שובו של השטאזי: הפוליטיזציה של רשויות האכיפה

"כשהשמש שוקעת אנשים קטנים עושים צל גדול" –ביטוי הממחיש, במדויק, את קרבות המאסף של הגמוניה השוקעת. כחיה פצועה המוקפת טורפים, כל שנותר לה בקרב ההישרדות הנואש הוא להשמיע נהמות מגרונה הניחר – לעתים להרתעה, לעתים כקריאה לעזרה. המחנה הנאו-קומוניסטי, המתהדר בתווית "פרוגרסיבי" ו"ליברלי", חש כי שליטתו במיינסטרים הגלובלי מתערערת. בארצות הברית, בדרום אמריקה, באירופה ובישראל, הציבור כבר אינו מוכן לקבל את האליטות הישנות ואת תפיסותיהן ההרסניות – תפיסות המטשטשות זהויות, גבולות פיזיים ומוסריים, ואף את עצם ההבחנה בין טוב לרע.

ואולם, במקום להתמודד במגרש הרעיוני הפתוח וההוגן, פונה המחנה ה"נאור" לחסימת התהליך באמצעים מסוכנים. אמצעים אלה כוללים ניצול מערכות אכיפה, רדיפה משפטית, השתקה שיטתית והכפשה ציבורית של כל המעז לערער על הסדר הקיים. פרקטיקות אלו, המופעלות בלב לבן של דמוקרטיות מערביות, מזכירות באופן מטריד את שיטות הפעולה של המשטרים האפלים ביותר במאה העשרים.

השיטות ההיסטוריות: הסקוריטטה והשטאזי כמודל לדיכוי

במזרח אירופה הקומוניסטית פעלו במשך עשרות שנים מנגנוני דיכוי מובהקים – בראשם השטאזי במזרח גרמניה והסקוריטטה ברומניה. אלה לא היו רק גופים לאכיפת חוק; הם שירתו אג'נדה אידיאולוגית טוטליטרית שחתרה להבטיח שליטה מלאה של המפלגה השלטת על החברה, המידע והמחשבה.

דוגמה מובהקת ניתן למצוא ברומניה, שם הקמת ה'סקוריטטה' נשענה על צו מספר 221 של נשיאות האסיפה הלאומית של הרפובליקה העממית. על פי הצו, תפקידה המוצהר היה "להגן על הישגי הדמוקרטיה ולבצר את ביטחון הרפובליקה העממית הרומנית כנגד תככי האויבים הפנימיים והחיצוניים". "שומרי סף" יש שיאמרו. וכי מה ביקש לעשות ג'יאורג'ה פינטיליה, מנהיג ה'סקיוריטטה' בשנותיה הראשונות, אם לא למלא את "שליחותו הקדושה" להגנת "הישגי הדמוקרטיה"?

האבסורד, כמובן, היה גלוי: רומניה של 1948 לא הייתה דמוקרטיה ובוודאי שלא היו לה הישגים דמוקרטיים לשמור עליהם. אך כאשר אליטה פוליטית מאמינה שהיא והמדינה חד הם, וכל המערער על ההגמוניה שלה מוגדר אוטומטית כאויב המדינה –הדרך לרודנות אכזרית נסללת במהירות מסחררת. זכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים בסיסיים נרמסים בשיטתיות, כפי שיעידו מיליונים במזרח אירופה שחיו במשך כ-40 שנה תחת מגפיהם נוטפות הדם של ארגוני ביון ומשטרה חשאית – מנגנונים שרדפו, כלאו, עינו והוציאו להורג כל מי שהעז לאתגר את הסמכות והלגיטימציה של אותה ההגמוניה השלטת.

השיטה חזרה – אך בגרסה משוכללת יותר. בימינו, הדיכוי אינו מסתמך רק על כוח פיזי גלוי, אלא על מנגנונים מתוחכמים: הפללה משפטית סלקטיבית, מעקב ביורוקרטי מקיף, בידוד תקשורתי ושלילה שיטתית של לגיטימציה מוסרית. יריבים פוליטיים אינם נאבקים עוד רק בזירה הרעיונית, אלא מתמודדים עם מערכת כוללת המערערת את עצם יכולתם להישמע או להיחשב לגיטימיים מבחינה מוסרית וערכית.

המכנה המשותף ברור: כל מי שמציע אלטרנטיבה מהותית – תרבותית, לאומית, שמרנית או ריבונית – נתפס כבעיה שיש לנטרל. לא באמצעות שכנוע ודיון פתוח, אלא דרך בידוד וסיכול מערכתי. כך, בשם ההגנה על הדמוקרטיה (כביכול), נרמס עצם מהותה – חופש הבחירה האמיתי. וכאשר אין בחירה ממשית, הדמוקרטיה מתרוקנת מתוכן והופכת לקליפה ריקה.

מיליונים ברחבי העולם רואים כיום כיצד מנגנונים נאו-קומוניסטים מצופפים שורות כדי לסכל יריבים פוליטיים המאיימים על השליטה האבסולוטית של ההגמוניה האליטיסטית. "חטאם" היחיד של יריבים אלה הוא, לרוב, תמיכה ואמון רחבים מצד הציבור.

