שירות הביטחון הפוליטי

בתוכניתה בכאן 11 הביאה העיתונאית איילה חסון הקלטות מטרידות, שבהן נשמע ראש החטיבה היהודית בשב"כ מורה לנצ"מ אבישי מועלם לעצור מתנחלים ללא כל עילה אמיתית. השפה שבה השתמש ראש החטיבה, עם אמירות בנוסח "עוצרים את השמוקים האלה גם בלי ראיות", או "שים אותם בתאי מעצר עם עכברים", לצד כינויי גנאי כמו "פלנגות" כלפי חיילי צה"ל – מזכירה יותר מכל את שיטות הפעולה של משטרים אפלים, ומעלה תהיות חמורות על אופן התנהלות השירות.

ידיעה זו מצטרפת לחשיפה נוספת שהופיעה לפני כשבועיים – לפיה שירות הביטחון הכללי ערך בדיקה שקטה בנוגע לחדירת "כהניזם" למשטרת ישראל – לא בעקבות עבירה פלילית, אלא על סמך חשד אידיאולוגי. "מגמה", כך נאמר. לא מידע, לא מבצע – אלא אווירה. תמוה כיצד, לאחר כישלונו הקולוסאלי ב־7 באוקטובר, מוצא לעצמו ראש השב"כ זמן ומשאבים לנהל חקירות פוליטיות במסווה ביטחוני. לא הרש"פ, לא חמאס – אלא שרים, קצינים, שוטרים ונערים שבעיני ראש השירות הפכו לאיום, רק משום שדעותיהם חורגות מן הקונצנזוס הפוליטי המוכר לו.

אלא שמנגינה זו אינה חדשה, היא פשוט מתנגנת שוב – באותם צלילים ישנים. ההטיה הפוליטית של שירותי הביטחון הכלליים אינה תופעה חדשה, ואם נביט לרגע בהיסטוריה הארגונית של השב"כ, ניווכח כי שיקולים פוליטיים שימשו כקו מנחה כבר מימי הקמתו.

ארגון השב"כ הוקם בשנת 1949, על ידי איסר הראל. הארגון נבנה בעיקר על תשתית של גוף אחד – הש"י, שירות הידיעות של "ההגנה". בזמן המנדט הבריטי גוף זה כלל מחלקה פנימית ייעודית שנקראה בשם הש"י הפנימי. מחלקה זו הייתה אחראית בין היתר על אירועי הסזון – תקופה שבה הסגירו חברי "ההגנה" לשלטונות הבריטים את אנשי המחתרות אצ"ל ולח"י.
ומי עמד בראש אותו ש"י פנימי? איסר הראל – מקימו וראשו הראשון של השב"כ.

גישה זו של איסר הראל לא צמחה בחלל ריק. היא ביטאה הלך רוח רחב יותר של ההנהגה באותה עת. כפי שהיטיבה לנסח זאת גולדה מאיר באמירה "טוב , גם להשמיד אנשים", וכפי שטען בן גוריון – מי שלימים יתמנה לראש ממשלתה הראשון של המדינה – "הטרור גם יונק, ולא במעט, מיצר השתלטות בכוח הזרוע על היישוב ועל התנועה הציונית".

ממשפטים אלו ניתן להבין את היחס לגורמי הימין אשר כונו 'פורשים' ואת לקיחת הבעלות רבת השנים על הגדרת מהי ציונות ומהי מדינה. בעיניהם ישנו צד אחד לגיטימי וטוב והצד האחר – ששמו טרור. לכן אין קושי רב לדמיין את הלך הרוח בתוך מסדרונות השב"כ, וכיצד התאפשר שהארגון החדש שימש בין היתר ככלי אכיפה פרטי בידיהן של בן גוריון ומפלגת מפא"י, כשאחת ממטרותיו המרכזיות הייתה דיכוי גורמי ימין יהודים.

תחושת החסינות שהחלה בש"י והמשיכה במסדרונות הארגון לא נותרה בגדר תחושה בלבד, אלא זכתה לתמיכה מלאה מצד הממסד. דוגמה בולטת לכך היא פרשת מאיר טוביאנסקי, קצין צה"ל שהוצא להורג ללא משפט הוגן בשנת 1948 בידי ראש הש"י, איסר בארי, בחשד שריגל עבור הבריטים. לאחר שגופתו התגלתה במקרה על ידי רועה ערבי, התעוררה סערה ציבורית. אך למרות זאת, בן-גוריון והממסד המשפטי עמדו לימינו של בארי, והעונש שהוטל עליו היה סמלי ביותר: קנס של לירה אחת ויום אחד במעצר. כן, יום מאסר וקנס של לירה על רצח.

