מלכות החרמון

אזורים רבים בארץ יכולים לטעון לזכייה בתואר המפוקפק "המקום שצה"ל כבש הכי הרבה פעמים". החרמון, המתנשא לגובה של 2814 מטרים, הוא ללא ספק אחד מהם.

רכס החרמון נמצא על משולש הגבולות ישראל-סוריה-לבנון. הוא שולט בתצפית ובאש על אגן דמשק ופתחת קוניטרה ממזרח, על דרום לבנון ועל ברך הליטני ממערב, ועל עמק החולה והגולן מדרום. לא בכדי זכתה נקודת גובה זו לכינוי "העיניים של המדינה".

סיפור השליטה הישראלית על פסגות החרמון (הישראלית והסורית) שזור בקרבות גבורה, באסונות ובמחדלים, אך בעיקר בסיפוריהם של נופלים אשר במעשיהם אפשרו את שליטת צה"ל באחת מנקודות המפתח החשובות ביותר בישראל, צבאית ומודיעינית.

כיבוש ראשון (1967)

כמו כיבושה של פסגת החרמון הסורי לאחר נפילת משטר אסד בדצמבר 2024, גם כיבושו הראשון של ההר ביוני 1967 (בסוף מלחמת ששת הימים) התבצע, למעשה, ללא קרב, לאחר שהכוחות הסורים שהיו מוצבים באזור נמלטו ממנו.

בעשרה ביוני 1967, כאשר במטה הכללי היה ברור שמשקיפי האו"ם יגיעו בקרוב לקבוע את קו הפסקת האש, הוחלט על כיבוש מהיר של פסגת החרמון. כוח של חטיבת גולני (אשר לימים תהפוך למזוהה ביותר עם הקרבות על השליטה על "העיניים של המדינה") הונחת על ידי מסוקי חיל האוויר על אחת מפסגות החרמון, הידועה כמצפה שלגים. כך נכלל החרמון בשטחים שסופחו למדינת ישראל בסיום הלחימה.

הפסגה שסופחה לישראל (ברום של 2236 מטרים) אמנם הייתה נמוכה בכ-600 מטרים מן הפסגה אשר נותרה בידי הסורים, אך היא סיפקה לישראל נגישות מודיעינית שערכה לא יסולא בפז למתרחש בעומק סוריה ובדרום לבנון. לפיכך, הוחלט להקים על פסגה זו מוצב מודיעין קטן, אשר למרות היותו סמוך לגבול המערכת הביטחונית בין ישראל לסוריה, אויש בכוח אדם מצומצם ולא היה ערוך ללחימה (בניגוד למוצבים אחרים ברמת הגולן).

מלחמת יום הכיפורים (1973)

בבוקר יום כיפור, ה-6.10.1973, תחת ריכוך ארטילרי כבד, נחתו במוצב החרמון ארבעה מסוקי MI-8 ועליהם כוח של חטיבת הקומנדו הסורית. באותה עת שהו במוצב כ-60 חיילי צה"ל, רובם אנשי יחידה 848 (לימים 8200), בעוד כוח ההגנה המוצבי מנה רק 14 לוחמים מחטיבת גולני. הארטילריה הסורית הכבדה הוציאה מכלל פעולה שניים משלושת המקלעים בכניסה למוצב, וחיילי הכוח המאבטח הצליחו לרתק את הכוח הסורי למשך זמן מסוים באמצעות המקלע התקין ובאמצעות ירי מנשקם האישי.

אולם, לקראת השעה 16:00 אזלה התחמושת של כוח הרתק, והלוחמים נאלצו לסגת לפנים המוצב. החיילים הסורים טיהרו את חלקו החיצוני של המוצב, הרגו או שבו חיילים ישראליים שניסו להימלט, אך לא חדרו לתעלות הפנימיות. בתעלות אלה הצליחו להסתתר מספר חיילי צה"ל למשך תשעה ימים נוספים, הודות למעט המזון והמים שמצאו במוצב, עד אשר נאלצו להיכנע גם הם ב-15 באוקטובר.

מבין החיילים שאיישו את המוצב הקטן ביום הכיפורים, 13 חיילים נהרגו, בהם סמל אלפרד אקסלרוד מיחידה 848, חייל ללא הכשרה קרבית, אשר נורה בעת שניסה לעבור בין תעלות הקשר של המוצב. בנוסף לחללים, 31 מחיילי המוצב נלקחו בשבי הסורי שבו עברו עינויים קשים. רק מיעוט מהחיילים ששהו על ההר הצליחו להימלט בחזרה לקווי צה"ל.

שניים מהניצולים דיווחו עם שובם ב-8 באוקטובר כי עדיין נותרו חיילים נצורים במוצב. בעקבות זאת, התארגן בחופזה כוח נוסף של חטיבת גולני במטרה לכבוש מחדש את פסגת ההר ולחלץ את הנצורים. הכוח התפצל לשני ראשי חץ: כוח רכוב וכוח רגלי עוקף, שעלו בהר משני כיוונים נפרדים. למרבה הצער, שני הכוחות נקלעו למארבים סורים ונאלצו לסגת תוך שהם סופגים אבידות כבדות (25 הרוגים, לרבות מפקד גדוד 17 של החטיבה).

קרב החרמון – מבצע קינוח (אוקטובר 1973)

ב-21 באוקטובר 1973 יצא לדרך מבצע קינוח שנועד להשיב את הר החרמון לשליטה ישראלית. המבצע כלל כוח מוסק של יחידת הצנחנים שנשלח לכבוש את החרמון הסורי, וכוח רגלי של חטיבת גולני אשר מפקדה דאז ביקש כי תינתן לחייליו הזכות לכבוש את החרמון כדי לפצות על המבצע שכשל שלושה עשר ימים קודם לכן.

