מי מתנגד להרתעת המחבלים?

בשנים האחרונות מתנהל מאבק עיקש להחמיר את מדיניות האכיפה בישראל על מחבלים ערבים ישראלים שהורשעו בטרור. תחקיר אתר ׳מידה׳ שפורסם בכתבת וידאו מצולמת חושף את אחורי הקלעים של המאבק הזה. ומגלה כי המתנגדים העיקריים לצעדים הללו מגיעים דווקא מתוככי המערכות השלטוניות של ישראל: בתי המשפט, מערך הייעוץ המשפטי, גורמים בצה״ל ובשב״כ ועוד.

מדובר בשורה של צעדים שמובילות משפחות שכולות וחברי כנסת, שנועדו להרתיע ערבים אזרחי המדינה או המתגוררים בה מלפנות לטרור. ביניהם הריסת בתים, ביטול אזרחות, גירוש בני המשפחה וכדומה. אולם כל היוזמות הללו נתקלות בחומה בצורה של המערכת, שעושה כמעט כל שביכולתה להקשות על המאבק.

״אנחנו רוצים למנוע את הפיגוע הבא, אבל אנחנו צריכים להילחם דווקא נגד המערכות שלנו״ מספר לנו הרצל חג׳אג׳, אביה של שיר חג׳אג׳ שנרצחה בפיגוע הדריסה בארמון הנציב בשנת 2017 על ידי מחבל תושב ג׳בל מוכאבר. ״יש מלחמת שוחות בוועדות. כולם בעד המחבלים: צה״ל, השב״כ, הייעוץ המשפטי. כולם״, הוא אומר, ומתאר את ההתנגדות החזקה של המערכת ליוזמות החקיקה שנועדו להרתיע את המחבלים אזרחי ישראל.

״אנחנו נמצאים בטרללת של זלזול בזכויות אזרחי מדינת ישראל לביטחון לאומי וביטחון אישי״ אומר סא״ל במיל בועז קוקיא, אביו של לוחם הנח״ל רון קוקיא שנרצח בשנת 2017 על ידי תושב הפזורה הבדואית, ״הרשות המבצעת חוטאת בזה, וכמובן הרשות השופטת יחד עם האג׳נדה של מדינת כל אזרחיה וזכויות אדם אוניברסליות״.

גלגולי החקיקה

חוקים לגירוש משפחות מחבלים ישראלים ושלילת תושבותן למשל נתקלים בסחבת, עתירות והליכים בלתי נגמרים, והחוקים בנושא יושמו רק במקרים ספורים בלבד. גורל דומה פגע בחוק קיזוז כספי הרשות, שנועד ליטול מהרשות הפלסטינית תקציבים בשל תמיכתה הכספית במחוללי הטרור.

אולם שיא המערכה הזו מתרחש בימים אלו במאבק על יישומו של חוק לשלילת אזרחותם של מחבלים אזרחי ישראל. מדובר בחוק שעבר גלגולים רבים במשך למעלה מעשור, ולפני כשנתיים חוקק ברוב מוחץ של 96 חברי כנסת בגרסתו הסופית.

הסיפור הזה בלתי נתפס ממש והוא ממחיש עד כמה המערכת מגויסת לטובת המחבלים. הכל החל בשנת 2006 כאשר תושב מזרח ירושלים מוחמד אבו טיר, המוכר בשל שיערו הג׳ינג׳י, התמודד לבחירות ברשות הפלסטינית מטעם רשימה המזוהה עם חמאס. הוא נעצר, ושר הפנים דאז, רוני בר און שלל את תושבותו.

באופן מיידי הוגשה עתירה לבג״צ, על ידי האגודה לזכויות האזרח וארגון עדאלה. בג״צ הוציא צו על תנאי ובמשך למעלה מ-10 שנים העתירה נותרה פתוחה וכל ההחלטות לשלול אזרחות של מחבלים ישראלים הוקפאו.

בשנת 2017 ניתן פסק הדין ובו נקבע כי לשר הפנים אין סמכות לשלול אזרחות למחבלים מכיוון שהיא פוגעת ב״זכות לכבוד, הזכות לחירות והזכות לחיי משפחה״.

