יום העצמאות האישי שלי: סיפור של משבר וריפוי

לדאבוננו, דווקא מתאים השנה לפתוח רשימה זו עם התיחסות לתצהירו המניפולטיבי והמתחסד האחרון של רונן בר לבג"ץ, המהדהד מוטיבים שבתצהירו המניפולטיבי והמתחסד הקודם. בין היתר, בר מאשים את נתניהו בכך שעוד הרבה לפני שהדיח אותו מראשות השב"כ, הדיח אותו מצוות המו"מ עם קטאר – דבר אשר שיבש, לטענתו, את המו"מ על שחרור החטופים. ברשימה קודמת ציינו כי נתניהו עשה זאת מפני שבעוד הממשלה סבורה שהשמדת החמאס קודמת בחשיבותה לשחרור החטופים (מטרה של המלחמה שבר אינו מזכיר בתצהירו), בר סבור שעדיף למדינת ישראל להיכנע לחמאס כדי לשחרר את החטופים. נתניהו סילק אותו מהמו"מ כאשר חשש כי בר חותר לממש את העדפותיו המדיניות האישיות ולא את מדיניות הממשלה. אך בר מזכיר רק את "שיבוש" המו"מ על החטופים ולא את מטרת הניצחון, כדי לשלוח מסר סמוי לשופטים: "אתם ואני, אנחנו, יודעים מה יותר טוב למדינת ישראל. בואו ניקח יחד שליטה עליה".

ברצוני לעמוד על טענה נוספת של בר בתצהירו: הוא טוען שנתניהו דרש ממנו לעקוב אחר מפגינים ומתנגדי מדיניות הממשלה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם התפקידים החוקיים של השב"כ. בהקשר זה, בר מזכיר תבחין למתי מותר לשב"כ לפעול נגד מטרות מבית, שקיבל לטענתו אישור של בית המשפט לפני כעשור: "פעולות בלתי חוקיות שיש בהן היבטים חשאים ושיש בהן פוטנציאל לאלימות" [תצהירו של בר, 21.04.25, ס' 6ב].

הארץ רועשת וגועשת כבר שנתיים וחצי מהפגנות אלימות, ממומנות היטב ומלוות במסע פרסום מקיף ויקר, המסית בין היתר למרי אזרחי ולסרבנות שירות – והכל בעילום שם. פורעים אף ירו זיקוקין דינור על מעונו של ראש הממשלה. אך רונן בר מחפש שילוב של פעילות חשאית יחד עם אלימות, וכמו כוונות התקפיות אצל חמאס, פשוט אינו מוצא.

בתצהירו הנגדי, נתניהו מכחיש את טענותיו של בר כאילו ביקש כביכול מהשב"כ לשרת את ענייניו האישיים. אך נתניהו היה יכול להעלות טענה אחרת (בהתחשב למי מיועד תצהירו, ברור שלא עשה זאת): הוא פשוט סמך על תקדימים.

בזמן ההתנגדות להתנתקות, מארגני חסימות הכבישים – בין היתר שי מלכא, אריאל ונגרובר ובצלאל סמוטריץ' – נעצרו והוחזקו במרתפי השב"כ. שוטרים פינו את החוסמים באלימות קשה. שופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ'יה המציאה דוקטרינה משפטית חדשה, "עבריינות אידיאולוגית", אשר לשיטתה חמורה מסחר בסמים או תקיפה בנשק קר. על סמך דוקטרינה זו, ותוך הפרת חוק המעצרים, הפרקליטות ביקשה את מעצרם של מפגינים עד תום ההליכים כדי להלך אימים על המפגינים ולהפחידם. לפי הדוקטרינה שלה עצמה, אותה איילה פרוקצ'יה, שדיברה לאחרונה בשבח מרי אזרחי, צריכה לשבת כיום נעולה מאחורי סורג ובריח.

עבורי, אירועי אותה שנה האפילו במשך שנות דור על חגיגות יום העצמאות.

משבר אמון: כשהמדינה הפרה את האמנה החברתית

נולדתי וגדלתי בארה"ב במשפחה ציונית דתית. לאחר לימודי מדעי המדינה וסיום דוקטורט ביחסים בינלאומיים, עליתי ארצה עם משפחתי. קיבלנו מרצוננו החופשי החלטה מודעת להצטרף לאמנה החברתית של הקהילה היהודית המתחדשת בארץ ישראל ולקבל את הזכויות והחובות של אזרחי המדינה היהודית הדמוקרטית. לא הייתי נאיבי לחלוטין. ידעתי על האלטלנה, ידעתי כיצד התנהגה מפא"י כלפי מי שראתה כאזרחים סוג ב', ידעתי על פינוי אזרחים מבתיהם בימית. אך באותם ימים, כשיצחק שמיר היה ראש הממשלה, דחקתי ידיעות אלו לשוליים.

