מול הנאצים בדיו וצבע: סיפורה של הגדת פסח ייחודית

המזכרת היחידה שיש לי מסבי מצד אבי – אליהו, שנפטר בהיותי בן שנתיים, היא הגדת פסח מהודרת של הצייר היהודי־פולני־אמריקאי – ארתור שיק. סבי היה סוחר אמנות ועתיקות מדמשק, בעל טעם טוב במיוחד, וגם ציוני. החפץ הזה שהעניק לי מעיד על תכונות אלו – כולו אומר הדר וכבוד לאומי־יהודי.

בשנת 1943 חתמו סבי ושני אחיו; אברהם ויעקב, על מה שהם כינו "פטיציה" (עצומה). היה זה למעשה כתב התחייבות הדדית למכירת הנכסים בדמשק, עליה משותפת ארצה והשתקעות בירושלים. הפטיציה הזו נחתמה בכ"ז סיון תש"ג, ימים ספורים אחרי תום מרד גטו ורשה, נושא אותו אני עצמי חוקר. עוד באותה שנה הם מימשו את הצהרתם, ובתשלום "בקשיש" כבד, חצו את הגבול בראש הנקרה, בתוך משאית מכוסת ברזנט.

עוד מילדות נמשכתי לעלעל הלוך ושוב, וללא כל סדר מוגדר, בהגדה הקסומה והצבעונית הזו שקיבלתי מסבי, שלא ממש זכיתי להכיר. יותר מכל משכו אותי הקלסתרונים עזי המבע של הדמויות המאוירות – כהות, קשוחות, חסונות ולא פעם – כעורות. אבל הכיעור הזה לא היה רגיל, הוא לא היה דוחה, אלא ההיפך – היה זה מן כיעור מושך שכזה, אם ניתן לומר זאת כך, כיעור נוכח ובוטח, אותנטי, ילידי ובלתי מתנצל.

אולי ניתן להשוות זאת ליצירתה של האמנית המקסיקנית פרידה קאלו, ששמה באור הזרקורים את מלוא תפארת כיעורה, או לפחות כפי שהוא נתפס בעיניים מערביות טיפוסיות. אותן הדמויות שבהגדה התאפיינו בנטייתן לא פעם לנעוץ בחזרה עיניים בצופה הקורא, כשוברות בחוצפה את הקיר הרביעי שבינן כיצירה אמנותית, לבין הקהל. בכך הן שידרו מסר מאוד בטוח בעצמו – הם לא כאן כדי להסתתר ולהיעלם.

המפתיע הוא שלא רק דמויות המצרים בהגדה זכו לתואר גוף שרירי, אלא גם ובעיקר היו אלו הדמויות היהודיות. יהודים בעלי גוף אתלטי ונוכחות נינוחה ובוטחת, בעת שהדמויות המצריות מופיעות לא פעם בהגדה כדמויות רופסות, פלגמטיות ולרוב בעלות מבע מטומטם.

כל זאת ריתק אותי כילד, והמשיך להפתיע אותי בכל פעם שחזרתי לאותה הגדה, לאורך השנים. עם הזמן שמתי לב ששיק נוטה לתאר את דמויות היהודים בסגנון שלא ניתן להתעלם מקרבתו הויזואלית לקריקטורות אנטישמיות בנות התקופה – שנת 1936, אלא שהמראה היהודי הטיפוסי אצל שיק לא היה פוגע כי אם מתריס, לא מעליב כי אם מתגאה בייחודיותו. כמילות הסיום של משורר גטו ורשה וולדיסלב שלנגל לשירו האנטי-אנטישמי Nihil Novi (אין חדש) שפרסם לפני המלחמה – "הנה אני דווקא – חי, ויהודי". ובמילים אחרות – תתמודדו.

שיק, יהודי פולני, נולד בלודז' בשנת 1894 ולמד במיטב המוסדות כדי להפוך לצייר ומאייר מן המעלה הראשונה. סגנונו התאפיין במוטיבים מזרחיים אותם ספג כחייל בצבא רוסיה במלחמת העולם הראשונה, בשהותו במרכז רוסיה. על אף היותה מדויקת ומלאת פרטים, עבודתו של שיק, שהושפעה מאמנות פרסית וימי-ביינמית, היא מיניאטורית. לרוב היא מודפסת בפורמטים גדולים משמעותית מהמקור.

