הזכות להילחם

יום העצמאות, שמורכב מהמעבר מיום הזיכרון לחללי צבא ההגנה לישראל ומבטא את הריבונות של עם ישראל בארצו, קשור באופן הדוק ביותר בהיותנו עצמאיים בזכותנו וביכולתנו להילחם. בתוך המחלוקות לגבי המשך הלחימה חשוב לזכור שבמשך אלפיים שנה לא הייתה לעם היהודי מדינה. לא היה צבא, לא הייתה ריבונות, ולא הייתה אפשרות לבחור אם להמשיך להילחם או לא, מכיוון שלא הייתה אפשרות להילחם כלל. היינו עם נתון לגורלם של אחרים, לגזרות של שליטים או לדממת העולם.

לפני 83 שנים, בינואר 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פרסם "הוועד למען צבא עברי" מודעה בעיתון ניו יורק טיימס, אשר נשאה את הכותרת "יהודים נלחמים על הזכות להילחם!" את המודעה יזם פרופסור בנציון נתניהו ז"ל, אביו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו.

אז כמו היום, הדיון על מה היהודים צריכים לעשות במקרה שבו מבקשים להשמיד אותם היה ער ונוקב. היו שצידדו בכך שמדינות העולם יקלטו יהודים ויגנו עליהם מפני הצורר הנאצי, והיו שביקשו לחמש את היהודים כדי שיוכלו להגן על עצמם. שתי גישות שונות מאוד זו מזו, ולשתיהן כוונה זהה – הגנה על הקיום של עם ישראל.

ההבדל המהותי הוא שלפני הקמת המדינה ליהודים לא הייתה באמת זכות להילחם באופן עצמאי. המדינות שלחמו בנאצים הסכימו שיהודים יילחמו תחת הדגל שלהן, אך לא תחת הדגל של היהודים עצמם. ליהודים פשוט לא הייתה האופציה להתנגד, וזה נכון לא רק לשואה אלא גם לפוגרומים רבים שהתרחשו לפניה ואחריה.

המאבק האידיאולוגי היום שונה לחלוטין, שכן נקודת המוצא היא שיש בידינו את האפשרות להפעיל כוח באופן עצמאי. היהודים שחיו לפני הקמת מדינת ישראל לא ביקשו שיילחמו עבורם. הם נלחמו על הזכות לשאת נשק ולהצטרף למאבק לצד בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית, ונגד הערבים שתקפו את היישוב היהודי בארץ ישראל. יהודים אלה ביקשו לחדול מלהיות קורבנות.

מקורבנות לריבונים – משמעות הכוח להגן על עצמנו

ליהודים שלפני מדינת ישראל לא היה צבא. לנו, אזרחי מדינת ישראל בשנת 2025, יש אמנם הגבלות שונות, כמו יחס העולם לפעולות צבאיות שישראל מבצעת או העברת חימושים וציוד לחימה מבעלות הברית שלנו, אך היכולת להגן על עצמנו קיימת בהחלט. זו הסיבה שהמחדל של טבח שמחת תורה בשבעה באוקטובר 2023 כל כך מרתיח. מדובר באירוע הטרגי ביותר של העם היהודי מאז השואה, שהיה ביכולנו למנוע.

הזכות להילחם היא שמקנה כוח ברגעים שבהם כועסים על התנהלות הצבא. כמו כל חייל אחר בצה"ל, גם אני נתקלתי לא פעם בהתנהלות שמורידה את המוטיבציה: מזון לא מספק, מחסור בציוד או פקודות שלא נראות הגיוניות – אלו חלק בלתי נפרד מהחוויה הצה"לית. התחושה הזו מתסכלת, במיוחד כשמדובר בגוף כה מרכזי בחיינו. אך דווקא בתוך הביקורת, חשוב לזכור שזה הצבא שלנו.

ההשתתפות בלחימה איננה רק חובה אזרחית, אלא זכות לאומית עמוקה, המחברת אותנו לשורשים ולהיסטוריה שלנו. היא מהווה תיקון עבור דורות עבר שלא יכלו להגן על עצמם ולא זכו להחזיק בנשק כדי להילחם על חירותם. הזכות להילחם היום גם מבטאת גם אחריות כלפי דורות העתיד, ותקווה שדווקא בזכות הנכונות שלנו להילחם כעת, הם לא יידרשו להפעיל כוח בעתיד. אלו בדיוק המילים שבחרתי להשתמש בהן, ואותן מילים שמפקד החטיבה שלי השתמש בהן כאשר ישבנו לתכנן את המשך התמרון בעזה ובלבנון – לא מתוך רצון לכיבושים והרפתקאות, אלא מתוך מחויבות לשמירה על המדינה ודאגה לדור העתיד.

ריבונות בעידן של מחלוקת – אחריות לדורות

הזכות להילחם לא מביאה למסקנה שאנחנו רוצים להילחם, אך במציאות הנוכחית נראה שהזכות להילחם מטילה במקום מסוים גם את החובה להפעיל כוח כאשר הדבר נדרש להגן על אזרחי המדינה. כפי שאמרה גולדה מאיר: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל". אמת זו לא השתנתה, ולמזלנו אנחנו אוחזים בנשק.

ביום העצמאות ה־77 של מדינת ישראל, כשהחברה הישראלית מפולגת סביב סוגיות כואבות של חטופים ומלחמה, חשוב לזכור שהדיון הער והטעון הזה מתרחש מתוך עוצמה היסטורית שלא הייתה בידינו במשך דורות. בידינו היכולת לבחור, להכריע, ולהגן על עצמנו. היכולת להתווכח על המשך הלחימה איננה מעידה על שלמות המדיניות או על כך שהמלחמה מתנהלת בדיוק כפי שראוי שתתנהל, אלא על כך שיש לנו הזכות להילחם – זכות שלא הייתה קיימת רק שני דורות לפנינו.

אנחנו אלו שקובעים איך וכמה נילחם. זכות זו, שנשללה מהיהודים במשך אלפיים שנה, היא ליבת הריבונות שלנו. דווקא בתוך המחלוקות הנוקבות, במרכז מערכה כואבת ומורכבת, עלינו לזכור: זו אינה קלישאה, אלא המשמעות העמוקה של מדינה עצמאית. הזכות להילחם היום היא גם אחריות כלפי דורות העבר שלא יכלו להילחם, וגם תקווה לדורות העתיד שלא יצטרכו להילחם.

עו"ד רן בר-יושפט הוא קצין בחטיבת 551 ודוקטורנט החוקר את ההיסטוריה של התנועה הציונית.