עם תום מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה, עוצב הזיכרון הלאומי-ישראלי של השואה בקווים דיכוטומיים חדים – העם היהודי חולק לשני מחנות קוטביים: מחנה פאסיבי שהלך "כצאן לטבח", ומחנה אקטיבי שמרד ולחם. המסר היה שקוף וחד: מי שנהג בגלותיות – נרמס כבודו טרם נרצח באופן המחפיר ביותר; מי שהיה ציוני ופעל, הציל לכל הפחות את הכבוד הלאומי, גם אם לא את חייו.

בהתאמה לדומיננטיות של מפלגות הפועלים בהנהגה הציונית, הונצחו בהקשר הגבורה בעיקר לוחמי תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות. מנגד, גורמים אקטיביסטיים-לוחמים אחרים נדחקו לשוליים – בין אם היו אלו תנועות יהודיות-סוציאליסטיות בלתי-ציוניות כמו ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל", או תנועת "בית"ר" שהייתה אמנם ציונית אך "בעוונותיה" השתייכה למחנה הלאומי-רוויזיוניסטי. לאחרונה חשף גנז המדינה לשעבר, משה מוסק, ב"הארץ" כי עם הקמת "ארכיון העם היהודי" בשלהי המלחמה, שוגרו איגרות לחברי תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות בבקשה למסור מסמכים לתיעוד ושימור – בעוד תנועות אחרות נותרו מחוץ למעגל התיעוד הממסדי.

מתנועת הבונד כמעט ולא נותר זכר לאחר המלחמה. מספר נציגים פעלו בשולי הזירה האמריקאית, ובפולין עצמה נותר מארק אדלמן, ממפקדי מרד גטו ורשה – דמות משמעותית בפולין אך חסרת השפעה על עיצוב הנרטיב הישראלי. לעומתם, בקרב הרוויזיוניסטים נמצאו כמה "משוגעים לדבר" – בני משפחת לזר ולאחריהם פרופ' משה ארנס – שנאבקו עשרות שנים להנכחת סיפור גבורתם של לוחמי התנועה הרוויזיוניסטית בשואה. אך גם מאבק זה נשא פירות משמעותיים רק בעשורים האחרונים, כאשר הדיון עצמו על הגבורה במרד גטו ורשה כבר נדחק לקרן זווית והפך לנחלתם של יודעי ח"ן בלבד.

בשנת 2017, פרסמה פרופ' חוי דרייפוס את ספרה המונומנטלי "גטו ורשה – הסוף", ובו כפרה סופית בדיכוטומיית השואה והגבורה. דרייפוס הציגה תזה מורכבת: המרד המזוין עצמו היה מבחינה מספרית קטן יחסית למרד העממי הנרחב, בו לקחו חלק כמעט כל יושבי הגטו הנותרים (כ-50,000 במספר). הם סירבו להישמע לפקודות הנאצים והתבצרו בבונקרים ובמחבואים עד לסוף המר של שריפת הגטו והחרבתו. דרייפוס הרחיבה את יריעת ההתנגדות גם אל הציבור החרדי, שביטא התנגדות במגוון צורות, גם אם לא תמיד בלחימה ישירה. במילים פשוטות, ניתן לתמצת את תזת דרייפוס כך: במרד גטו ורשה, כולם התנגדו, כולם היו גיבורים.

זהו אמנם מסר הוליסטי ויפה, ובמידה רבה נכון, אך מעניין שדווקא מגזר אחד מסרב באופן עקבי לקחת בו חלק. בהמשך למסורת ארוכת שנים ברוח ישראל-סבא, מעדיף הציבור החרדי להדגיש את "מלחמת הרוח" על פני "מלחמת הגוף". כתוצאה מדגש זה, גבורת רבני ורשה ותמיכתם המפורשת במרד נותרה בשולי השוליים של התודעה והזיכרון הלאומי.

הראשונים למרד: הרבנים הקשישים של ורשה

בהיסטוריה היהודית של העת החדשה ישנם מקרים רבים בהם החרדים, בניגוד לדימויים הרווחים – הן החיצוניים והן העצמיים – היו דווקא חלוצים וסוללי דרך. תופעה זו אינה מוגבלת רק לשדה המאבק הפיזי. היא ניכרת גם בתחומי העלייה לארץ ישראל והחזון הציוני המקורי. החרדים היו חלוצים בעלייה ארצה ובתפיסה הציונית עוד בטרם נטבעו המונחים "ציונות" ו"עלייה" במובנם המודרני.

