כדי לנצח את מלכודת ההתשה של חמאס נדרשת אסטרטגיה אחרת – מתמשכת, נחושה ונטולת אשליות
להביט למציאות בעיניים ולנצח
לפני כמעט שנה, ניתחתי את האסטרטגיה של חמאס וכיניתי אותה "תכנית שלושת המלכודות" – מלכודת טקטית, מערכתית ואסטרטגית. התכנית הייתה פשוטה: לפשוט על ישראל, לבצע טבח, לחטוף אזרחים וחיילים, ואז לסגת לרצועה כדי למשוך את צה"ל למארב. כך אכן התרחש, והמלכודת נדרכה בדיוק כמתוכנן.
בתכנונו, הניח חמאס שצה"ל ייאלץ להילחם בתווך התת-קרקעי של המנהרות – זירה שאליה לא היה צה"ל ערוך כראוי – וייכשל. גם אם יצליח צה"ל להתחמק ממלכודת המנהרות, עדיין ייאלץ להישאר ברצועה זמן ממושך כדי לחלץ את החטופים ולפגוע בתשתיות הטרור. אז תופעל המלכודת המערכתית: חמאס ינצל את מערך המנהרות לפעולות גרילה, יגבה מישראל מחיר דמים בלתי נסבל , ויאלץ אותה לסגת בלי להשיג את יעדיה.
בכל תרחיש, תכנן חמאס לנהל משא ומתן על החזרת החטופים מעמדת כוח וניצחון.
בנוסף, העריך חמאס שמתקפת הפתע תצית מלחמה אזורית כוללת. חיזבאללה מצפון, המיליציות השיעיות בסוריה ועיראק, תנועות אסלאמיות חמושות בסיני, אלפי מחבלים ביהודה ושומרון, ואוכלוסייה ערבית עוינת בתוך ישראל – כל אלה היו אמורים להצטרף למתקפה ולהפעיל מלכודת אסטרטגית שתאלץ את ישראל להתחנן להפסקת אש, ואולי אף לקבל תנאי כניעה.
מלכודת אחת נשארה
המלכודת האסטרטגית אמנם נדרכה, אך חיזבאללה הוא שנפל בה. בניגוד לפיקוד הדרום, פיקוד הצפון התכונן היטב למלחמה. למרות שלא ברור באיזו מידה היה ערוך להתקפת הפתע שתשתיתה התגלתה במהלך הלחימה, לאחר שנמנעה ההפתעה, השיג צה"ל ניצחון מהיר ומשכנע בחזית הצפון. גם ביהודה ושומרון הצליח צה"ל למנוע התפרצות, וערביי ישראל, שהפנימו את לקחי מבצע "שומר החומות", נמנעו מלחזור על טעויות העבר.
גם המלכודת הטקטית נחלה כישלון. צה"ל תמרן בהצלחה בשטח הבנוי מבלי ליפול למלכודת המנהרות. הניצחון בקרב הטקטי הושג הודות לשילוב אפקטיבי של מספר גורמים: אש מדויקת בליווי איסוף מודיעיני אווירי צמוד, הנדסת הרס מתקדמת, הגנה יעילה מפני נשק נגד טנקים, וצוותי קרב רב-חיליים שפעלו בנחישות ואפקטיביות. לכל אלה נוספו רוח לחימה ונחישות שהפתיעו את חמאס.
המלכודת המערכתית, לעומת זאת, עדיין דרוכה – היכולת להתיש את ישראל במלחמה ממושכת וחסרת סוף.
יחסי הכוחות – מה נשאר לכל צד
ישראל ניצבת בקרב עם צבא מנוסה, חדור מוטיבציה ומצויד באמצעים וטכניקות שכבר הוכיחו את יעילותם. עם זאת, הצבא סובל מחולשה משמעותית בדרג הבכיר, נושא שאתייחס אליו בהמשך.