הכנסת לא היססה, ושנה לאחר מכן תוקן החוק ונאמר בו במפורש כי אפשר לשלול אזרחות או תושבות מאדם ש״עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל״.

אבל זה לא הסוף. בעקבות עתירה שהוגשה לבתי המשפט נקבע כי למרות החוק המפורש לא ניתן לגרש מחבל שאין לו אזרחות חלופית אחרת, וכך רצון המחוקק סורס שוב על ידי הפקידות המשפטית.

אבל הכנסת לא אמרה נואש, ושוב תוקן החוק, והפעם נקבע כי מי שמקבל תשלומים מהרשות הפלסטינית על ביצוע פיגועים, אינו חסר מעמד והוא בעצם תושב הרשות, ולכן אפשר לשלול את אזרחותו.

החוק שאותו קידם חה״כ עמית הלוי, עבר כאמור ברוב חסר תקדים של 96 ח״כים, אולם מאז מחבלים ביישומו בדרכים שונות. ראשית, היה צורך להשיג את רשימת המחבלים הישראלים שהורשעו בטרור. המערכות לא שיתפו פעולה ונדרשו לחצים וזמן רב לקבל את המידע. אולם בכך לא היה די – כדי ליישם את החוק יש צורך במידע המשלים – מי מהמחבלים מקבל תשלום מהרשות הפלסטינית?

המכשולים ליישום

המערכות הערימו קשיים, ואחרי מאבקים ודיונים מתמשכים התברר כי אכן ישנה רשימה כזו, והיא נמצאת בידי הצבא. אלא שהצבא מסרב להעביר אותה לשר הפנים, ובכך נמנעת האפשרות ליישם את החוק ולגרש את המחבלים בעלי אזרחות ישראלית.

בשיא המאבק עתר חה״כ הלוי גם לבג״ץ בדרישה שיורה לצה״ל למסור את המידע הנדרש למשרד הפנים. אולם העתירה נדחתה, והמידע לא עבר. ״זה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת בית המשפט העליון חתם בהחלטה הזאת על מדינת ישראל כאנרכיה״, אומר לנו חה״כ הלוי.

בסוף האחריות היא עלינו שתעודת הזהות שלהם תישלל נקודה סוף. העובדה שזה לא קורה בגלל פקיד כלשהו בכלל היא עובדה הזויה, היא איום עמוק על ישראל. זאת לא דמוקרטיה״ הוא אומר.

״המחבל שרצח את שיר היה לו כמה שניות לראות את החיילים ולהגיע להחלטה שהוא עולה למדרכה ורוצח אותם״. אומרת מירב חג׳אג׳, אם הוא היה יודע שייקחו את אשתו והילדים שלו ויגרשו אותם, שאבא שלו ימכור את הבית שלו כדי לתת הגנה משפטית, שלא היה להם מה לאכול לא ביטוח לאומי לא כלום אולי הוא היה ממשיך לנסוע על הכביש. אבל הוא יודע שהוא בכל מקרה מרוויח והוא עלה ורצח אותם״ היא אומרת. ״זה מה שמניע אותנו כמה שניות האלה לייצר את ההרתעה למחבל הבא אסור לנו כאזרחי ישראל לקבל את זה אסור לנו כאזרחי ישראל לקבל את זה כגזירת גורל שילדים שלנו מתים״.

״אנחנו פה נלחמים בעצם לא במחבלים, אלא נלחמים במוסדות שלנו וזה מה שמשגע אותנו״ אומר הרצל חג׳אג׳.

מדינת ישראל שרויה במלחמת קיום מול הטרור הרצחני. אך כמו שאהרון ברק אמר היא נלחמת כשידה אחת קשורה לה מאחורי הגב ואילו היד השנייה עסוקה בהליכים משפטיים ובירוקרטיה מסרסת.

במצב עניינים שכזה זעקתם של ההורים השכולים ותסכולם של חברי הכנסת היא קריאת אזהרה שחובה לשמוע. השאלה הגדולה שמנקרת באוויר היא מה היה קורה אילו היינו פועלים אחרת. מול אטימות המערכת ונוקשותה השאלה הזו אינה מרפה.

כדי שנוכל להמשיך להפיק תכנים פורצי דרך ברמה גבוהה אנחנו צריכים אתכם! הצטרפו לרשת המנויים שלנו