היו אלו גורמים מאוחרים יותר שהשכיחו עובדות היסטוריות אלה. החרדים עצמם, מתוך שיקולים פנים-קהילתיים ואידיאולוגיים, העדיפו במשך הזמן להעצים את הפן הפסיבי התלותי ולא סיפרו את סיפורם המלא.

דוד בן-גוריון עצמו הכיר בתרומתם החלוצית של יהודי ה"יישוב הישן", אותם חרדים שעלו לארץ הרבה לפני הציונות המודרנית:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון… אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב 'הישן' שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים 'ציון' ו'ציונות'. יישוב זה היה… מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה – עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות – היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן 'התחלת' המפעל הציוני…"

כבר 50 שנה לפני הרצל, הרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות הדתית, פירש את מושג התשובה היהודי באופן מהפכני – כקריאה לפעולה אקטיבית של עלייה לארץ:

"[אם אין ישראל עושים תשובה] הקב"ה מעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה. רוצה לומר – כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה… וכשישובו תשובה כללית, דהיינו תשובה לארץ, כמו שכתוב… הקב"ה יחזיר שכינתו לציון ואם ישראל לארץ, ואם אין ישראל עושין תשובה לארץ, אין נגאלין".

בהקשר זה, עובדה מפתיעה שמעטים מודעים לה היא שרבני ורשה היו מהראשונים לקרוא להתנגדות אקטיבית לנאצים. אותם רבנים, שבמשך רוב חייהם החזיקו בתפיסות חרדיות מובהקות האוסרות "למרוד באומות" ו"לעלות בחומה", עברו שינוי מהותי כשהבינו את עומק התהום אליה נזרק העם היהודי.

הרב מנחם זמבה, מגדולי רבני פולין וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, קבע בפסיקה הלכתית מהפכנית:

"יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות כמו בספרד או בשעת גזֵרת תתנ"ו, הייתה מיתתנו כשלעצמה – בחינת קידוש השם… אך כיום הזה [כאשר אין ליהודי כל דרך להינצל ממיתתו] הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל".

פסיקה זו היא מהפכנית בכל קנה מידה, הן בהיסטוריה של ההלכה היהודית והן בהיסטוריה החרדית. הרב זמבה לא הסתפק בהצהרות. הוא תמך כלכלית במחתרות הלוחמות והוכיח בגופו את דבקותו בדרך המרד כשסירב להישמע לכוחות הנאצים. הרב זמבה נהרג במהלך מרד גטו ורשה.

המציאות ההיסטורית מלמדת אפוא על פרדוקס עמוק: דווקא אותן קהילות המזוהות כיום עם שלילת האקטיביזם הלאומי, הצבאי והפוליטי, היו בעצמן חלוצות בדרך זו. התמורות ההיסטוריות והאידיאולוגיות שהביאו לנתק הנרטיבי הזה יצרו מצב מיוחד. בו-זמנית, הן המספרים והן ממשיכי דרכם של המסופרים אינם מעוניינים בחשיפת המורכבות ההיסטורית במלואה.

התנגדות אקטיבית: הרב יצחק מאיר קאנאל

דמות מרכזית נוספת המאירה את תפיסת ההתנגדות החרדית היא הרב יצחק מאיר קאנאל. הרב קאנאל, חסיד גור וזקן רבני ורשה, היה ידוע כסגן נשיא אגודת הרבנים בפולין. ראשית המלחמה כבר סימנה אותו כדמות מנהיגותית מרכזית – הנאצים עצרו אותו יחד עם הרב זמבה, והקהילה נאלצה לשלם כופר אדיר עבור שחרורם.

בשיא ימי "האקציה הגדולה", באוגוסט 1942, כאשר הנאצים החלו בגירוש ההמוני למחנה ההשמדה טרבלינקה, הכריז הרב קאנאל בפני בני ביתו:

"אם יבואו לקחת אותי לאומשלג-פלץ [כיכר השילוחים], אגלה התנגדות כדי שיירו בי ויהרגוני, ואובא לקבר ישראל".

