בחברה המודרנית, החירות נתפסת כערך עליון – אך האם שחרור בלבד מספק?
יש רגעים נדירים בחיי אדם ובחיי אומה, שנחרטים בנפש כמו הבזק של ברק באישון לילה – רגעים שבהם משהו נשבר, או אולי נפתח, והאוויר מתמלא בתחושת אפשרות חדשה. אלה הרגעים שבהם חומה נפרצת, הכבלים נושרים, ההגבלות מתפוגגות, והלב נפתח לרווחה.
תחשבו, למשל, על אסיר שיוצא לחופשי אחרי שנים: הדלת הכבדה נפתחה בחריקה, האזיקים מוסרים מידיו, והוא יוצא מהחושך אל האור, רץ אל מרחב בלתי נגמר. הרוח מכה בפניו, הלב דופק, הדמעות חונקות. אין תכניות, אין מטרות – רק ההרגשה העזה שהוא חי. רגע של חירות. רגע של חסד.
אבל אז מגיעה השאלה בלתי נמנעת… מה הלאה? מה עושים עם כל הטוב הזה?
הטרגדיה של החירות המודרנית
כאן מתחילה הטרגדיה השקטה של החירות המודרנית.
העולם המערבי, כמו אותו אסיר נרגש, הרים ידיים אל השמיים וקרא: "חירות!". דורות שלמים חלמו על רגע כזה – להשתחרר מהכבלים, לשבור את השלשלאות. ואכן, מאות שנים חיו רוב בני האדם תחת שלטון אבסולוטי: מלוכות קשוחות, שלטון כנסייתי נוקשה, פערים מעמדיים חונקים, חופש ביטוי מוגבל עד לא קיים.
ואז באה המהפכה – תחילה באמריקה, אחריה בצרפת – והביאה איתה עידן חדש: זכויות אדם, דמוקרטיה, חופש דת, חופש המחשבה. לא רק שינוי בשלטון – אלא הבטחה לחיים מסוג אחר. הבחירה הפכה לאידאל, האינדיבידואל הפך למרכז.
אבל כאן בדיוק עלתה השאלה: מה עושים עם כל החופש הזה?
כשאין תכלית מוסרית או רוחנית ברורה, גם חירות מוחלטת הופכת לעומס והיא מתחילה להתפורר מבפנים. התחושה שהכול אפשרי התחלפה לא אחת בתחושת ריק. הרצון לבחור הפך לעומס של בחירות. בלי עוגן פנימי, החירות בולעת את עצמה.
נקודה זו עולה מדברי הרמב"ן. כשהוא הגדיר את ספר שמות כ"ספר הגלות והגאולה", חשוב היה לו להסביר מדוע אין הוא מסתיים בנפילת פרעה ויציאת מצרים וגם לא בקריעת ים סוף, אלא רק בהגעה להר סיני, הקמת המשכן והשראת השכינה. הוא מדגיש שהחירות של עם ישראל איננה רק שחרור מהעול המצרי, אלא התחלה של ייעוד לאומי חדש: להפוך לעם שנושא בתוכו רעיון, נוכחות א-להית, תכלית מוסרית נשגבה.
כאן טמונה ההחמצה של רבים שבאו אחר כך. כמו פרעה הם שמעו את הדרישה " שַׁלַּח אֶת עַמִּי" הם אף אימצו אותה בהתלהבות כסיסמה של שחרור מדיכוי "Let my people go" – אבל השמיטו את מילת ההמשך: "וְיַעַבְדֻנִי" וכשהייעוד נעדר – גם השחרור נשאר ריק.
שלושת שלבי החירות – ממסיבה למהפכה, ומשם לריק
המחזור הזה – של שחרור, התפכחות וערעור – אינו מקרי. הוא מבטא את המחיר שמשלמים כשהחירות הפורמלית נתפסת כמטרה עצמה, ולא כאמצעי לדבר מה גדול ממנה.ההיסטוריה האנושית – וגם זו של כל אדם – מלא בגלים של שחרור ובלבול. כמעט כל תהליך של יציאה מעבדות לחירות עובר שלושה שלבים שחוזרים על עצמם שוב ושוב:
- שלב ההתרוממות – הרגע שבו החומות נופלות, האזיקים מתנתקים והאדם מרגיש כאילו נולד מחדש. תחושת אופוריה, שיכרון חירות, התחלה חדשה. כך היה במהפכה הצרפתית: הדחת המלך, שחרור ממעמדות נוקשים, חזון של חירות ושוויון לכל. כך גם במהדורה האמריקאית: הקמת אומה חופשית על יסודות של צדק, זכויות הפרט וחירות.
- שלב ההתפכחות – כשהתלהבות שוככת, באה ההתנגשות עם המציאות והחתירה לחיים יציבים. האדם שואף לחופש – אך גם לביטחון; רוצה לבחור – אך זקוק גם לשייכות.
ואז מתחילים הקונפליקטים: חופש אישי מתנגש בזהות לאומית, אמונות סותרות נאבקות על מקום במרחב הציבורי, וזכויות – של קבוצות, מיעוטים ויחידים – מתחילות להתנגש זו בזו.
