המאבק נגד הלאומיות היהודית

השמאל הפרוגרסיבי פועל בעקביות במשך עשורים רבים לפירוק לפירוק הלאומיות והזהות הדתית, כאשר זירת המאבק העיקרית היא מערכת החינוך, כולל בישראל. רעיונות שעוצבו בראשית המאה הפכו במשך הזמן לתכניות יישומיות לשינוי יסודי של תכניות הלימודים והוצאת המרכיבים הלאומיים מתוכם.

המכון לחקר החברה באוניברסיטת פרנקפורט (המוכר כ"בית הספר של פרנקפורט“) נוסד ב-1922 ופעל, ככל הנראה, כזרוע של המשטר הסובייטי במערב. חבר בכיר במכון, גיאורג לוקאץ' (György Lukács), במקור לוינגר, קומוניסט אדוק, יהודי מומר וד"ר למדעי המדינה, טען שהבאת הקומוניזם למערב מחייב "תכנית שטנית" (בגרמנית Teufelspakt) כדי שתצליח. במקום מהפיכה עם שפיכות דמים זו חייבת להיות מהפיכה שקטה, חתרנית. לא מהפיכה כלכלית אלא תרבותית: יש להכניע את ערכי היסוד של המערב על מנת שאפשר יהיה להנחיל את הקומוניזם הנאור להמונים (Aufhebung der Kultur כתב לוקץ' בגרמנית). "בית הספר של פרנקפורט" וממשיכיו שקדו במשך מספר עשורים על פיתוח אסטרטגיות יישומיות שהפכו למגוון  שיטות טקטיות כדי להוציא לפועל את "התוכנית השטנית".

ב-10 בינואר 1963 הקריא חבר הקונגרס הרלונג את עיקרי "התוכנית השטנית" שכבר קנתה לה השפעה מורגשת בתוך ארה"ב. בין הסעיפים הנוגעים ישירות לקיעקוע המשכיות ערכי תרבות:

• סעיף 13: לבטל כל שבועת נאמנות לאומית
• סעיף 27: להדיר את עקרונות הדת [מכל דיון ציבורי] ולהחליפם בעקרונות סוציאליסטים במעטה רציונלי
• סעיף 28: לחסל כל ביטוי דתי בבתי הספר בטענה שקיימת קוטביות בלתי ניתנת לגישור בין דת למדינה והדת צריכה לוותר.

באירופה המערבית, יישום העקרונות הללו לאורך ארבעה דורות יצר ואקום רוחני שהתמלא ב"ערכים פרוגרסיביים" שמוחלפים כעת על ידי האסלאם. בארה"ב, חלקים נרחבים במערכת החינוך אימצו גישות אלה, כולל איסור על לימודי נצרות ויהדות בבתי ספר ממלכתיים, בעוד שלימודי אסלאם מוצגים כ"הרחבת דעת" בשם ערך השונוּת. המאבק על הנאמנות הלאומית בארה"ב ממשיך להתנהל, כאשר בתי ספר שעדיין מקיימים את שבועת הנאמנות האמריקאית מעוררים התנגדות מצד גורמים פרוגרסיביים.

גם בישראל מתרחשים תהליכים דומים. אחד המיזמים המרכזיים של בן-גוריון היה יצירה גרסה לאומית-חילונית של היהדות שבא לידי ביטוי בעיקר בלימודי התנ"ך. התנ״ך נלמד במשך עשורים רבים כספר היסטורי, תוך שימוש בכלים מביקורת המקרא שחלקם שנויים במחלוקת ואינם עולים בקנה אחד עם המסורת הפרשנית היהודית. אולם גם הגרסה החילונית-לאומית הזו של ספר היסוד של הלאום היהודי לא מצא חן בעיני השמאל הפרוגרסיבי המקומי.

משנות ה-80 ואילך חל שינוי הדרגתי בתפיסת הזהות הישראלית ובמקומה של היהדות בחינוך הממלכתי. תהליכים חברתיים ופוליטיים שונים השפיעו על שינוי זה ובהם: התחזקות הגישה האינדיבידואליסטית-ליברלית אשר מדגישה את זכויות הפרט וחירויותיו וממעיטה בחשיבות הקבוצה והלאום, ורב-תרבותיות כחלופה למונוליטיות הלאומית. תהליכים אלה ואחרים האיצו את יישום חלק גדול מ-47 הסעיפים של התוכנית האמורה, ובהם גם כל מה שקשור לחינוך.