עמנואל רינגלבלום, הארכיונאי הנודע של גטו ורשה, מתעד כיצד הרב קאנאל אכן מימש את הכרזתו: "כאשר גררו את הרב לעבר הקרונות, התנגד, נורה ונהרג".

הלל זיידמן, מנהל ארכיון הקהילה בגטו, מוסיף פרטים נוספים:

"הרב הישיש בן ה-82… ניסה לחטוף את האקדח מן החייל הגרמני ששמר עליו… מובן שנורה ונהרג במקום, אבל את מבוקשו השיג. לא נתן את עצמו לגירוש ובא לקבר ישראל… בגטו מעורר מעשהו של הרב דרך ארץ [כלומר – מהווה דוגמה], אבל יחד עם זאת גם פחד… מעתה אפסו האשליות".

בעדויות אחרות מתואר כיצד סטר בפניו של קצין אס.אס שבא לגרשו. בכל הגרסאות המתועדות, המרד האישי של הרב הקשיש הותיר רושם עז בתושבי הגטו והיווה נקודת מפנה בתודעתם – ההתנגדות הפכה מאפשרות תיאורטית למחויבות מוסרית.

מקום קבורתם – נודע

בשבת חול המועד פסח, י"ט בניסן תש"ג (24 באפריל 1943), במהלך הימים הראשונים של מרד גטו ורשה, החל ביתו של הרב מנחם זמבה לבעור באש ששלחו בו הגרמנים. כשניסה לחצות את הרחוב אל הבניין שממול יחד עם דיירי הבית, נשמעו יריות, והרב נפגע ונפל חלל. בניגוד לגורלם המר של רוב מוחלט של נספי המרד, גופתו לא הופקרה, וחסידיו הנאמנים דאגו לקבורתו בחצר הבית באופן זמני, גם כאשר הגטו בער סביבם והנאצים המשיכו במלאכת ההרג.

חמש-עשרה שנים לאחר המלחמה, ב-1958, במהלך עבודות שיקום שערכו הפולנים באזור הגטו היהודי החרב, נמצא קברו הזמני של הרב זמבה. במעשה יוצא דופן, עצמותיו הועלו לארץ ישראל ונטמנו בהר המנוחות בירושלים בכ"ט בסיון תשי"ח, בלוויה רבת משתתפים בה נכחו הרבנים הראשיים והאדמו"ר מגור. במקביל, הכנסת קיימה טקס ודקת דומייה לזכרו – עדות לחשיבותו הלאומית מעבר לגבולות העולם החרדי.

בנוגע לרב קאנאל, במשך עשרות שנים נותר מקום קבורתו בגדר תעלומה. בבית הקברות היהודי בוורשה, ברחוב אוקופובה, לא נמצאה מצבה לזכרו. רק באפריל 2021, במהלך מבצע תיעוד בבית הקברות, איתר רמיגיוש שושנבסקי, ממייסדי הוועד לתיעוד בתי הקברות היהודיים בפולין, שבר לוח אבן עליו נכתב בדיו דהוי:

"ב"ר (בן רבי) משה אהרן קאנאל, דומו"ץ (דיין ומורה צדק) דפ"ק (דפה [של פה] קהילתנו) נפ' (נפטר) כ"ח אב (ת)ש"ב"

לוח זה, שנמצא ליד קברו של אביו של הרב קאנאל, מאשר את העדויות: בשיא ימי הטרור של "האקציה הגדולה", דאגו יהודי ורשה להביא את רבם לקבורה ב-כ"ח באב תש"ב (11.8.1942). בחודש יולי 2022 קבעה הנהלת בית הקברות לוח שיש חדש על גבי מצבת קבר אביו, המשחזר את הכיתוב המקורי של המצבה המאולתרת.

משמעות הגילוי היא סמלית ומעשית כאחת. הרב קאנאל הוא מקרה נדיר של קרבן שואה שיצא מכלל "שמקום קבורתו אינו נודע". מעתה מצטרף קברו לנקודות החובה במסעות לפולין, כמקום המנציח את אחד ממבשרי ההתנגדות – כשנה לפני המרד הידוע של גטו ורשה.