המרחב הציבורי מתמלא במאבקי זהות, התנגשות ערכים ותחרות בין קבוצות, וכדי לאפשר חיים משותפים, יש הכרח להציב גבולות, לקבוע חוקים, להתפשר, לייצר רגולציות ומנגנונים של איזון. החירות הופכת מסיסמה סוחפת למקור של מורכבות גדולה. היא כבר לא תשובה – אלא נקודת מוצא לשלל שאלות. האסיר מגלה שהוא יצא מכלאו הצר רק כדי להתנגש בחומותיו של כלא קצת יותר מרווח, אבל עדיין כלא. - שלב המבוכה והערעור – בשלב הזה מתפתחת תגובת נגד. כשהמערכת נעשית מורכבת, כשהחוקים מורגשים כבדים או מרוחקים – מתעורר דחף לשבור הכול. האדם מבקש חירות טוטאלית: להשתחרר לא רק ממדינה או שלטון, אלא מכל סמכות – מוסר, משפחה, מסורת, מגדר, זהות. כל מסגרת נתפסת כמגבלה.
אבל במקום חופש – נוצר ריק. הכול נזיל, הכול פתוח – עד שאין במה להיאחז.
והאירוניה? דווקא בשם החירות הזאת, המזכירה את מגדל בבל, מתחיל שלב חדש של כפייה: סתימת פיות בשם "הכללה", טרור מחשבתי בשם "נאורות", משטרת דעות בתחפושת של "פוליטיקלי קורקט".
והמעגל חוזר חלילה: שוב שואפים ליציבות, שוב בונים מערכת – ושוב מתפתים לפרקה. קהלת כבר כתב: "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ". הרוח האנושי הכלוא בתוך עצמו אינו יכול להשיג באמת את החירות המיוחלת.
ומה קורה כשזה פוגש את החברה הישראלית?
במידה רבה, החברה הישראלית מהלכת אף היא בין שלבים אלה – לא כסיפור היסטורי, אלא כמציאות חיה.
מדינת ישראל נולדה מתוך חזון של שחרור מהגלות, מההשפלה, מהעבדות של חוסר היכולת לקום ולהגן על עצמנו. חזון זה משולב בתחושת רוממות הכרזת המדינה, גיבוש העצמאות, תחושת לידה מחודשת של העם. אך עם השנים הלך והתברר שלא די בכך. האילוצים והמגבלות שכרוכים בקיום הלאומי מורגשים יותר ויותר ושאלת התכלית והייעוד שלהם הופכת לקיומית ובוערת. השאלות המודחקות הולכות ופורצות – מי אנחנו? מהי זהותנו? מה מחבר ביננו מעבר למסגרת האזרחית הבירוקרטית?
החברה הישראלית מתמודדת עם הדילמה הזו: איך שומרים על חירות מבלי לאבד שייכות? איך מגדירים גבול מבלי לחנוק? איך בונים זהות לאומית שיש בה מרחב, ולא רק מחיצות? ובעיקר –איך חושפים את השורש הבסיסי המתעלה מעל ומעבר למחלוקות ולהתנצחויות הבלתי נגמרות?
חזרה ליציאה ממצרים
התורה לא ממתינה למשבר כדי להגיב – היא מתווה מלכתחילה מסלול אחר לגמרי לחירות. חירות שאינה מסתפקת בשחרור, אלא מכוונת מראש אל תכלית. היא מעניקה לאדם לא רק מרחב בחירה – אלא גם מצפן מוסרי.
היא יוצאת מתוך הבנה עמוקה: האדם – בין אם כיחיד ובין אם כאומה – אינו יכול להעניק גאולה שלמה בכוחות עצמו בלבד. כבר אמרו חכמים: "אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". הניסיון לעשות זאת מזכיר את סיפורו הסאטירי של הברון מינכהאוזן, שטען שחילץ את עצמו מהבוץ על ידי כך שתפס בציצית שערותיו ומשך את עצמו החוצה. כך האדם המבקש חירות מוחלטת בלי תכלית – רק שוקע עמוק יותר בתוך המבוכה.
על פי התורה, יציאת מצרים איננה סוף הסיפור – אלא רק נקודת הפתיחה. היעד איננו רק לצאת מהעבודה, אלא להיבנות כעם שנושא שליחות: הר סיני, לוחות הברית, המשכן. היציאה ממצרים איננה רק שחרור משעבוד חיצוני – אלא הופעה של משמעות, של נוכחות, של זהות עמוקה. האדם, כמו האומה, נברא בצלם א-להים – ומתוך כך בא לממש ייעוד, לא רק לממש את עצמו. גם המצוות, הנתפסות לעיתים ככבלים, הן למעשה שפתו הפנימית של צלם א-להים שבאדם. הן אינן מדכאות את רוח האדם – אלא מזקקות את רצונו, מביעות את זהותו, ומחברות אותו אל הנצחי שבו.
דווקא בימים אלה, כשהמילים "חופש" ו"חירות" מרחפות באוויר הסוער– בין שולחנות החג, בכיכרות ובכותרות ובלבב פנימה – ראוי לעצור לרגע ולשאול: מה באמת נותן לחירות תוקף ומהות? האם היא יכולה להתקיים לאורך זמן בלי שתהיה מחוברת למשהו שמעבר לה – לערך, לייעוד, למשמעות?
נשוב לעיין ברצינות במקום שממנו התחיל כל הסיפור שלנו. אל החירות שמחברת אל מה שגדול מהאני, לא-להי שבקרבנו. אל יציאת מצרים שלא השאירה אותנו במדבר של אפשרויות אינסופיות, אלא מוליכה אותנו אל מקום של נוכחות, של משמעות, אל משכן, אל הארץ המובטחת. כי חירות אמיתית – איננה רק להשתחרר ממסגרת. היא למצוא את המסגרת שנבראה עבורך.
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם/ עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ/ "חֶלְקִי ה'!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
(רבי יהודה הלוי)
