הלימה עם מטרות הלחימה

בינואר 2025 נחתם הסכם להפסקת אש שבו היו שלושה שלבים. בשלב הראשון שחרר חמאס 33 חטופים. במקביל, ישראל נסוגה ממסדרון נצרים, שחררה מאות מחבלים, התירה חזרת אוכלוסייה לצפון הרצועה והכניסה מאות אלפי טונות של סיוע לעזה. שני הצדדים הסכימו לשלם מחיר גבוה, כל צד משיקוליו. חמאס הסכים לוותר על מרבית החטופים שבידו בתקווה שהפסקת אש ארוכה תיצור דינמיקה פנים-ישראלית ובינלאומית שלא תאפשר לישראל לחזור ללחימה. בתרחיש הזה תסתיים המלחמה כשחמאס עדיין בשלטון ובידו עדיין מספר ניכר של חטופים. ישראל הסכימה למחיר הגבוה מתוך היענות לסנטימנט הציבורי והתביעה לשלם כל מחיר עבור החטופים, אולם לא ויתרה על מטרותיה האסטרטגיות, שהן השמדת הכוח הצבאי והשלטוני של חמאס והסרת האיום מעזה.

חמאס תלה את תקוותו בניסוח השלב השני בהסכם, שלפיו ישראל תיסוג מכל הרצועה כולל מסדרון פילדלפי, לא יהיה כנראה תחליף לשלטון חמאס, מטרות המלחמה של חמאס יושגו, ועדיין יישארו בידי חמאס חטופים. ישראל מצידה עמדה על ניסוח ההסכם כך שהשלב השני בהסכם תלוי בהסכמה על מנגנון הסיום למלחמה ובידיעה שהשגת הסכם כזה היא בלתי אפשרית. ישראל התכוונה שאם לא יושג הסכם לא יהיה שלב שני, והמלחמה תתחדש אחרי שחרור מרבית החטופים החיים. כך אמנם קרה למגינת לבם של חמאס.

עם סיום השלב הראשון של ההסכם עמדו בפני ישראל שלוש אפשרויות:

1. המשך הפסקת האש וכניסה למשא ומתן ללא תאריך סיום. במקרה כזה תתגשם תכנית חמאס, תיווצר דינמיקה שלא תאפשר את חידוש המלחמה, וחמאס יישאר בשלטון כשבידיו מספר ניכר של חטופים.
2. כניסה לשלב השני של ההסכם בתנאי חמאס. הפסקת אש ארוכת טווח, השבת החטופים החיים, נסיגה מלאה מעזה, שיקום, והשארת שלטון חמאס על כנו.
3. חידוש הלחימה לפי תכנית של ישראל, ביטול הישגי חמאס מהשלב הראשון, והמשך החתירה להשגת מטרות המלחמה.

האפשרות הראשונה משמעותה גם הפסד במלחמה, וגם דרישה לוויתורים משמעותיים נוספים אחרי שהאיום בחידוש הלחימה ירד מסדר היום.

האפשרות השנייה מאפשרת את החזרת החטופים, אבל ברור לכל שראשי החמאס אינם טיפשים. לכן יהיו בה ערובות חזקות מאוד שימנעו מישראל לחדש את הלחימה. המשמעות היא המשך שלטון חמאס, התעצמות מחדש, והכנת הסבב הבא בתנאים שלהם. בתנאים האלו איש לא יסכים לגדל את משפחתו במרחק של דקות מפלוגות נוח'בה חדשות, ועוטף עזה לא ישוקם. לקראת הסבב הבא יעשה חמאס מאמץ גדול למצוא פתרון לאש המדויקת, להנדסת ההרס, ולשאר היתרונות שבזכותם הצליח צה"ל לסכל את תוכנית ההגנה של חמאס. המלחמה תסתיים בניצחון גדול לג'יהאד העולמי, ויהיו לכך משמעויות עמוקות על ההרתעה, יכולת העמידה ואיכות החיים שלנו במזרח התיכון.

