הגיע הזמן לומר את האמת על פיטורי בר

הכותרת מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין הדחתו של רונן בר מראשות השב"כ נראית צפויה ומאכזבת: בר נשאר בתפקידו ופסק הדין הקצר טורח לאסור על הממשלה לצמצם את סמכויותיו. בית המשפט לא קיבל את עמדת הממשלה כי כהונתו של ראש השב"כ נתונה בידי ראש הממשלה – בניגוד לנהוג בארה"ב או בבריטניה, שם מפקדי שירותי הביטחון השונים, כולל הצבא, "משרתים ברצון" הנשיא או של הממשלה (at the pleasure of).

במבט שני המצב נראה מבטיח קצת יותר. כאשר בוחנים את פרטי ההחלטה לעומקה, אין כאן פסק דין חלוט, אלא צו ביניים; השופטים טרחו לציין כי אינם קובעים כעת מצב סופי. הם רוצים לבחון לעומק את הטענה של הממשלה כי רונן בר איבד בצדק את אמונה בשל תפקודו הלקוי. לשם כך הם נעתרים לבקשתו של בר ומזמינים אותו להגיש את טענותיו נגד הפיטורים עד ה-20 לחודש; לעומת זאת, ראש הממשלה יכול להגיב לטענותיו של בר עד ה-24 לחודש. אז יתכנס ההרכב מחדש ויחליט. בכך בית המשפט דוחה טענה נוספת של הממשלה, לדחיפות העניין, שכן ביטחון המדינה מחייב מינוי מיידי של ראש שב"כ הפועל מתוך אמון מלא של הממשלה. נגזר על הממשלה לסחוב על גבה את הגיבנת של בר עוד שלושה שבועות לפחות, שכן לבית המשפט יידרש זמן ללמוד את הטענות. עם זאת, עקרונית, הכל נשאר פתוח. בינתיים אין עילה מספקת להתעלמות מצווי בית המשפט והמשבר החוקתי שהדבר היה מביא בעקבותיו.

לאור החלטה זו של בית המשפט, עולה השאלה: האם רונן בר יכול לשמוח בהישג שלו היום? במקומו הייתי נזהר, יכול להיות שהוא ידרוך לתוך מלכודת (אבל חזקה על ראש השב"כ שהוא יודע לזהות כאלה…). במכתב שהוא הפנה לבית המשפט לפני דיון זה, בו ביקש להיות מוזמן למסור את גרסתו בדלתיים סגורות, הוא טוען כי מטרת הדחתו היתה למנוע את חקירת פרשת קטארגייט. בדיון היום נציג הממשלה, עו"ד ציון אמיר, ציין כי באותה פרשה ראש הממשלה אינו חשוד בכלום ואין לו, אובייקטיבית, עניין אישי בקיומו או אי-קיומו של החקירה. עוד טורח בר לציין במכתבו לבית המשפט כי "מחויבותי האישית ומחויבות השירות כולו היא להשיג את יעדי המלחמה שנקבעו על ידי הדרג המדיני, ובכלל זאת – כמובן – חובתנו המקצועית והמוסרית להחזרת החטופים". בר אינו מזכיר את המטרה הנוספת של המלחמה, השמדת החמאס, ואינו מודה כי יכולה להתעורר סתירה ביניהם. פנייתו היא ניסיון די חשוף למצוא חן בעיני השופטים, לטעון "אתם ואני, אנחנו, נמצאים באותו צד בכל הקשור לסגירת עסקה עם החמאס כדי לשחרר את החטופים. אתם ואני, אנחנו, יודעים מה טוב למדינה. תתמכו בי". הטענה היא בתחום המדיניות והסנטימנטים, לא המשפט. אבל בכך ייתכן ובר מרים להנחתה.

