגון אינו יורה עלינו כי ממשלת לבנון וצבאה מתרשלים בתפקידם, אלא מפני שהם פשוט אינם מסוגלים לבצע אותו, גם אם היו רוצים.

התגובה הישראלית בשבוע שעבר לירי מלבנון אינו מתקן את הטעויות שנעשו בסתיו האחרון, אלא משקפת את המשך הקונספציה מלפני ה-7 באוקטובר. כדי להרתיע את חיזבאללה, או את ממשלת לבנון – לא ברור למי אנו מכוונים את תקיפותינו – נבחר לעצמנו "בנק מטרות", נשמיד אותן, ואז נתרווח על כורסא ונצפה בהשלכות. כלומר, המפקדים והפוליטיקאים יתרווחו, לא גולי הצפון. בדיוק כמו לפני ה-7 באוקטובר, ההשלכות האמיתיות על כוונות האויב נותרות זניחות.

מי אשם? לדעתי 60% מהאשמה רובצת על צה"ל. כאמור, פעילות חיל האוויר בלבנון לפני חמישה חודשים הייתה מבריקה. היא הגיעה לכל עומק לבנון והסירה איום אסטרטגי. אך פעילות זו הייתה מנותקת לחלוטין ממה שכוחות היבשה ביצעו; הם נלחמו כביכול במלחמה אחרת לגמרי (אמנם עם תמיכה טקטית של חיל האוויר), עם יעדים שונים וצנועים בהרבה.

לעומת הפעילות האסטרטגית של חיל האוויר, פעילות כוחות היבשה היתה דרד'לה: כיבוש קילומטרים ספורים סמוכים לגבול. אמנם בפעילות טקטית זו השיג צה"ל הישג טקטי בעל ערך – השמדת התשתיות שחיזבאללה הכין לקראת פלישה לשטח ישראל – אך הוא לא הביא להישג אסטרטגי, כלומר, הוא לא פגע בעיקר הכוח של חיזבאללה, שהיה מרוכז במקומות אחרים, סמוך לנהר הליטאני מדרומו ומצפונו. עם כוחות אלה צה"ל כלל לא בא במגע. הכוח הלוחם המרכזי של האויב שרד את אירועי ספטמבר-נובמבר 2024 ויכול לשוב ולהילחם במועד מאוחר יותר. הנהגתו המקורית הושמדה, אך תצמח הנהגה חדשה במהרה. כיום, כאשר חיזבאללה מחדש את הירי – אות ברור לחידוש יעדיו נגדנו – אנחנו מתחילים לשלם את מחיר הכישלון מאשתקד – ועוד יד האויב נטויה.

צה"ל אשם כי שכח כיצד להכריע אויב. המונח "הכרעה" מופיע רבות במסמכים רשמיים, אך בפועל צה"ל אינו יודע כיצד להשיגה, כפי שפעילותו בלבנון ובעזה מוכיחה. "הכרעה" במונחים צבאיים פירושה השמדה. בסוף המערכה, כוחות האויב או שמוסרים את נשקם, או שנהרגים – כפי שקרה לצבאות גרמניה במאי 1945. כדי להשמיד אויב, במיוחד כזה הנוקט באסטרטגיית מגננה, עליך להגיע למקום הימצאו, לעקור אותו משם, ולהחזיק בשטח שתפסת כל עוד קיימת סכנה שהאויב ישוב.

עיקר הכוח היבשתי של חיזבאללה, כולל כוח רד'ואן ההתקפי וריכוזי כוחות אזוריים, נמצא בין ביירות לגבולנו. כדי להכריע את חיזבאללה, היה על צה"ל לחתור לכביש ביירות-דמשק תוך עקיפת המערך העיקרי של חיזבאללה הפרוס לרוחב דרום לבנון, לכתר את הכוחות המזוינים של הארגון בין הגבול לבין הכביש, ולחסלם פיזית. מספר ההרוגים והשבויים בקרב האויב היה צריך להגיע לרבבות, לא לאלפים בודדים. חיל האוויר, שהוכיח יכולת להגיע לכל פינה בלבנון, היה אמור לתמוך בתכנית אסטרטגית זו.