לא נשארה בפני ישראל ברירה אלא לחזור למלחמה. עם כל הצער והכאב שמשפחות החטופים והחברה כולה נאלצות לסבול, אין ברירה אלא לנשוך שפתים, לא ליפול במלכודת, ולהמשיך במלחמה. הדבר דורש בחינה מחודשת של המצב האסטרטגי בשלב זה.

חידוש הלחימה בתנאים חדשים

העמדה הישראלית לקראת חידוש הלחימה טובה בהרבה מזו שהייתה לפני שנה. ראשית, הוסר האיום מלבנון. הניצחון בלבנון מוריד מאוד את העומס גם על הצבא וגם על האזרחים בכל הארץ. שנית, עם כל הכאב, 24 חטופים חיים, רובם גברים צעירים, אינם שקולים ל-250 חטופים, בהם נשים, ילדים ותינוקות, זקנים וחולים, חיילים ואזרחים. שלישית, החמאס חלש בהרבה. האיום בירי מסיבי על העורף נעלם, מערך המנהרות איננו עוד איום אסטרטגי, מרבית המפקדים והלוחמים נפגעו והשורות התמלאו בממלאי מקום ובלוחמים דלי הכשרה, ומולם עומד צבא מנוסה שפיתח טכניקות מוצלחות והפעיל אותן בהצלחה.

רביעית, מערך המילואים והחברה כולה הוכיחו את חוסנם. הגדודים נקראים לסבב אחרי סבב, הם מנהלים את כוח האדם בהצלחה, מתחשבים במי שמתקשה, ועומדים בכל המשימות. הגיוס לקרבי לא נפגע, והחברה הישראלית הוכיחה את חוסנה ונכונותה לשלם את מחיר המלחמה. חמישית, ישראל נהנית מתמיכה מלאה של ארה"ב, מלאים חודשו, והחשש שכל שגיאה תוביל לחרם ולאמברגו הוסר. שישית, הכלכלה הוכיחה את חוסנה, החשש מהתמוטטות המשק הוסר, ונראה שישראל יכולה להחזיק במאמץ המלחמה ללא הגבלת זמן.

טקטיקה ואסטרטגיה

שלושה עקרונות טקטיים וארבעה עקרונות אסטרטגיים צריכים להנחות את חידוש הלחימה, כדי להבטיח את השגת מטרותיה.

העקרונות טקטיים הם:

1. שימוש מסיבי באש מדויקת מונחית מודיעין. מודיעין עמוק לפגיעה במנהיגים ותשתיות בעורף האויב, ומודיעין טקטי, אופקי (מתצפיות קרקעיות) ואנכי (מתצפיות מוטסות), לאבטחת הכוחות המתמרנים. אין בכך חידוש, כך פעל צה"ל עד עכשיו, וכך צריך להמשיך.
2. שימוש מינימלי בתמרון בשטחים בנויים כדי להימנע מאבדות. יכולות הגרילה של חמאס מחייבות שטח ואוכלוסייה להיטמע בתוכן. תמרון אפקטיבי בתנאים הנוכחיים מחייב מרחב שאינו בנוי בצפיפות. שלילת המבנים שבהם וביניהם אפשר להסתתר ולנוע, והריסת המבנים על פתחי המנהרות, תמנע גרילה בעורף הכוחות, במתחמי השהייה ובלוגיסטיקה.
3. בסופו של דבר יהיה צורך להזרים סיוע הומניטארי לאוכלוסייה. חלוקת הסיוע צריכה להיות באחריות צה"ל. את החוששים מקבלת אחריות על האוכלוסייה צריך להרגיע. סיוע הומניטארי הוא חלק ממעשה המלחמה, והוא שונה מאד מממשל צבאי. שליטה בסיוע תאפשר מגע עם האוכלוסייה והעמקת המודיעין, שלילת השליטה של החמאס באוכלוסייה ושלילת יכולות הגיוס וההתחדשות שלו, ואיום אסטרטגי בשליטה של ישראל לאורך זמן.

