איך מתנהלים במשבר חוקתי

המשבר החוקתי כבר כאן. בשונה מבית המשפט העליון ועושי דבריו, הממשלה הקיימת אחראית לניהול המדינה בעיצומה של מלחמה. השאלה היא כיצד עליה לנהל, מצידה, את המשבר: כיצד לשמור על כושר תפקוד חיוני תוך הסבת נזק מינימלי למרקם החברתי של מדינת ישראל וליכולתה לתפקד.

בפתח הדברים עליי לציין כי הממשלה והעומד בראשה שותפים לאחריות לאירועי ה-7 באוקטובר, וראוי היה ללכת לבחירות על כך. עם זאת, לא ברור שבחירות היו פותרות את המשבר החוקתי או מאפשרות הקמת ממשלה יציבה מאחד המחנות. בינתיים, הממשלה הנוכחית היא היחידה שיש לנו, והיא חייבת לתפקד. לשם כך עליה לשנות הן את דרך התנהלותה והן, ביתר שאת, את סגנון הביטוי שלה.

רקע: המשבר החוקתי בצל המלחמה

הדיון במרחב הציבורי נשלט על ידי הנרטיבים של שני הצדדים. כל צד ממסגר את המעשים של השני אך ורק במונחים של המאבק ביניהם. מצד אחד, כל פעולה של נתניהו מוצגת כניסיון לבצע הפיכה אנטי-דמוקרטית. מצד שני, כל החלטה של בית המשפט והגופים הסרים למרותו מתוארת על ידי הקואליציה כמהלך במלחמת הגרילה הפוליטית שמנוהלת נגד הממשלה. מבחינת הממשלה והקואליציה, התנהלות זו היא טעות.

בשנה וחצי שעברו מאז פרוץ המלחמה, הסביבה הפוליטית השתנתה משמעותית. ייתכן כי רוב האזרחים יצביעו נגד הקואליציה הנוכחית בקלפי, אך הנכונות לשבור כלים בצורה של סרבנות או הפגנות אלימות ירדה מאוד. לקפלן מגיעים, בערב טוב, עשרות אלפים ולא מאות אלפים. הרוב המכריע של המילואימניקים שהמדינה באמת צריכה שיתייצבו בצה"ל אינם נוקטים בסרבנות פוליטית.

זה הזמן לממשלה לפנות לציבור מעל ראשם של בית המשפט וחברי האופוזיציה, לומר דברי טעם – ולגבות אותם במעשים. מסרים כאלו, כמובן, לא ישודרו בערוצי הטלוויזיה (למעט ערוץ 14) ולא יופיעו באתר ynet, אך יש לממשלה מספיק ערוצים שבהם היא יכולה לפנות ישירות לאזרחים.

בין המסרים החשובים:

• הממשלה אינה מחפשת עימותים עם בית המשפט העליון ותימנע מכך ככל שניתן. כל פסק דין שאינו פוגע בניהול המלחמה או בפונקציות חיוניות של הממשלה יכובד.
• יש ספר חוקים במדינת ישראל והממשלה, כפי שהיא מחויבת, תפעל לפיו בכל דבר ועניין.
• המקרים החריגים הם בתחום המינויים וכן החלטות אופרטיביות החיוניות לניהול המלחמה או המדינה. אם בקבלת החלטה הממשלה מילאה אחר הכתוב בחוק, היא לא תרשה להחלטה אחרת של בית המשפט לשבש את פעולותיה.

עקרונות פעולה מומלצים לממשלה

כדי לנהל את המלחמה כראוי, חיוני שישרור אמון מלא בין הממשלה לבין גופי הביטחון. הממשלה אינה יכולה לוותר על סמכותה למנות או לפטר ראשי מערכת כאשר היא איבדה בהם אמון. ראש השב"כ או הרמטכ"ל אינם יכולים לנהל בעצמם את מדיניות החוץ והפנים של המדינה באופן שיאפשר השגת יעדים ביטחוניים קריטיים. מי שחושב שאפשר לנהל מדינה כשאין אמון בין אלה לבין הממשלה – חי באשליות.

בדומה לכך, הממשלה אינה יכולה לתפקד כשהיא איבדה אמון ביועצת המשפטית והלה פועלת בשיטתיות לשבש את התפקוד השוטף של הממשלה. במקרה שלה, בכל שאלה שהיועצת מוציאה עליה חוות דעת, הממשלה תבקש חוות דעת מקבילה ממקור משפטי שהיא סומכת עליו ותפעל לפיה.

הממשלה צריכה לגבות את עמדותיה במעשים. דוגמה בולטת לניהול כושל של יחסי הממשלה עם הציבור היא פרשת קטארגייט. אמנם ייתכן בהחלט ששערוריית קטארגייט נולדה מניסיונו של רונן בר למנוע את פיטוריו. עם זאת, מהידוע בציבור, אלי פלדשטיין עשה לכאורה מעשים שלא ייעשו:

• קבלת כספים מגורם שאינו ממשלת ישראל בזמן שהוא עובד עם ראש הממשלה.
• קבלת מימון ממדינה עוינת, דבר חמור שבעתיים.
• העמדת פנים כאילו הוא דובר ראש הממשלה לעניינים ביטחוניים לאחר שנפסל לתפקיד.

