הפיגוע האחרון בקשמיר חושף את שבריריות היציבות באזור ומאיים להצית עימות בעל השלכות גלובליות
אלה זועקים על המחדל הצבאי ואלה על המדיני; אלה שואלים איפה היה הצבא ואלה קובלים על הזנחת המודיעין האנושי לטובת פתרונות טכנולוגיים שכשלו ברגע האמת.
הפיגוע בקשמיר ב-22 באפריל אינו משתווה בממדיו לטבח שמחת תורה בעוטף עזה לפני שנה וחצי, אך האוזן הישראלית מזהה מיד את צלילי חשבון הנפש ההודי כמוכרים עד כאב.
חלוקת הודו: שורשי הסכסוך ההודי-פקיסטני
עד 1947 שלטה האימפריה הבריטית בתת-היבשת ההודית, ועם נסיגתם חולקה הודו לשתי מדינות: פקיסטן, שהתגאתה בזהותה המוסלמית, והודו בעלת הרוב ההינדואי, שבחרה בחילוניות כעיקרון מכונן. כעבור רבע מאה השפילה הודו את פקיסטן כשקרעה ממנה את מזרח פקיסטן, שהפכה למדינה עצמאית – בנגלדש. פקיסטן, שאיבדה כמעט מחצית מאוכלוסייתה ואת מלוא כבודה, החלה בתהליכי אסלאמיזציה מואצים.
מאז 1947 ועד ימינו, מוקד הסכסוך האלים בין פקיסטן להודו הוא הגבול בחבל קשמיר. בראייה פקיסטנית, חלוקת הודו לפני שמונה עשורים התבססה על עיקרון אתני מוסכם – כל צד זכה בשטחים בהם היווה רוב. קשמיר הפכה לחריגה בולטת: אזור בעל רוב מוסלמי מובהק שנותר ברובו תחת שליטה הודית, כאשר רק כשליש ממנו משתייך לפקיסטן.
קשמיר בפדרציה ההודית: מאוטונומיה מורחבת לסיפוח מלא
בדומה לארצות הברית, גם הודו מתנהלת במערכת פדרלית המגדירה בבירור את חלוקת הסמכויות בין הממשל המרכזי למדינות. עד 2019 בלטה קשמיר כיוצאת דופן במארג ההודי. תושביה נהנו מאוטונומיה מורחבת שהייתה חלום רחוק עבור שאר המדינות בפדרציה. לפני שש שנים קטעה ממשלת הודו מציאות זו בהחלטה חד-צדדית – ביטול מעמדה המיוחד של קשמיר וסיפוחה המלא.
למרות תחזיות קודרות, המהלך ההודי הניב תוצאות מפתיעות: שקט יחסי השתרר באזור, ענף התיירות פרח ואחוזי ההצבעה בבחירות הרקיעו שחקים. הצלחות אלו טיפחו בקרב ההודים אשליה שהבדלנים איבדו אחיזה. אשליה זו הובילה להחלטות מבצעיות – דילול היחידות המיומנות בלחימה באזורים ההרריים המרוחקים, וצמצום מערך המודיעין האנושי (יומינט) באזור.
הלם הפיגוע לא נובע ממספר הקורבנות. הודו ידעה בעברה אירועים קטלניים יותר בקשמיר, ועשרים ושישה הרוגים אינם מספר חריג במסכת האלימות הארוכה באזור. מקור הזעזוע והלחץ הציבורי לתגובה נחרצת נעוץ בסדיקת הנרטיב: הנרטיב שהסיפוח הצליח.
עד לפיגוע האחרון, השיח הציבורי ההודי הציג את המוסלמים הקשמירים כאזרחים נאמנים שציפו לשילוב מלא בהודו ולשקט מתמשך. כעת מתגבש נרטיב הפוך –ברשתות החברתיות מתפשט שיח עוין המתייג את הקשמירים כגיס חמישי שתמך במחבלים. בניגוד לפיגוע הגדול מפברואר 2019, שלא עורר דמוניזציה כזו של האוכלוסייה המקומית, הפעם התגובה הציבורית שונה בחריפותה.
גורם נוסף להפתעה ההודית טמון בעיתוי: פקיסטן מעולם לא הייתה חלשה יותר. גם בתקופות בהן הייתה הודו פגיעה, נמנעו המחבלים מפגיעה בתיירים והתמקדו בכוחות הביטחון. הפקיסטנים ושלוחיהם השתדלו שלא לפגוע בקהילה העסקית הקשמירית, המתפרנסת מבתי הסירה, המלונאות והתיירים הממלאים את חנויות הפשמינה, השטיחים והתבלינים. ההודים לא שיערו שדווקא בשעת חולשתה תעז פקיסטן לתקוף תיירים ולשבש את כללי המשחק המוכרים.