העקרונות האסטרטגיים הם:

1. אסור להסכים לתוכניות של 'היום שאחרי'. כל תכנית מוסכמת תוביל בהכרח לסיום המלחמה ללא השמדת כוחו של חמאס, ובסופו של דבר לשלטון שיאלץ להשלים עם קיום חמאס ככוח צבאי שמאיים על ישראל. המשמעות היא, שוב, סיום המלחמה בניצחון חמאס. ישראל צריכה להשאיר לעצמה מרחב תמרון מדיני, לייצר איום אמין שבהעדר תכנית אחרת תטיל ממשל צבאי, וללחוץ על השחקנים האחרים למצוא פתרון שיתאים לתנאיה של ישראל.
2. חידוש הלחימה צריך להוביל לשבירת התמיכה של האוכלוסייה העזתית בחמאס. סביר שהגרעין הקשה והאידיאולוגי של חמאס לא יישבר. האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית לא רואה בכישלון טקטי סיבה להיכנע, והיא מנחה להמשיך במלחמה בכל מחיר. האוכלוסייה האזרחית, מצד שני, אינה חסונה כל כך. העקירה החוזרת מעיר לעיר, החורבן והסבל, עשרות אלפי ההרוגים והפצועים, אבדן דור שלם של גברים צעירים, ואבדן התקווה יתישו את האוכלוסייה. ההתשה תוביל לשיפור המודיעין, להגעה לחטופים ולייבוש מקורות כוח האדם של חמאס.
3. חידוש הלחימה צריך לאפשר אורך נשימה של חודשים רבים וחידוש הפריחה הכלכלית. שימוש מדוד ביחידות המילואים, מדיניות כלכלית שתאפשר צמיחה, ניצול מצב החירום לרפורמות ופתיחת חסמים, מיצוי הפנייה הגלובאלית לרכש צבאי, שיקום מוצלח של הגליל ועוטף עזה. כל אלו יחזירו את האמון בכלכלה, יחזקו את בריתות השלום עם שכנינו, ויהפכו ניצחון צבאי לניצחון מדיני אסטרטגי.
4. חידוש הלחימה צריך להיות מלווה בשינוי המשוואה ביהודה ושומרון. המלחמה בעזה והקשב הבינלאומי לאוקראינה וסין מאפשרים את הכרעת תנועות החמושים שצמחו תחת הזנחה מתמשכת של עשרות שנים, שבירת האתוסים של המאבק המזוין והחזרת הפליטים, חסימת נתיבי ההברחה, וריסון הלעומתיות של הרשות הפלסטינית על ידי פיתוח חלופות. מימוש חוק אונר"א יקל מאד על התהליכים האלו.

סיכונים והזדמנויות

חידוש המלחמה הוא הזדמנות להשגה של מטרות המלחמה במלואן: השמדת השלטון האזרחי והכוח הצבאי של חמאס, הסרת האיום מהרצועה על ישראל, והשבת החטופים. ניצחון במלחמה ישנה את המשוואה האסטרטגית לטובתנו, ייטול את עוקצה של ההסתה וההקצנה הג'יהאדיסטית, וייצור דינמיקה של תהליכי שלום ונורמליזציה. ניצנים של תהליכים כאלו כבר נראים בלבנון, ואלו ילכו ויתחזקו.

חמאס מצידו ינסה למצות את הכלי היחיד שנותר ברשותו – התמשכות המלחמה עד להתשת ישראל. הסיכון לתרחיש כזה עדין לא הוסר לחלוטין. כדי למנוע התשה כזו ישראל צריכה להיערך למלחמה ארוכה, למזער את השפעת המלחמה על העורף, להמעיט בנפגעים, ולהראות לעזתים, ולעולם הערבי והבינלאומי, שנזקי המלחמה לישראל הם אפסיים ביחס לנזק להם.

ניצחון מוחלט הוא בהישג יד, אם ננהג בתבונה. אסור לשמוע לקולות המייאשים, המחלישים, והקוראים לקבל החלטות אסטרטגיות על בסיס רגשי. המלחמה יכולה להיות נקודת המפנה שתשנה את ישראל ואת המזרח התיכון כולו, ותביא לנו שנות דור של שקט, ביטחון ופריחה.