מנגד, חמאס דבק בתוכניתו המקורית להתיש את ישראל במלחמת גרילה ממושכת. חמאס נשען על שלושה נכסים מרכזיים: ראשית, האוכלוסייה האזרחית – שסבלה משמש כלי לערעור הלגיטימיות של ישראל, ובמקביל מהווה מאגר לגיוס לוחמים חדשים במקום אלה שנפגעו. שנית, השליטה בסיוע ההומניטארי, המאפשרת לחמאס לגייס לוחמים תמורת כסף לרכישת מזון למשפחה. שלישית, מערך המנהרות המסועף המאפשר לוחמת גרילה אפקטיבית ושרידות לאורך זמן.
המציאות מראה כי צה"ל מתקשה לחשוף ולהשמיד את כל מערך המנהרות התת-קרקעי. אם ניצחון יחייב השמדה מוחלטת של המנהרות, קיים סיכוי ממשי שאסטרטגיית ההתשה של חמאס תצליח. לכן, תוכנית אפקטיבית להכרעת חמאס בזמן סביר חייבת להתמקד בנטרול שני הנכסים האחרים: שבירת השליטה בסיוע ההומניטרי וניטרול יכולת התמרון והשימוש במנהרות.
הדילמות האסטרטגיות ופתרונן
לצה"ל יש פתרונות לאתגר המבצעי שמציב חמאס, אך יישומם נתקל במכשולים.
פתרון ראשון נוגע לשליטה בסיוע ההומניטרי: חלוקתו באמצעות צה"ל או תחת פיקוחו. למרות הצורך המובהק, היכולת המבצעית והלגיטימיות הברורה, הדרג הבכיר בצה"ל מערים קשיים על מימוש הפתרון. הדילמה שמציג הצבא מתחלקת לשניים: ראשית, חובה משפטית ומוסרית כביכול לספק מזון ושירותים לאוכלוסייה בשטח כבוש ולהימנע מגירושה באיום רעב. שנית החשש שמתן סיוע לאוכלוסייה יוביל בהדרגה להטלת ממשל צבאי והסתבכות ארוכת שנים בעזה.
הפתרון השני מתייחס ללוחמת הגרילה במנהרות: הנדסת הרס מתוכננת. הריסה שיטתית של השטח הבנוי אינה משמידה את המנהרות עצמן, אך חוסמת את פתחי הכניסה והאוורור שלהן. התקדמות מדודה תוך הריסה מתודית מאפשרת שהייה ממושכת בשטח וביטול איום הגרילה. האתגר בגישה זו הוא גורם הזמן. תהליך ההרס איטי, וכיבוש שיטתי של הרצועה עלול להמשך מעבר לסבלנות הציבור הישראלי, ואולי אף מעבר לסיכויי הישרדות החטופים. לכך מתוספת הסתירה מול הדוקטרינה הצבאית המסורתית, המעדיפה מהלכים מהירים ומכריעים.
אולם שתי הדילמות הללו הן מדומות.
הדילמה המשפטית-מוסרית היא המצאה, שרק מתנגדי ניצחון יכולים להחזיק בה. שטח שהגישה אליו דורשת התקפה באמצעות אוגדות משוריינות בסיוע אש אווירית וארטילרית מסיבית, יכול להיחשב "שטח כבוש" רק בפרשנות מעוותת. אין כל פגם מוסרי או משפטי בריכוז האוכלוסייה לצורך אספקת מזון והגנה. על הממשלה ליטול אחריות מלאה, להורות במפורש לדרג הצבאי לרכז את האוכלוסייה ולהעבירה ממקום למקום לצורכי הגנתה ואספקתה, לקבל אחריות מוסרית ומשפטית על המהלך, ולהציב לצבא ברירה פשוטה: לציית או להתפטר.