אך כל אלו לא נותרו אי־שם בעידן מפא"י. אחד הביטויים המטרידים ביותר להתערבות הפוליטית של השב"כ לאורך השנים הוא הפעלת סוכנים כפולים בלב החברה היהודית האזרחית. זאב אקשטיין, סוכן שב"כ שחדר בשנות ה־50 לתאי ימין רדיקלי, הורשע ברצח ד"ר ישראל קסטנר – אירוע שטלטל את המדינה והעלה שאלות קשות על תפקוד השירות: על מה שידע, על מה שבחר לא למנוע, ואולי על פי דעות מסוימות אף על מידת מעורבותו הישירה.

כעבור כמה עשורים, בתרחיש דומה, הופעל אבישי רביב – המכונה "שמפניה" – סוכן שב"כ שהושתל בקרב חוגי ימין קיצוני בשנות ה־90. רביב לא רק תיעד – הוא הסית, קידם הפגנות קיצוניות, הציג תמונות מסיתות של רבין במדי אס־אס, ואף נטען כי ידע על כוונותיו של יגאל עמיר, אך לא פעל בזמן.

גם כאן, שוב עלתה השאלה: האם השב"כ פעל כדי לאסוף מידע – או שמא כדי לעצב את המציאות הפוליטית? בשני המקרים, הגוף שאמור היה להיות קו ההגנה האחרון של המדינה הפך לשחקן פוליטי שמערער את יסודותיה הדמוקרטיים.

ההתבטאויות האחרונות של ראשי השב"כ לשעבר יורם כהן, כמו גם איומיו של נדב ארגמן – שבעקבותיהם הוא אף מצוי כעת בהליך פלילי – משקפות את הלך הרוח שמגדיר את הארגון. כישלונות כמו ירי זיקוקים לעבר חצר בית ראש הממשלה וחורים בשמירה האישית של רוה"מ, רק מעמיקים את התחושה הזו.

כיצד ייתכן שמצדו הימני של המפה הפוליטית מעצרים מנהליים וחקירות שב"כ הם עניין שבשגרה, ואילו בצד השמאלי התגובה רפה, אם בכלל? לאור זאת אין פלא כיצד פעיל מחאה בכיר מצליח לאגור בביתו מחסן נשק שלא היה מבייש חוליית טרור – רק חִשבו אם היו מוצאים זאת אצל ברוך מרזל לדוגמא…

וכעת אנו עדים לכך שבראש שירות הביטחון הכללי עומד אדם שבתקופתו התרחש המחדל הביטחוני החמור בתולדות הארגון, ובמקום לגלות אחריות – הוא מתבצר בעמדתו. נדמה כי תחושת עליונות חוצה כל גבול השתלטה עליו; הוא שכח את מקומו: פקיד במערכת, לא דרג נבחר.

על רקע זה, תמוהה שבעתיים הייתה בחירתו של נתניהו באדם המזוהה עם הפגנות המחאה לתפקיד ראש השב"כ הבא. הרי נתניהו – היסטוריון בן היסטוריון – מכיר היטב את חוקי המשחק ואת לקחי העבר. מדוע אם כן ביקש למנות דווקא דמות כזו, שעלולה הייתה לשמר את ההטיה הפוליטית בשירות? טוב שהמהלך לא יצא לפועל.

כלל הדברים מובילים להבנה שהתערבות והטיה פוליטית אינן שריד היסטורי מתקופת הסזון בלבד, אלא תופעה חיה ונושמת שממשיכה גם בהווה. על המחנה הלאומי לדרוש כי בראש שירות הביטחון הכללי יעמוד אדם בעל תפיסות ימין, שידע לעקור מהשורש את אותן האג'נדות הישנות אשר נבנו על בסיס פרדיגמות מפא"י.

יש להוביל את הארגון לדרך חדשה בגישה ממלכתית, רעננה ושקופה – כזו הפועלת ללא הטיות פוליטיות וללא מוסר עליון המשרת קבוצות מסוימות בלבד. ואלו הממשיכים לאתרג את השב"כ ודוחים כל ביקורת בטענה שמדובר ב"התקפה על כוחות הביטחון" – מוטב שילמדו היסטוריה.