בשנת 2016 יצא לאור ספר אזרחות חדש לתלמידי תיכון בשם "להיות אזרחים בישראל", שניסה לתקן במשהו את ההטיות הפרוגרסיביות של ספרים קודמים. כשפרופ' רות גביזון כתבה במייל בעניין הספר כי "המחויבות הזאת לדמוקרטיה הולכת עם עוד שני מאפייני יסוד:  זכויות אדם והגדרה עצמית יהודית  (שהיא עצמה חלק ממסורת זכויות האדם – הזכות להגדרה עצמית של עמים)" התנפלו עליה אנשי אקדמיה פרוגרסיביים בשלל גידופים מנומסים. לשיטתם, יש מקום להציג לתלמידים רק עמדה אחת ויחידה כבסיס היחיד לצורת המשטר במדינת ישראל, והיא "התפישה הליברלית-אינדיבידואליסטית" שבמרכזה זכויות הפרט. הרעיון שצריך להציג לפני התלמידים מגוון דעות הקיים בין הוגים תומכי-דמוקרטיה בעולם המערבי, ובהם גם ההיבט של מדינה יהודית עם צורת שלטון דמוקרטית מעורר חלחלה בקרב מיישמי התוכנית של אסכולת פרנקפורט בארץ.

טראומת הטבח ב-7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל" שבאה בעקבותיו יצרו שינוי עמוק בתפיסות הזהות בחברה הישראלית. הטראומה הלאומית הובילה רבים, ובפרט צעירים, לבחון מחדש את הקשר לזהותם היהודית. מחקרים ראשוניים מצביעים על התחזקות תחושת הסולידריות הלאומית ועל עניין מחודש במקורות יהודיים בקרב צעירים, כולל בקרב אוכלוסיות שהוגדרו בעבר כ"חילוניות לחלוטין". תופעה זו מציבה אתגר למגמות ארוכות-טווח של הרחקה בזדון מהזהות היהודית, ומעלה שאלות לגבי האופן שבו מערכת החינוך תגיב לתמורות אלה. הקרב על יישום או דחייה מוחלטת של סעיפים 27 ו-28 בתוכנית הסדורה לקעקוע הזהות הלאומית  טרם הוכרע במדינת ישראל, למגינת ליבם של הפרוגרסיביים לזניהם השונים.

קיימת קבוצה של מנהלי בתי ספר שמאלנים אקטיביסטים המשמשים כמיישמים של התוכנית, חלקם אולי שלא מדעת. הם פועלים במרץ לניכור מן הזהות הלאומית והדרה של כל ביטוי דתי בבתי הספר או אפילו בשעריהם תוך קבלת סיקור תקשורתי נרחב. אך מילותיהם ומעשיהם זכו להתנגדות קולנית פומבית ונמרצת של תלמידים והוריהם. התנגדות זו מונעת על ידי הרצון והצורך של זהות יהודית לאומית, ולא על ידי הרצון להפוך לדתיים.

לשמאל הישראלי יש סיבות להרגיש מצוין

השמאל הישראלי יכול לראות הישגים משמעותיים בהפחתת לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית. בשנות השבעים, תלמידי כיתה ט' בחינוך הממלכתי עדיין למדו תנ"ך ואפילו פרק תלמוד אחד, אך גם זה נעלם כליל סביב 1980 בהתאמה לסעיף 28 " חסל כל ביטוי דתי בבתי הספר".

ב-1994, ועדת שנהר שבדקה את מצב לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתי הצביעה על ירידה משמעותית במעמדם: פחות שעות הוראה ופחות תלמידים שבוחרים במקצועות אלה לבגרות. פרופ' עליזה שנהר עצמה הזהירה ב-2009 כי משבר זה בלימודי היהדות עלול ליצור משבר זהות במרחב היהודי החילוני, עד כדי "ספקות בצדקת דרכה של הציונות ובצדקת דרכה של מדינת ישראל", ולפגוע ב"לכידות הקולקטיב".

סביר כי דו"ח מרכז המחקר של הכנסת משנת 2010 עינג את הפרוגרסיביים לא פחות: הדו"ח ציין כי קיימת "התרחקות מסוימת" של האוכלוסיות החילוניות מהיהדות, כתוצאה מ"התחזקות מוטיבים הומניסטיים" ו"הפוליטיזציה הגוברת של הדת". סביר כי המסקנה הזו לא ציערה את מי ששקדו ליישם את סעיפים 27 ו-28.

