כך הפכו יישובי הבדואים בנגב לערי רפאים

כבר שנים אנחנו שומעים את אותו הפזמון: לבדואים בנגב אין איפה לגור, המדינה לא מייצרת פתרונות ומתעלמת מהמצוקה שלהם ואם רק נכיר בפזורה ונהפוך אותה לישוב חוקי, הכל יפתר. כך בדיוק אמר היום לפני חודשיים, ח"כ לשעבר טאלב א-סאנע יו"ר ועדת ההיגוי של ערביי הנגב, בכנס שעסק בנושא זה: "הבדואים נעקרו מאדמותיהם ב-48, נשארו מהם רק עשרה אחוז. כל הבדואים יושבים על כ-3% מאדמות הנגב… כל הערבים בישראל צריכים לעמוד יחד, לא רק ערביי הנגב". אלא שמתחת לפני השטח – או יותר נכון, על פני מאות אלפי הדונמים השוממים – המציאות צועקת אחרת.

נתונים בשטח: יישובים גדולים, תפוסה נמוכה

הנתונים האחרונים של תנועת רגבים חושפים את מה שכל מי שמכיר את הנגב כבר יודע: השיטה הקיימת פשוט לא עובדת. עשרות יישובים שהוקמו לאוכלוסייה הבדואית מתפרסים על פני שטחי ענק, אך בפועל מנוצלים מהם בקושי אחוזים בודדים. בואו נסתכל על העובדות: במרחב מרעית הסמוך לערד, הוקצו לבדואים 15,548 דונם ביישובים דריג'את, כוחלה ומכח'ול, אך רק 2,458 דונם מהם (15.8%) מנוצלים בפועל למגורים, ומתגוררים בהם כ-2,819 תושבים בלבד. דוגמה נוספת בעיירה כסייפה שגודלה 13,666 דונם, השטח המנוצל למגורים הוא 3,061 דונם בלבד (22.4%) ומתגוררים בה כ-20,000 תושבים. לצורך השוואה, גודלה של כפר סבא הוא 14,500 דונם ומתגוררים בה מעל 110,000 תושבים. דבר דומה קורה גם ביישובים אבו תלול וסעווה ועוד, ישוב אחר ישוב, לאורך שנים. גם אם לוקחים בחשבון צורת מגורים כפרית יותר ושטחי חקלאות, המספרים עדיין לא מתכנסים לכדי מציאות הגיונית ותצלומי האוויר מראים שטחי ענק שוממים.

שורש הבעיה: תביעות הבעלות

כדי להבין למה זה קורה ואיך הגענו למצב הזה, חייבים להבין מושג מפתח בנגב שנקרא "תובעי בעלות". בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אפשרה מדינת ישראל לבדואים להגיש תביעה לבעלות על קרקע בנגב, על גבי מסמך פשוט ללא כל מדידה, מסמך רשמי או עדות לבעלות. כך במשך כמה שנים, הוגשו לפקיד ההסדרים בבאר שבע 3,200 תביעות בעלות שכאלו, על שטח אסטרונומי של 800,000 דונם בנגב. במהלך השנים, כ-200 תביעות כאלו נדונו בערכאות משפטיות ובכולן ללא יוצא מן הכלל, התביעה לבעלות נדחתה והקרקע נרשמה על שם המדינה. ככה זה כשאתה מחליט שאם סבא שלך עבר בדרך הזו עם הגמל כל יום במשך 20 שנה, זה הופך את השטח לשלך לדיראון עולם. כך הגענו היום למצב שכ-15% מהבדואים טוענים לבעלות על שטחי ענק ולא מאפשרים לאף אחד להיכנס אליהם.

החוק הבדואי והחוק הישראלי: התנגשות מערכות

אז מה קרה עם יתר התביעות ומה הקשר לישובים השוממים שהפכו לערי רפאים? על פי החוק הבדואי כאמור, אף אחד לא יעז לדרוך, כל שכן להתיישב, על קרקע שבדואי אחר טוען שהיא שלו, גם אם המדינה או בית המשפט הישראלי קבע אחרת. יותר מכך, גם אם המדינה הקצתה לך את השטח – אם על פי החוק הבדואי הקרקע שייכת לאחר, החוק הבדואי גובר. ומה מדינת ישראל עשתה במשך השנים? התעלמה מהסוגייה, סימנה קווים כחולים על מפה, הקימה יישובים במחי עט, והתחילה לפתח מגרשים במיליארדי שקלים מתוך רצון כנה להכניס אליהם את תושבי הפזורה החיים ללא תנאים ותשתיות. את מה שקרה כבר הבנתם, רק אחוז קטן (כ-30%) משטחי הישובים אכן מאוכלס ובנוי ואלפי בדואים נותרים בפזורה.

הפרדוקס: פיצויים שמעודדים סחבת

וכאן טמון האבסורד הגדול: המדינה, מתוך רפיסות כרונית, ניסתה שוב ושוב לפתור את הבעיה באמצעות מענקים ופיצויים בכסף ובקרקע לאותם הטוענים לבעלות ובמקביל הקמת עוד יישובים. לא מתוך הבנה, אלא מתוך תקווה תמימה שיום אחד תבוא הפשרה. אבל כל הסכם כזה הפך מיד לתמריץ כלכלי: למה להסכים עכשיו, אם עוד חמש שנים, או אולי 20, הקרקע תהיה שווה יותר? למה להסתפק במיליון, אם מישהו קיבל שניים? כך אנחנו מקבלים שיטת הסדרה שמעודדת אי-הסדרה. פרדוקס בנוסח ישראלי.

כשמדברים על "חזון לנגב", על פיתוח, על תשתיות ועל עתיד עם שלל סיסמאות מפוצצות, חייבים קודם כל לשנות את כללי המשחק. חזון אמיתי דורש אומץ. הוא לא יכול להישען על פתרונות קוסמטיים, אלא על נכונות אמיתית לשבור את התבנית. להבין שהמצב הנוכחי לא רק תוקע את המדינה, אלא גם גוזר על הבדואים עצמם מציאות של חוסר ודאות והיעדר איכות חיים בסיסית בישובים נורמליים שיש בהם מים זורמים וחשמל יציב וכביש סלול ואפילו פארק לילדים או גינת כלבים.

איך יוצאים מהמבוי הסתום?

הפתרון אינו טמון בהגדלת המענקים הנדיבים שהמדינה מוכנה לפזר למי שמוכן לשחרר את השטח ובוודאי לא בהקצאת מטר אחד נוסף ממשאב הקרקע היקר כל כך. הפתרון מתחיל בהכרה פשוטה: השיטה הנוכחית כשלה. כל עוד תביעות בעלות לא מוכחות מנהלות בפועל את המדיניות, אין שום סיכוי לשינוי אמיתי. צריך להפוך את שעון החול ולתת תמריץ להסדרה ולא להתבצרות בסטטוס הקיים. אם לא נתחיל לשנות את כללי המשחק עכשיו – אין מה להתפלא כשלא ישאר במה לשחק.

יהודה קאפח הוא רכז דרום בתנועת רגבים