מנגד, גם הצד השני במשוואה אינו חף מביקורת. התנהלותה של הממשלה ושל העומד בראשה בפרשת בר עד כה לא היתה חכמה במיוחד. בנימין נתניהו משוכנע כי פתיחת חקירת קטארגייט נגד אנשי לשכתו מכוונת לפגוע דווקא בו. ייתכן שהוא צודק, אבל הוא מפספס כאן את מהות העניין: נגד לפחות אחד מאנשיו, אלי פלדשטיין, יש ראיות מוצקות שפעל בניגוד לחוק בכך שקיבל כספים מקטאר בעודו משרת את ראש הממשלה; מצבו של איש הלשכה השני, יונתן אוריך, טרם הובהר. מבחינת נתניהו פלדשטיין לפחות הוא מקרה אבוד. אבל כל זה אינו רלוונטי לסוגיית פיטוריו של בר, וחבל שנתניהו מתעסק בו. רונן בר איבד את אמונו של נתניהו וממשלתו הרבה לפני שחקירת קטארגייט נפתחה.

מעבר לפרשת קטארגייט, ישנה סוגיה נוספת שעלולה להכשיל את טיעוני הממשלה. אל לו לנתניהו לטעון בפני בית המשפט כי רונן בר איבד את אמונו בשל אירועי ה-7 באוקטובר. מלבד העובדה שרבים, כולל אולי השופטים, סבורים שאחריותו של נתניהו לאירועי ה-7 באוקטובר אינה פחותה משל בר, יהיה קשה לנתניהו להסביר מדוע דחוף לפטר את בר שנה וחצי לאחר הכישלון שבגינו נתניהו מבקש להסיר אותו מתפקידו. במקום זאת נתניהו צריך להגיד את האמת.

המחלוקת האמיתית: חטופים או חמאס

אם כן, מהי הסיבה האמיתית שעומדת בבסיס המשבר? האמת היא כי הממשלה קבעה שתי מטרות למלחמה זאת. האחת היא שחרור החטופים. השנייה היא הכרעת החמאס והסרתה מחבל עזה. בין המטרות קיים מתח, אפילו סתירה: אי אפשר לשכנע את חמאס לשחרר את החטופים אלא באמצעות כניעה לו. רונן בר נמנה עם אלה שחושבים שצריכים להיכנע לחמאס כדי לשחרר את החטופים. בנימין נתניהו ורוב חברי ממשלתו סבורים כי סדר העדיפויות הנכון הוא הפוך: אם צריכים לבחור בין שחרור החטופים בהסכם לבין השמדת החמאס, השמדת החמאס קודמת.

דווקא בשל פער זה בסדרי העדיפויות, בהיותו חלק מצוות המשא ומתן הישראלי מול חמאס, בר נטה יותר מדי לפעול לפי סדר העדיפויות שלו ולא של הממשלה. זאת הסיבה שטענותיו כלפי בית המשפט מבוססות על רמז עבה שדעותיו קרובות לדעותיהם המשוערת, ומכך משתמע שאת דעתו של ראש הממשלה בעניין אין לכבד. זאת הסיבה שנתניהו הדיח את בר ממקומו בצוות המו"מ מול חמאס, חודשיים לפני שהדיח אותו מראשות השב"כ. נתניהו איבד אמון בבר לא בגלל אירועי ה-7 באוקטובר, או לא רק בגללם, אלא בגלל שאינו סומך עליו לבצע נאמנה את מדיניות הממשלה, כאן ועכשיו. זאת הטענה שהוא צריך להציג בפני בית המשפט. ואז השופטים יצטרכו להחליט מה לעשות כשברור להם כי הטענות של הממשלה נגד בר מוצדקות.

אלא שהצגת טיעון זה בפני בית המשפט אינה עניין פשוט. מדובר, כמובן, בחומר נפץ פוליטי. המשמעות היא שהממשלה צריכה להודות – וגם אם דבריה יימסרו לבית המשפט בסודיות, הם ודאי ידלפו – כי בעיניה יש דברים חשובים יותר משחרור החטופים, כלומר השמדת החמאס כדי למנוע ממנו לשרוד, להתחמש מחדש, ולנסות שוב בעתיד לחסל את מדינת ישראל. אבל הגיע הזמן שהאמת תיאמר, והגיע הזמן שממשלת נתניהו תתנהל בשקיפות מול ציבור בוחריה. בדרך התנהלותה הנוכחית, היא לא תזכה בנקודות לא בבית המשפט ולא ברחוב.