כוח הצנחנים כבש את רום החרמון הסורי תוך שהוא סופג אבידות קלות יחסית (שני הרוגים), שובה 17 לוחמים סורים ומחסל רבים נוספים. הקרב על החרמון הישראלי, לעומת זאת, היה קשה בהרבה: הלחימה התנהלה לאורך הלילה כולו, כאשר זרקורים גדולים המוצבים ביער אודם מאירים את מיקומי הכוחות הסורים, שהיו מחופרים היטב כשברשותם היה ציוד לראיית לילה.

רוב מפקדי הכוח של חטיבת גולני נהרגו במהלך הקרבות, ורק בזכות ריכוך ארטילרי כבד ונחישות הלוחמים, שפעלו בנחיתות מספרית, הצליחו לקראת הבוקר להטות את הכף. המוצב נכבש לאחר שאחרוני החיילים הסורים נסוגו ממנו. לאורך הקרב, שנחשב לאחד הקשים בתולדות צה"ל איבד צה"ל 55 לוחמים – חיילים ומפקדים.

מלחמת ההתשה בחרמון (1973-1974)

גם עם שוך הקרבות והחתימה על הפסקת האש ב-24.10.1973, הקרב על פסגות החרמון נותר בעינו. מלחמת התשה ארוכה בין ישראל וסוריה נמשכה לאורך שבעה חודשים נוספים, עד להסכם הפרדת הכוחות בסוף מאי 1974. בעת ההכרזה על הפסקת האש שלטה ישראל ברום החרמון (החרמון הסורי) ובמוצב הפיתולים, הנמצא באמצע הדרך בין החרמון הישראלי לפסגת החרמון.

מספר ימים לאחר הפסקת האש נאלץ הכוח הישראלי לסגת מפסגת החרמון אל מוצב הפיתולים בשל סופת שלגים, והפסגה נותרה בלתי מאוישת. עם התבהרות מזג האוויר רבו ההתקפות הסוריות, שכללו בעיקר פשיטות קומנדו ואש ארטילרית, על הכוחות הישראלים ששהו במובלעת החרמון הסורי. במקביל, ניסו הסורים להשיב לשליטתם את פסגת ההר – ניסיונות שצלחו לבסוף ב-6 באפריל 1974.

ב-14 באפריל נכבש החרמון הסורי מחדש על ידי כוח משולב של סיירת מטכ"ל ויחידת האלפיניסטים. מנקודה זו ועד להסכם הפרדת הכוחות, כחודש וחצי מאוחר יותר, התנהלו על הפסגה קרבות קשים. אלה כללו הפצצות סוריות לאורך רוב שעות היממה – על מוצב פסגת ההר, על מוצב הפיתולים ועל הדרך המחברת ביניהם – כמו גם פשיטות תכופות של הקומנדו הסורי, שגבו את חייהם של 11 לוחמים מחילות השדה, ההנדסה והשריון.

הניסיונות הראשונים של ישראל לפגוע מהאוויר בצוותים ההנדסיים ובכוח המרגמות הסורי הובילו לאסונות: נפילת מטוס סקייהוק (גופת הטייס אותרה רק חודש לאחר הנפילה) ויירוט של מטוס פנטום, כשהטייס שהצליח לנטוש את מטוסו נרצח על ידי שוביו. בתקרית נוספת, מסוק צרעה ישראלי שעלה להר לחלץ פצועים והרוגים הוטח בהר בעקבות הרוחות העזות על הפסגה והתרסק אל צלע ההר. ששת אנשי הצוות שהיו במסוק – שני טייסים, שני מכונאים, חובש ורופא מיחדה 669 – נהרגו בעת ההתרסקות. שרידי המסוק נותרו על צלע ההר, והרוטור שלו הושב לישראל בשנת 2024 במסגרת מבצע חץ הבשן. לאחר הסכם הפרדת הכוחות (31.05.1974) העביר צה"ל את פסגת החרמון הסורי לידי כוחות האו"ם, והפסגה הגבוהה ביותר של רכס החרמון שבה לשטחה של סוריה.

החרמון בעידן החדש (2024)

עם נפילת משטר אסד ב-7.12.2024 כבש צה"ל מחדש את פסגת החרמון הסורי ללא קרב, לאחר שהחיילים הסורים נטשו את הפסגה. כיום ישראל שוב אוחזת בפסגה האסטרטגית, השולטת בתצפית ובאש על אגן דמשק, על הגולן הסורי ועל דרום לבנון (א-נבטיה ודרום הבקאע).

הסיפור הישראלי על השליטה בחרמון הוא סיפור של עוז רוח ונחישות, של גבורה ודבקות בלתי מתפשרת במשימה, של יצירתיות ושל הקרבה. מעבר לכך, זהו סיפורה של אחוות הלוחמים ואחדות השורות. הנופלים הרבים – מחילות הרגלים, המודיעין והאוויר, טוראים וקצינים בכירים – מזכירים לנו בימים אלו שלמרות המחלוקות, אנחנו עם אחד.

על שיפוליו ופסגותיו של רכס החרמון איבדה ישראל את טובי בניה מן הערים ומן הקיבוצים, בנים לניצולי שואה ופרהוד, צברים ועולים. הקרבתם הבלתי מתפשרת של אלו היא שקנתה לישראל את האחיזה באחד מנכסיה האסטרטגיים ביותר – "העיניים של המדינה". והיום, אחרי קצת יותר מחמישים שנים, העיניים האלה יכולות לראות שוב קצת יותר רחוק.