כאמור, בשנת 2016 משרד החינוך הכניס ספר אזרחות חדש לתוכנית הלימודים בתיכון בשם "להיות אזרחים בישראל במדינה יהודית ודמוקרטית". השמאל האשים את מחבריו ואת משרד החינוך בעודף יהדות ולאומנות ובאתרים שונים הופיעה קריאה "להורים למנהלי בתי הספר לא להשתמש בו ולחפש אלטרנטיבה פחות לאומנית ויותר דמוקרטית וליברלית". השמאל בישראל עוין את הספר הזה מאז הופעתו בגלל שהוא מפריע קשות למימוש סעיפים 27 ו-28 הנזכרים מעלה.

מרכז המחקר של הכנסת משנת 2018 מצא כי מתוך כ-500 תוכניות חיצוניות שפעלו בחינוך הממלכתי, כ-37% עסקו בתחום "חברתי-ערכי" – שם קוד לתכנים של השמאל. בנוסף, מערכת גפ"ן של משרד החינוך המשמשת בתי ספר מאפשרת הכנסת תכני "העשרה" ללא פיקוח מהותי, כאשר להורים אין בדרך כלל מושג לאילו תכנים נחשפים ילדיהם. למשל, "תוכנית העשרה" של ארגון השמאל הקיצוני 'בונות אלטרנטיבה' נמצאת במערכת גפ"ן. היא מתוארת כתכנית "מנהיגות ומגדר, העוסקת בקידום שוויון בין המינים על ידי עידוד מנהיגות של תלמידות ותלמידים ותוך קידום חינוך מודע מגדר".

בדיון בוועדת המשנה להגות יהודית במערכת החינוך (25 פברואר 2025) ציין ד"ר יהודה בן חמו שביצע מחקר על הקריטריונים והתכנים של התוכניות בגפ"ן: "57% מהסלים מוגדרים פרוגרסיבי. אם מסתכלים על תתי הסלים רואים שהתרבות היהודית יורדת ל-22% בלבד מכלל התכנים המוצגים כתכנים יהודים". כחודש לפני כן ציין אחד המשתתפים בדיון של ועדת החינוך בכנסת "ילדים בני 16 לא יודעים מי היו אברהם יצחק ויעקב". מנהל בי"ס ציין כי "מורים מפחדים ללמד שיעורים הקשורים בזהות יהודית כי מה יגידו עמותות או ההורים".

לסיכום, תמונת המצב שמתקבלת היא שיש למבקשי נפשה של הזהות הלאומית-יהודית משנה סדורה על פיה הם פועלים, בתמיכת לא מעט "אידיוטים שימושיים". במדינת ישראל הציבור הרבה יותר מסורתי מזה האירופאי ולכן מלאכתו של השמאל הקיצוני המקומי קשה ואיטית יותר. לא בכדי השמאל הפרוגרסיבי אינו מסתפק יותר בהחדרת סוכנים אידאולוגים לרשות המבצעת (שרי חינוך כגון יוסי שריד, שולמית אלוני ויולי תמיר), אלא נאלץ להחדיר תכנים פרוגרסיביים בהחבא באמצעות מערכת גפ"ן שלא נועדה לכך. עם מימון עקיף של הקרן לישראל החדשה לכאורה וגופים דומים, ספקי התכנים הללו מסייעים במימוש מרבית הסעיפים של עיקור וסירוס הזהות היהודית. ביניהם: הרחקת יהודים מן היהדות על ידי קידום הבערות בתחום והגברה מלאכותית של הקוטביות בין דתיים לחילוניים. כל זאת על מנת ליצור משבר זהות והטלת ספק בצדקת דרכה של מדינת ישראל ובזכותה להתקיים כמדינת היהודים. התחליף – "מדינת כל אזרחיה" הוא שם קוד למדינה רב-לאומית אתאיסטית כדוגמת ברית המועצות לשעבר.

״אומה יכולה לשרוד את השוטים שלה, ואפילו את השאפתנים. אך אינה יכולה לשרוד בגידה מבפנים. האויב בשער ידוע ונושא את דגלו בגלוי. אך הבוגד נע בחברה בחופשיות, כאשר לחישותיו הערמומיות מרשרשות בכל הסמטאות ואף באולמות הממשלה עצמה״. מארקוס טוליוס קיקרו

ד"ר אלי רון הוא מומחה למערכות מורכבות מסתגלות וחבר חוּג הַפְּרוֹפֶסוֹרִים לְחֹסֶן מְדִינִי וְכַלְכָּלִי