אך הדמיון לאותה תקופה אפלה ולאותם משטרים אכזריים אינו מתמצה רק בשיטת הפעולה, אלא גם במבנה המערכתי. כפי שהשטאזי, הסקיוריטטה ושאר ארגוני הביון והמשטרה החשאית במדינות ברית המועצות היו חלק ממערכת גלובלית עם מתודולוגיה אחידה שהוכתבה ממוסקבה, כך גם הנאו-קומוניסטים של ימינו פועלים בדפוסים זהים כחלק ממערכת גלובלית חוצת-גבולות וחוצת-תרבויות. מטרתה העיקרית של מערכת זו אינה אלא שימור מוקדי הכוח וההשפעה בידי הגמוניה אליטיסטית – הגמוניה המשרתת את האינטרסים והערכים של כוחות גלובליסטים, ולא את צרכיו והאינטרס הלאומי של הציבור שאותו היא מתיימרת לייצג.

מניעת אלטרנטיבה: האסטרטגיה שמאחורי הדיכוי

האויב הגדול ביותר של הקומוניסטים והנאו-קומוניסטים הוא חופש הבחירה – כלומר, האלטרנטיבה. בין אם מדובר באלטרנטיבה אינטלקטואלית באקדמיה, אלטרנטיבה לערוצי המידע בתקשורת הממוסדת, או אלטרנטיבה פוליטית ממשית – ברגע שלציבור יש חלופה אמיתית ואת היכולת לבחור באופן חופשי, מתגלה מיד נחיתותם האינטלקטואלית והמוסרית של יורשיהם האידיאולוגיים של מרקס ולנין.

דפוס הפעולה שלהם עקבי: התנגדות ללאומיות ולדת, תמיכה בגבולות פתוחים ורב-תרבותיות, מחיקה שיטתית של מאפיינים תרבותיים ואתניים, וחתירה לעבר חברה אחידה ו"שוויונית" כביכול. על מנת להטמיע את הרעיונות האידיאולוגיים הללו, הם תפסו לעצמם מונופול על השיח המוסרי והערכי בחברה.

אך יותר מכל – ביססו לעצמם שליטה אבסולוטית על מוקדי הכוח וההשפעה ברוב מדינות המערב. באמצעות עוצמה זו, הם חוסמים אלטרנטיבות רעיוניות מלזכות בלגיטימציה ציבורית. תחילה הם פועלים לערער על הבסיס הערכי והמוסרי של רעיונות מתחרים, וכאשר גישה זו נכשלת – הם עוברים לרדיפה באמצעות רשויות האכיפה ומערכת המשפט, עד כדי כליאה של מתנגדיהם. זוהי, במהותה, אותה פרקטיקה שהפעילו "רשויות האכיפה" בעידן הקומוניסטי במזרח אירופה.

התופעה הגלובלית: דוגמאות מהעולם

המדהים ביותר הוא שאותן מדינות שסבלו מהפרקטיקות הללו יותר מכל מדינה אחרת, מיישמות כיום את אותן שיטות בדיוק, כאילו לא חלפו למעלה משלושה עשורים והלקח מהטוטליטריות הקומוניסטית נשכח לחלוטין.

הנה דוגמה עדכנית: בשבוע האחרון בלבד הכריז הביון הגרמני על מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה' כ"ארגון קיצוני" – הכרזה ש"תזכה" את המפלגה השנייה בגודלה בבונדסטאג, שמהווה את האלטרנטיבה השלטונית והרעיונית המרכזית בגרמניה כיום, למעקב צמוד של שירותי הביון ורשויות האכיפה.

ומגרמניה לרומניה – שם קבע בית המשפט העליון, בהחלטה תקדימית וחריגה ביותר, לבטל את תוצאות הבחירות לנשיאות שנערכו בדצמבר האחרון, ולפסול את המועמד המוביל, קלין ג'יאורג'יסקו, מלהתמודד בבחירות החוזרות. מהי העילה לפסילה? "מעורבות רוסית לטובתו". האירוניה ההיסטורית קורעת – בית המשפט העליון הרומני נוקט בפרקטיקה המזכירה את התקופה הקומוניסטית בדיוק באמתלה של התערבות רוסית.

התופעה חוצה יבשות ומשטרים. בצרפת, מארין לה-פן, שמובילה בסקרים לנשיאות, הורשעה בעבירות שחיתות ונגזרו עליה מאסר בפועל והרחקה מהחיים הציבוריים למשך חמש שנים, וזאת רק לפני כחודשיים. באוסטריה, סבסטיאן קורץ, הקנצלר הצעיר והמבטיח, נאלץ להתפטר מתפקידו בגין חשד לסיקור אוהד. באיטליה, מתיאו סלביני, יו"ר מפלגת 'לגה', הואשם בחטיפה של מהגרים, האשמה שממנה זוכה לבסוף ב-2021.