מסילת השלום: הודו כמעצמה עולה והחשש מהסלמה
ימים ספורים לאחר הפיגוע התכנסו במומבאי נציגים בינלאומיים לדון במיזם "מסילת השלום – (IMEC)" המסדרון הכלכלי המתוכנן לחבר את נמל חיפה למפרץ הפרסי. מיזם אסטרטגי זה יקשר את הודו לאירופה בנתיב עוקף תעלת סואץ, ויקצר את מסלול הסחורות בכ-4000 ק"מ.
אף שהכנס לא ייחד דיון רשמי לתגובה ההודית לפיגוע בקשמיר, הנושא בקע מאליו – הן במושבים הרשמיים והן בשיחות המסדרון. האירוע המחיש בבירור את הפער הגדל בין שתי המעצמות הגרעיניות: מחד הודו המתעצמת כמעצמה כלכלית ודיפלומטית מובילה, ומאידך פקיסטן המבודדת בזירה הבינלאומית והשקועה במשבר כלכלי.
בעוד המוני ההודים דורשים מכה צבאית נחרצת נגד פקיסטן מבלי להתחשב בהשלכות, הביעו ראשי הכלכלה ואנשי העסקים ממומבאי עמדה מפוכחת יותר. לשיטתם, די בצעדים החריפים שכבר ננקטו: ביטול אמנת חלוקת מי נהר האינדוס, חסימת הייבוא מפקיסטן וצמצום היחסים הדיפלומטיים.
הגורמים הכלכליים דחו את הסבירות שפקיסטן תממש את איומיה הגרעיניים. מנקודת מבטם, חלוף הזמן משחק לטובת הודו, ורק היא עלולה להפסיד מהסלמה צבאית. הודו כבר הצליחה לרשת את סין כיצרנית הראשית של אפל לשוק האמריקאי – כיום 97% מהאייפונים המשווקים בארה"ב מיוצרים בהודו. השאיפה ההודית לקלוט קווי ייצור נוספים מסין, בעידן מכסי טראמפ, מחייבת אותה לשמור על יציבות ביטחונית כדי לא לאבד יתרון למתחרות כמו אינדונזיה ווייטנאם.
מנגד, הציבור ההודי חש פגוע ומושפל נוכח הפיגוע שבוצע בידי ארגון המשמש כזרוע של פקיסטן. הלחץ על ראש הממשלה מודי להגיב בעוצמה צבאית הולך וגובר, במיוחד לאחר האיומים הפקיסטניים והניסוי הפומבי בטיל קרקע-קרקע חדש.
אופוריה פקיסטנית ואחדות שורות קצרת טווח
פקיסטן כבר הרוויחה מהפיגוע בשני מישורים, לפחות בעיני הפקיסטנים עצמם. ראשית, הם הצליחו להעיר את האמריקנים מאדישותם – אלה שכעת מפעילים לחץ על ניו דלהי ותובעים מההודים איפוק. זמן רב ייחלה פקיסטן לתשומת לב אמריקנית, והנה השיגה אותה. חשוב לא פחות הוא גל האחדות הלאומית שהתפרץ בפקיסטן עם המשבר.
ערב הפיגוע שקע הצבא הפקיסטני לשפל תדמיתי חסר תקדים של 50 שנה. כישלונותיו המצטברים – בהתססת מוסלמים בקשמיר, בגבול האפגני ומול הבדלנות בבלוצ'יסטן (מחוז הדורש עצמאות) – גרמו לכך שלראשונה בהיסטוריה, אפילו "הפרה הקדושה" המכונה הצבא הפקיסטני הפכה למושא לביקורת הציבורית. במשך עשרות שנים היווה הצבא את סמל הגאווה הלאומית, אך כשהצבא כלא ראש ממשלה נבחר ובמקביל נכשל במשימותיו המבצעיות, הוא איבד את אמון הציבור.
הצבא בפקיסטן מחזיק למעשה בשלטון ובכלכלה, ויובל שנים גם נהנה מחסינות מביקורת. בשנתיים האחרונות התערער האמון הציבורי במוסד זה ובתפיסה שרק הוא מונע את קריסתה של פקיסטן. עתה, עם פרוץ המשבר הביטחוני, שב הציבור הפקיסטני להתלכד מאחורי הצבא.