ההגדה של פסח, שפורסמה ב-1936, כמו מגילת אסתר שאייר, הכו גלים בעולם. מהדיר בריטי שביקש לפרסם את יצירותיו באנגליה לפני המלחמה, דרש שיסיר מוטיבים של סמלים נאציים, כמו למשל צלב הקרס על דש בגדו של המן התלוי, על מנת שלא להעלות את חמתו של הצורר הנאצי שאך מקרוב עלה לשלטון בגרמניה.

אך לאחר פרוץ המלחמה ושינוי של מאה ושמונים מעלות ממדיניות ה"שלום בן זמננו" של צ'מברליין למדיניות ה"לעולם לא נכנע" של צ'רצ'יל, הבינו האנגלים כי מדובר בנכס, ושיק נשלח לארה"ב על תקן "הסברה" אנטי-נאצית, בניסיון לעורר את "הדוד סם" מרבצו. שיק התיישב בניו-כנען, והפך עד מהרה, כפי שהגדירה אותו אלינור רוזוולט, אשת הנשיא, ל"צבא של איש אחד". שם החריפו הדימויים של שיק, והוא הסיר לחלוטין את הכפפות. גרמניה הנאצית יוצגה באיוריו כבהמה אדירת מימדים ומתועבת, ובכירי הנאצים כשדים מבעיתים. אויבי ארה"ב כמו האיטלקים והיפנים – אוירו בצורה הנלעגת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

באותה העת היהודים הופיעו בפרסומיו כלוחמים עזי נפש המוסרים נפשם למען חרותם. ואכן, שיק הצטרף בארה"ב למאמצים הרוויזיוניסטיים להקים צבא יהודי על בסיס יהודי ארה"ב, שיצא להלחם באירופה למען אחיו ורעיו, ואייר עבורם את מודעות הגיוס. אך התכנית הושמה לאל, כאשר זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר, מצא את מותו מהתקף לב במחנה בית"ר בצפון מדינת ניו-יורק. יחד עם זאת, יהודים רבים מאוד התגייסו לשרת בצבא ארצות הברית, מרגע שזה הוטל למערכה הכבדה באירופה.

אמו ואחיו של שיק נספו בשואה, והדבר המריץ אותו להקצין בתיאוריו החריפים ולצור תעמולת נגד חריפה לזו הנאצית. שיק היה אולי האמן היחיד שלא התבייש להלחם נגד הקריקטוריסטים האנטישמיים באותם הכלים שלהם, בהבדל אחד – שיק לא התמקד בעמים הנאציים, אלא במנהיגיהם. כך הוא הכשיר את הלבבות בארה"ב, שהייתה ידועה בנטייתה הבדלנית שלא להתערב בסכסוכים אירופאיים, לצאת ולהלחם נגד מדינות הציר באירופה כנגד מה שהוא תאר כרוע מוחלט ואימננטי, מפחיד ושטני – שאין ברירה אלא להשמידו. דבר זה אכן התרחש כאשר ארה"ב החליטה להטיל את מלוא כובד משקלה למערכה, לא לפני שחטפה סטירה מצלצלת מהיפנים בפרל-הארבור.

היום, אני שב ומעיין בהגדת שיק שקיבלתי מסבי, בימים בהם העם היהודי מצוי באחת ההתמודדויות הקשות שחווה. בעודנו ניצבים שוב מול אויב מוחלט – ציר ההתנגדות השיעי המרים עלינו את חרב ההשמדה, וכמחצית מיושבי העולם מצהירים על עמדות אנטישמיות, ניתן למצוא בהגדה זו השראה למאבקנו הנוכחי.

כמו אז גם היום, עלינו לחדול מיד מן המלחמות הפנימיות, לשאוב מן ממקורות ישראל סבא את האמונה בנצח ישראל, את העוז שלא להתבייש במי שאנחנו, והגבורה להלחם עבור מה ששלנו. להיות כמו אותן דמויות בהגדת שיק – להיישיר עיניים בעיני שונאינו, עיניים שלא מתנצלות על עצם קיומנו. זה הזמן להציב בפני אויבינו מסר ברור ונצחי, תחשבו עלינו מה שתרצו – אתם המתחלפים, אנו כאן להישאר.

תערוכת ציורי ארתור שיק תוצג במרכז מורשת מנחם בגין, רחוב ש.א נכון 6 ירושלים, מ 4.5.25 עד 30.6.25, ימים א'-ה 9:00-16:30, ימי ו' 9:00-12:00. לפרטים: 02-5652020