סוג הפעילות המתוארת אינו חידוש. הוא מוכר בעגה המקצועית כ"תמרון מערכתי" – בניגוד לתמרון טקטי גרידא – ונדון בספרות המקצועית לפחות מאז שהיינץ גודריאן פיתח את השיטות המודרניות והממוכנות של התפיסה לפני תשעים שנה. בעבר, צה"ל נחשב למומחה עולמי בשיטה זו. ב-1967 הגיע לתעלת סואץ תוך עקיפת וכיתור הכוחות המצריים בתוך 30 שעות בלבד. ארבעה ימים לאחר שאריאל שרון יזם את חציית התעלה ב-1973, החזיק צה"ל בקו מגננה 20 ק"מ מערבית לתעלת סואץ, תוך כיתור הארמיה המצרית השלישית. במלחמת לבנון הראשונה הגיע צה"ל לכביש ביירות-דמשק תוך חמישה ימים.

אמנם צה"ל שילם מחיר בקרבנות על מבצעים מכריעים אלה, אבל הוא השיג הכרעה אמיתית. האויב שילם מחיר גבוה בהרבה. בשנה שעברה, לעומת זאת, שילמנו את מחיר הקרבנות מבלי להשיג הכרעה, כי צה"ל שכח את אומנות הלחימה האמיתית.

מה שנכון לגבי לבנון תקף באותה מידה לגבי עזה. הדרך היחידה להכריע את חמאס היא לכבוש את כל שטח הרצועה ולהחזיק בה. כשאין לחמאס לאן לברוח, הוא יושמד. אך תחת הרצי הלוי, צה"ל נמנע מתפיסת שטח, ולכן תמיד נותר לחמאס מרחב מנוסה, ותמיד היה לו לאן לחזור.

אך הרי כבשנו את דרום לבנון ב-1982 וגורשנו משם בבושת פנים? החוויה של מלחמת לבנון הראשונה טומנת לקח חיוני. בנסיבות המזרח-תיכוניות, כאשר אוכלוסיות שלמות מחויבות לאידיאולוגיה רצחנית ולפעילות חבלנית חתרנית, אזי כשאתה כובש שטח – עליך לגרש ממנו אוכלוסייה עוינת, אם בכוונתך להישאר שם. כפי שטראמפ הבין שצריך לעשות בעזה. כך יש לנהוג עם האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון.

כיבוש דרום לבנון בתמרון מערכתי קרקעי הוא הדבר היחיד שהיה מאפשר לנו להשיג הכרעה אמיתית, הדבר היחיד שהיה מפקיד בידינו הישג אסטרטגי משמעותי:

1. הוא היה משמיד את רוב כוחות חיזבאללה ומשית על הקהילה השיעית בלבנון מכה חסרת תקדים.
2. הוא היה מגרש את האוכלוסייה השיעית ממעוזיה בדרום לבנון, ובכך מערער את בסיס כוחו העיקרי ופותח הזדמנות לכוחות האחרים בלבנון לייסד סדר חדש במדינה.
3. גם אם צה"ל היה נסוג בסופו של דבר, במסגרת הסכם מדיני עם ממשלה לבנונית המושתתת על הסדר פנימי חדש, מחלק מהשטחים הלבנוניים, הייתה נותרת בידינו היכולת לעצב מחדש את הגבול עם לבנון ואף להשפיע על מפת ריכוזי האוכלוסייה והעדות בלבנון.

חמישה חודשים לאחר המבצע בלבנון, האתגר האסטרטגי נותר כשהיה בגלל שנמנענו מלממשו: להשמיד את חיזבאללה ככוח צבאי ופוליטי ולהבטיח יצירת סדר פנימי חדש בלבנון. לא ברור אם או מתי תאזור ההנהגה הפוליטית והצבאית של ישראל את האומץ הנדרש להשלמת המשימה. עד שזה יקרה, גולי הצפון נידונים לחפש לעצמם דיור קבע במקומות אחרים, וחלק משמעותי משטח ישראל הריבונית יהפוך לשממה קבועה. צה"ל נושא ב-60% מהאחריות למצב הבלתי-מספק שהלחימה בסתיו 2024 הותירה, אך אם המצב יימשך בעתיד, האשמה המלאה (100%) תיפול על כתפי ההנהגה הפוליטית.