אלא שהאופוריה הפקיסטנית מוקדמת. ממשל טראמפ לא יאפשר לפקיסטן לשחק במקביל כמדינת חסות סינית וכמדינה פרו-מערבית. פקיסטן אינה רק יצואנית טרור אלא גם קורבן לו. בעיותיה הפנימיות לא ייעלמו, וההחלטה ההודית לבטל את אמנת האינדוס צפויה להוביל לשני משברים: תחילה מחסור במים, ובהמשך הצפות מכוונות. השליטה על מקורות המים נותרה בידי הודו.
גם יוזמת "החגורה והדרך" הסינית העוברת בפקיסטן אינה מספקת את הציפיות, וצפויה להיתקל במכשולים גוברים תחת מדיניות המכסים של טראמפ. בימים אלה, אין בנמצא מנועי צמיחה כלכליים ברורים בארסנל הפקיסטני.
הצבא הפקיסטני תמרן מאז ומעולם בין הגורמים הג'יהאדיסטיים, אולם הרמטכ"ל הנוכחי מסמן חריגה משמעותית – הוא הראשון המגיע עם רקע דתי פורמלי. תוארו "חאפז" מעיד על מי שהשלים שינון מלא של הקוראן. בניגוד למסורת של גנרלים פקיסטנים והודים הבאים ממשפחות עם היסטוריה צבאית מפוארת, הרמטכ"ל הנוכחי הוא בן לאימאם, לא לקצין בכיר.
במדינה שבה צבאה מכתיב את מדיניותה, ההצהרות האנטי-הודיות של הרמטכ"ל לפני הפיגוע ואחריו הציתו את השטח. פקיסטנים רבים מעדיפים הנהגה צבאית המתרחקת מרטוריקה אסלאמיסטית ומותירה את השיח הדתי לממסד המתאים. בעבר, הצבא הפקיסטני התמצב כנכס למערב בזכות יכולתו לרסן קיצוניות אסלאמית. למרות היותה מדינה גרעינית, פקיסטן הקפידה לשדר ביטחון שיכולותיה הגרעיניות לא יזלגו לידי איסלמיסטים. המסר חלחל: חרף היותה מדינה מוסלמית עוינת, ישראל מעולם לא פעלה נגד הגרעין הפקיסטני, מתוך אמונה – הנמשכת גם היום – שאיום זה אינו מכוון כלפיה.
הטעות החות'ית של פקיסטן והסכמי אברהם
פקיסטן כבר טעתה בעבר בחישובים הגאופוליטיים שלה. לפני כעשור, כשפתחו הסעודים במבצע "סופה נחושה" נגד החות'ים בתימן, הם סמכו על הצבא הסוני החזק ביותר באזור – הצבא הפקיסטני – שיצטרף למערכה נגד המיליציה הפרו-איראנית. אולם לאחר ויכוח סוער ופומבי, בחר הפרלמנט הפקיסטני לדחות את הבקשה הסעודית. מאותו רגע, מדינות ערב המתונות הפנו עורף לפקיסטן והתקרבו במהירות להודו ולישראל, בעוד איסלמאבאד העמיקה את התלות בסין ופיתחה את הציר המוסלמי-סוני המתחרה עם מלזיה וטורקיה תחת שלטון ארדואן. ניתן לקבוע בוודאות שמאז, מלבד יחסיה עם סין, נותרה פקיסטן כמעט ללא בעלי ברית משמעותיים בזירה הבינלאומית.
הודו, לעומתה, מתבססת כמדינת מפתח במאמץ האמריקני לבלום את העוצמה הסינית. היא משתתפת בפורום הביטחוני-אסטרטגי QUAD לצד אוסטרליה, ארצות הברית ויפן, ונוטלת חלק פעיל בפורום הכלכלי I2U2 יחד עם האמירויות, ישראל וארה"ב.
פקיסטן, מצידה, ניצבת דרוכה לקראת תגובה הודית אפשרית. מדי יום היא משדרת מוכנות להתקפה ואינה מהססת לרמוז על אפשרות לשימוש בנשק גרעיני נגד יריבתה. האמריקנים, שנגררו לסכסוך בניגוד לרצונם, מעורבים עמוקות בתמונה ומנווטים במאמץ לתאם תגובה הודית מדודה שפקיסטן תוכל לספוג בלי להסלים את המצב.
כך, לאחר רבע מאה של רגיעה יחסית, שב הגבול בין הודו לפקיסטן להיות הנקודה המתלקחת והמסוכנת ביותר על פני הגלובוס.