כשראש הממשלה פירש את החקירה נגד פלדשטיין כמכוונת נגדו אישית, הוא נפל בפח שרונן בר והתקשורת טמנו לו. במקום להתייחס לגופן של העובדות, לקבוע את עמדתו בהתאם ולהדגיש שחוקי מדינת ישראל הם נר לרגליו, הוא הסכים למסגר את הפרשה כעוד צעד במלחמת הגרילה הפוליטית שמנהלים נגדו. אין כוונתי לטעון שבר, בהרב-מיארה ובית המשפט אינם מנהלים נגדו מלחמת גרילה פוליטית – אבל נתניהו לא עשה שירות לא לעצמו ולא לממשלתו כשהסכים למסגור זה. הוא וממשלתו חייבים להתנהל מעל למניפולציות מלוכלכות קטנות כאלה.

המאבק על מינויים בכירים: המקרה של רונן בר והיועצת המשפטית

המאבק על מינויים בכירים הוא אחד מביטויי המשבר החוקתי העמוק. באשר לנושא של רונן בר – ראש הממשלה מדבר זמן רב על פיטוריו. יש סיבות מצוינות לכך, בלי קשר לאירועי ה-7 באוקטובר. ממשלת ישראל בראשות נתניהו מאמינה כי המטרה העיקרית של המלחמה בעזה צריכה להיות השמדת החמאס, כדי למנוע חזרה על ה-7 באוקטובר. רונן בר, לעומת זאת, סבור שעל ישראל להסכים להיכנע לחמאס על מנת להציל את החטופים. יש לשער כי זאת הסיבה שנתניהו סילק את בר מצוות המו"מ מול קטאר. זה קרה כבר חודשיים לפני שהדיח אותו מראשות השב"כ, מתוך חשש שבחדר המו"מ בר מקדם את עמדת רונן בר ולא את עמדת ממשלת ישראל.

תהליך ההדחה – בין אימפולסיביות לתכנון

ואולם, ההחלטה להדיח סוף-סוף את בר התקבלה לא כמהלך מחושב שצריך לעמוד בפני משפט הציבור, אלא לכאורה בהתפרצות זעם כשבר חצה את הקווים האדומים. השוו החלטה זו להחלטה להדיח את בהרב-מיארה – יש תהליך חוקי להדחת פקיד בכיר כמו היועץ המשפטי לממשלה. יריב לוין הכין את התיק נגד בהרב-מיארה בקפידה, עם כתב נימוקים מפורט של כ-800 עמודים. יתרה מכך, הוא הצליח לגייס את גדעון סער לתמוך בהחלטה – שר המשפטים לשעבר שמינה את בהרב-מיארה.

שני המקרים דורשים תהליך מסודר, אך ההתנהלות הייתה שונה בתכלית. הדחתו של בר הייתה צריכה להתנהל באותה צורה: עם כתב טענות שאפשר להציג בציבור, וכתב נימוקים ארוך יותר שנשמר בסוד כי הוא מבוסס על חומרים מסווגים, שאפשר להציגו בפני בית המשפט. ספק רב אם בית המשפט, הפועל מתוך פוזיציה, היה משתכנע מכתב טענות כזה.

מכאן הלקח המרכזי: אם הממשלה הייתה מבינה שקהל היעד למעשיה אינו בית המשפט אלא בית הדין של דעת הקהל – ולא רק של תומכיה אלא של השדרה הרחבה של הציבור בישראל – ייתכן שבית המשפט היה נזהר ומכלכל את צעדיו אחרת.

חקיקה אסטרטגית ותקשורת עם הציבור

בתחום החקיקה, בדומה לתחומים אחרים, הקואליציה צריכה לשקול את מעשיה בחוכמה. אני שמח שהצעת הפשרה של לוין וסער בעניין הרפורמה המשפטית התקבלה בכנסת. לדעתי מדובר במענה חשוב לבעיה ציבורית שדווקא מסוכן יותר להשהותו מאשר לטפל בו.

חקיקה או החלטות ממשלה בנושא מינויים בכירים – כמו לדוגמא מינוי מחליף לבהרב-מיארה – נופלת גם היא בתחום ההחלטות החיוניות לתפקוד תקין של המדינה. אך מכאן ואילך, על הממשלה לשקול כל הצעת חקיקה מנקודת המבט של יכולתה להציג את הממשלה כפועלת מתוך אחריות. זאת, כדי להשיג את היעדים החשובים מכל: ביצור ביטחון ישראל, הן על ידי תבוסת חמאס וחיזבאללה והן על ידי קידום גיוס שווה לכל.

לדוגמה: הפרטת תאגיד השידור הוא מהלך נכון בעיניי, אבל היות ואנו נמצאים בעיצומה של מלחמה והנושא מטבעו שנוי במחלוקת ציבורית, לא ברור שזהו המהלך הנכון לעכשיו.

יעדים תקשורתיים וציבוריים

כללו של דבר, הממשלה צריכה לראות את הציבור הרחב כקהל היעד שלה, ולא רק את מצביעי הקואליציה. יש זרמי עומק בתוך הציבור, והנרטיב של האופוזיציה והתקשורת – כאילו כל מה שהממשלה עושה נועד רק לדחות את הבחירות – ניתן לסדיקה בהערכת האדם הסביר.

זרמי עומק אלה אינם מובילים בהכרח לתמיכה בקואליציה הנוכחית, ודאי לא בכל מרכיביה. אולם הם עשויים להוביל להפחתת המתח הציבורי בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. במקביל, הם יכולים לרכך את ההתנגדות למהלכי הממשלה בהווה, ובעתיד – לסייע בקידום סדר היום הציבורי של המחנה הלאומי.

הממשלה הנוכחית תצא נשכרת מגישה זו, והציבור הרחב ירוויח ממנה לא פחות. אך כדי להשיג מטרה חיונית זו, על הממשלה להתנהל באופן שישכנע את הציבור הרחב כי מה שמניע אותה באמת הוא הרצון לפעול לטובת כלל אזרחי ישראל – ולא רק לטובתה הפוליטית.