מעניין לציין כי מתוך אלפי הרבנים שנספו בגטו ורשה, דווקא השניים שמקום קברם ידוע – הרב זמבה והרב קאנאל – הם אלו שדבקו ותמכו בהתנגדות. ייתכן שאין זה מקרה; דווקא אלו שהעזו לקרוא למרד ולהתנגדות אקטיבית זכו שגם גופם יזכה לכבוד אחרון, וגורלם לא יהיה כגורל מיליוני היהודים שאפרם התפזר לכל רוחות השמים. קבריהם הם כאנדרטה חיה לא רק לזכרם האישי, אלא לתפיסה המהפכנית שהובילו – תפיסה שקראה לחרדים לצאת מפסיביות לאקטיביות ברגעי הכרעה לאומיים.

מהעבר להווה: השלכות לימינו

כיצד מתקשר סיפור ההתנגדות החרדית בגטו ורשה למציאות הישראלית של 2025? בימים אלה, כאשר מתנהל מאבק על גיוס בני הישיבות לצה"ל ובחוצות ירושלים נשמעת הקריאה "נמות ולא נתגייס", מהדהדת פרשת הרב קאנאל והרב זמבה באופן מטלטל.

התנגדותם של רבני ורשה לא הייתה מרי אזרחי נגד מערכת חוק דמוקרטית, אלא התייצבות מוסרית נגד רוע מוחלט. ובכל זאת, השינוי המהותי שעברו – ממנהיגים המטיפים ל"אל תתגרה באומות" למובילי התנגדות אקטיבית – ראוי ללימוד היסטורי מעמיק.

מסקנתם ההלכתית של הרב זמבה והרב קאנאל, שבמצב של סכנה לאומית ההתנגדות היא המעשה הראוי ביותר, מעלה שאלות על הקו התיאולוגי המבדיל בין "גזרת שמד" רגילה לבין מצב קיומי הדורש תגובה אקטיבית.

בימינו, כאשר מדינת ישראל ניצבת מול איומים קיומיים מצד גורמים המצהירים על רצונם להשמידה, מתבקשת התייחסות עדכנית לשאלות אלו: האם האתוס של הימנעות גורפת משירות צבאי עולה בקנה אחד עם מורשת ההנהגה החרדית בשואה?

עיוות היסטורי והמשמעויות הפוליטיות

יש לציין כי היעדרותו של סיפור ההתנגדות החרדית מהנרטיב הלאומי אינה מקרית. היא משרתת גורמים שונים: מחד, את הממסד הציוני שהעדיף לייחס את הגבורה לתנועות הנוער הציוניות בלבד; ומאידך, את הנהגת הציבור החרדי שהתכנסה אחרי השואה אל דלת אמותיה ובחרה להתעלם מפרק היסטורי זה, שאינו משתלב בתפיסה הפאסיבית שהתגבשה לאחר הקמת המדינה.

במידה רבה, הנרטיב החרדי העכשווי המתנגד לשירות צבאי מבוסס על מחיקת פרק היסטורי זה, כאילו היה מובן מאליו שגדולי התורה התנגדו מאז ומעולם להתערבות בענייני העולם. ואולם, הפרדיגמה שקבעו הרב זמבה והרב קאנאל מעידה על ההפך הגמור – הם זיהו כי ישנם רגעים היסטוריים מכריעים שבהם דווקא ההתנגדות הפיזית היא בגדר קידוש השם.

מציאת מצבתו של הרב קאנאל אינה מהווה רק גילוי היסטורי, אלא גם הזדמנות לחשבון נפש לאומי. שמונים שנה ויותר לאחר אותם ימי אימה, ובתוך מציאות ישראלית מורכבת, נדרשת חשיבה מחודשת על מורשת ההתנגדות החרדית ומשמעותה לימינו. האם ייתכן שבמציאות של מדינה יהודית ריבונית הנאבקת על קיומה, יש משמעות חדשה לקביעתו ההלכתית של הרב זמבה כי "בעת הזאת הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל"?

גילוי מצבתו של הרב קאנאל מזמין אותנו לפתוח דף חדש בשיח הציבורי – שיח המכיר בהיסטוריה היהודית במלואה, גם בפרקים המאתגרים את הנוחות האידיאולוגית שלנו; שיח המבקש להבין את המורכבות ההלכתית של התמודדות עם מצבי קיצון; ושיח הרואה בהגנה על החיים היהודיים לא רק צורך ביטחוני, אלא גם מחויבות מוסרית, דתית ויהודית – בדיוק כפי שראו אותה מנהיגי הציבור החרדי בגטו ורשה.