ומעבר לים – דונלד טראמפ מתמודד עם מגוון חקירות משונות מאז הפסיד בבחירות 2021. ובדרום אמריקה, ז'איר בולסנרו בברזיל וחאבייר מיליי בארגנטינה חווים תהליכים דומים. וכמובן – בישראל – ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבמשך למעלה משלושה עשורים נסרק במסרקות ברזל על ידי רשויות האכיפה ומערכת המשפט, בעידוד התקשורת הממסדית. אלה לא מהססים להפוך כל אבן בחיפושיהם אחר ולו פרמיל של עילה לפתוח נגדו בחקירה ולהעמידו לדין.

מה שמטריד באמת איננו עצם קיומן של חקירות – אלה חיוניות בדמוקרטיה תקינה – אלא האופן הבררני והמגמתי שבו הן מופעלות. התנהגויות זהות זוכות ליחס שונה בתכלית על פי זהותו הפוליטית של האדם. זו איננה אכיפת חוק; זו אכיפת אג’נדה. מוסדות שייעודם המקורי הוא שירות כלל הציבור הפכו למכשירים בידי אליטה אידיאולוגית, המשתמשת בהם לשימור מעמדה ולמניעת שינוי ואלטרנטיבה אמיתית.

במקום להתמודד בזירה הרעיונית בלבד, מתנהל מאבק א-סימטרי שבו צד אחד מנטרל את יריביו באמצעים לא-הוגנים. ארסנל האמצעים הזה כולל שלילת פלטפורמות תקשורתיות, נטרול מקורות מימון, רדיפה משפטית שיטתית, ולעיתים קרובות – איום ממשי על חירותו האישית של האדם.

המקרה הישראלי: יונתן אוריך ונתניהו כמשל

זוהי, ללא ספק, גם הסיבה היחידה שבגינה עובר כעת יונתן אוריך מסכת ייסורים – פיזית ומנטלית – במטרה לשבור את רוחו ולחלץ ממנו עדות כנגד נתניהו. אוריך, כפי שהמציאות מלמדת, אינו הקורבן הראשון של פרקטיקת השטאזי והסקוריטטה המתפשטת במערב בשנים האחרונות.

עובדה זו כמובן אינה מספקת נחמה, לא לו ולא לחברי המחנה השמרני-פטריוטי בישראל – שהרי ידוע היטב שנחמת רבים היא צרת רבים בלבד. מטריד במיוחד הוא המצב שבו אזרח שאמור היה לסיים מעצר בית ולהשתחרר, נלקח לחקירה ביום שחרורו, ונכלא באישון לילה ללא צו מעצר תקף. בתי משפט המכשירים רמיסה כה בוטה של זכויות אזרח – תופעה זו צריכה להדאיג כל שוחר דמוקרטיה אמיתי במדינת ישראל.

וכל זאת מבלי להתייחס כלל למהות החקירה עצמה ולהקשר המשמעותי שבין חקירת סביבתו הקרובה של ראש הממשלה לבין כוונתו לסיים את תפקידו של ראש שירות הביון. חברה מערבית ודמוקרטית אינה יכולה – ואסור לה – לחיות בשלום עם מנגנונים כה אלימים וסלקטיביים, הפועלים לצמצום חופש הבחירה של הציבור ורומסים זכויות אדם ואזרח בחסות מערכת המשפט ובגיבוי התקשורת. זהו בדיוק המצב ששרר בחצי מיבשת אירופה במשך קרוב לחמישה עשורים.

לא רק בעיה של ימין: סכנה לדמוקרטיה כולה

הבעיה חורגת בהרבה מגבולות מחנה פוליטי מסוים. כל עוד מנגנוני המדינה אינם פועלים באופן שוויוני כלפי כל אזרח – כולנו עלולים למצוא עצמנו כקורבנותיהם. ברגע שהלגיטימיות של יריב פוליטי נשללת לא באמצעות שכנוע אלא בכלים כוחניים – הדמוקרטיה מאבדת את עצם מהותה.

מערכת חוק המופעלת באופן סלקטיבי אינה משרתת את הציבור – היא משרתת את עצמה. בסביבה זו, איש אינו חסין, גם לא מי שכרגע עומד בצד ה"נכון" של המערכת, מפני תהפוכות שיחשפו אותו לאותה מערכת דורסנית.

זהו מאבק עקרוני על הזכות הבסיסית לבחור. על הזכות האנושית לחשוב אחרת, להצביע אחרת, ולהתנגד לקונצנזוס השליט. כאשר התנגדות פוליטית מושתקת באופן שיטתי, איננו חיים במדינה חופשית אלא תחת מנגנון מוסווה של כפייה אידיאולוגית. תרחיש זה אינו מסוכן רק לימין – הוא מסוכן לכל מי שמאמין בערכי הדמוקרטיה האותנטית.

על כן, חובתנו להשמיע קול ברור. לא כאזהרה מפני חזרה לעבר אפל, אלא כהתרעה מפני עיוות ההווה המדאיג. לא מתוך פחד, אלא מתוך תקווה – שעדיין אפשר לבלום את הסחף המסוכן. ההיסטוריה מלמדת אותנו שבצמתים היסטוריים מעין אלה – שתיקה אינה עמדה ניטרלית, אלא שותפות פעילה בהשחתת הדמוקרטיה.