הוכשרתי כאחד מאחרוני הסובייטולוגים. תחום המשנה שלי היה מדיניות כלכלית השוואתית. מבחינה מקצועית היה טוב לי אילו בחרתי לבלות תקופת מחקר מסוימת בברית המועצות דאז או בנס הכלכלי של סינגפור, אך לא יכולתי להביא את עצמי לדרוך רגל על אדמת מדינה רודנית. ואז התרגשה עלי ההתנתקות – ואנא אני בא? המשטר הישראלי הפר ברגל גסה את האמנה החברתית שלו איתי ועם הקהילה שלי. האכזבה מהמדינה ומהחברה שהצטרפתי אליה בשמחה וברצון הייתה עמוקה. ביום העצמאות שלאחר אימוץ חוק ההתנתקות, הבת שלי תלתה את דגל ישראל על גדר הבית. כמעט קרעתי אותו מהגדר: "דגל זה לא יונף כאן עוד!"

איני מכחיש לרגע את המשמעות של התהליך ההיסטורי של שיבת ציון, שחידוש הריבונות היהודית היא אחת מתופעותיה המבורכות. אני איש מדעי המדינה. בכל היבט ספציפי שתתבונן בו במדינת ישראל, תראה שהיא מתנהגת בדיוק לפי הספר, כמו כל מדינה אחרת; אך במכלול לא מדובר אפילו ב"נס בדרך הטבע" אלא בנס גלוי. מאז 2005, אני חי בתחושה קשה שהמשטר הישראלי שביצע את ההתנתקות אינו ראוי לתהליך ההיסטורי שעובר עלינו. מאז לא פקדתי טקס ביום העצמאות, ובזמן שבבית הכנסת שלי קמים לומר את הברכה לשלום המדינה בשבתות, אני יושב ולומד את הדף היומי. כיצד אברך משטר שמוכן בכל רגע להפר את זכויות היסוד של אזרחיו היהודים? עקשנותי עולה לי ביוקר; אשתי כועסת עלי מדי שנה ומכנה אותי כפוי טובה.

בניגוד ליום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תמיד היה אצלי יום קדוש – יום התייחדות עם זיכרון אלה שמסרו את נפשם כדי שאומה זאת תחיה. מדי שבת, מייד אחרי התפילה לשלום המדינה, נהגתי לסגור את הגמרא ולקום לברכה לחיילי צה"ל. כיצד לא אקום לכבודם של הצעירים המגינים על הכרס המזדקן שלי – ואברכם?

מחיר המלחמה: כשהאובדן הופך אישי

למען הדיוק, הדוקטורט שלי עסק במחשבה צבאית סובייטית; ביטחון לאומי הוא אחד מתחומי העניין שלי. עוד לפני פרוץ המלחמה הצטרפתי למכון משגב של מאיר בן שבת וראיתי את חובתי לנסות לתרום, ככל יכולתי, לשיפור מדיניות הביטחון של ישראל – תוך ראייה בהירה של המלחמה, מטרותיה ומחיריה הצפויים.

יום אחד אשתי התקשרה אלי עם בשורה מרה: ארי זנילמן הי"ד נפל במלחמתו בעזה. ארי, תלמיד חכם וכלכלן מבטיח, היה עוזר המחקר שלי ב"פורום קהלת", שם פיתח את השימוש בניתוח מאגרי נתונים בשירות המחקר. בן של חברים, של שכנים. הוא הותיר אחריו הורים, אחים ואחיות, אלמנה וילדים קטנים. לשמע הדברים שתקתי – איני זוכר כמה זמן בדיוק, אולי שתי דקות, אולי שלוש – עד שנשמתי עמוק ולחשתי בטלפון, בשקט, "או קיי". חייבים להכיל, חייבים להמשיך.

בערב יום הזיכרון אשתקד אמרה לי אשתי: "בוא נלך לטקס". הסכמתי. עיריית מעלה אדומים הכינה טקס זיכרון ברגישות ובטוב טעם. שמונה חללים טריים היא זכרה באותו מעמד. רוב וליסה זנילמן, הוריו של ארי, עלו על הבמה. כשהם עלו ארצה מארה"ב, הם לא שיערו שהם מביאים לכאן את ארי כדי שימות צעיר. כשהקרינו על המסך את פניו הקורנות, השמחות של ארי, התכופפתי במושבי, כיסיתי את פניי בידיי ובכיתי.

למחרת התקיים טקס נוסף במתנ"ס, לפני המעבר ליום העצמאות. איני זוכר את מלוא פרטי האירוע, שהסתיים בשירה בציבור. סגנית ראש העיר, רחל הר זהב, , אמרה בסוף האירוע: "התלבטנו אם לסיים באווירה של עצב או שמחה, ובחרנו בשמחה". הרגשתי אחד עם העם שלי, העיר שלי, הקהילה שלי. הקהל ישב בשורות, ומארגני האירוע חילקו דגלי ישראל.

הושטתי את ידי, לקחתי דגל ואחזתי בו. לראשונה זה 19 שנה.

הדגל אינו מסמל רק משטר, כושל ככל שיהיה. הוא מסמל את קהילת עם ישראל בארצו, את חברותנו, את שותפותנו לגורל וגם לייעוד. על כן אני אוחז בדגלו. ביום עצמאות זה אגלח את זקן ספירת העומר ואלבש חולצה לבנה. אלך לבית הכנסת ושוב אומר הלל עם ברכה. אודך ה' כי עניתני, ותהי לי לישועה.