פתרון סוגיית התמשכות המערכה מורכב יותר. חוסן החברה הישראלית נמצא תחת מתקפה של תועמלנים ומעצבי דעת קהל, החותרים לערער את אמון הציבור בצדקת דרכה של הממשלה וביכולת לנצח. גם כאן נדרשת הממשלה ליטול אחריות, לפנות ישירות לעם מעל ראשי התקשורת, להבהיר את אסטרטגיית הפעולה ולהכין את הציבור למערכה ממושכת.
על הממשלה להצהיר בבירור ובנחישות שלא תיכנע לצורך שחרור החטופים, ולעשות כך באופן שישכנע הן את העם והן את חמאס. המילואימניקים ימשיכו לשאת בעול משמעותי, אם כי פחות מבחודשי הלחימה הראשונים, ויחליפו את הכוחות הסדירים בחזיתות הצפון והמרכז. במקביל, הצבא הסדיר יתקדם באופן שיטתי ואיטי, רחוב אחר רחוב, שכונה אחר שכונה, מותיר אחריו שטח נקי מאוכלוסייה ומאויב.
הממשלה חייבת להבהיר לעם ולעולם שנכפתה עלינו מלחמה חסרת תקדים. זו אינה מלחמה של תמרון מהיר למרכז הכובד והכרעה מיידית, אלא מאבק ממושך הדורש כוח צבאי ממוגן, עתיר אש ומודיעין, שיכתוש את משאבי האויב ויחסל אותו פיזית. החברה בישראל תישא בנטל המילואים ובמחיר המלחמה, בעוד האוכלוסייה בעזה תחווה את מחיר הפליטות, ההרס, אבדן החיים, אבדן הרכוש, וההשפלה.
אם לסכם, כאשר המשימה תוגדר בבהירות, כפי שהחלה הממשלה לעשות לאחרונה, וכאשר הממשלה תיטול אחריות ותסביר את דרכה לציבור, הצבא ייאלץ לציית, והעם יישא בגאון בנטל המלחמה עד להשגת ניצחון מוחלט. מדינת ישראל מגלה חוסן מפתיע. הכלכלה איתנה דיה לספוג את עלויות המלחמה, החברה חסינה מספיק לעמוד בנטל המילואים, בירי הטילים, ובלוחמה הפסיכולוגית, והצבא מסוגל להילחם הן בהגנה והן בהתקפה בכל החזיתות.
ניצחון במלחמה הוא בהחלט אפשרי. על ישראל להשתחרר מכבלי הקונספציות שהובילו אותנו לסף אסון, להתעלם מהקולות המתעקשים לדבוק בתפיסות אלה, ולפעול ללא רגשנות ומוסרנות מופרזת שאין להן מקום בניהול מלחמות.
ד"ר יהודה אלבק הוא אלוף משנה במילואים.
ארץ ישראל המערבית,שבה מתקיימת מדינת ישראל,משתרעת על 23% משטחה הכולל של ארץ ישראל.בעשרים ושלושה אחוזים אלה נכללים גם רצועת עזה וגם שטחי איי ובי שבחבלי יהודה ושומרון.אין ואסור שבחלק זה שנשאר בידי עם ישראל(כבשת הרש שנותרה,לאחר גזילת רובה של ארץ ישראל בידי בריטניה ומסירתה לעבדאללה ההאשמי)תישאר אוכלוסיה עוינת.
עמד על כך ברל כצנלסון ז"ל(על שמו נקרא קיבוץ בארי).בשנת 1937 נאם על כך בוועידת"איחוד פועלי ציון-התאחדות",ואמר את הדברים הבאים:"עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח מותר או אסור.מצפוני שקט בזה לגמרי.טוב שכן רחוק מאויב קרוב.הם לא יפסידו על ידי העברתם.ואנחנו בוודאי לא.בחשבון אחרון-הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים.זה מכבר סברתי,כי זהו הטוב בפתרונות…אלא שלא עלה על דעתי,כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל"פירושה לסביבות שכם.האמנתי ועודני מאמין,כי הם עתידים לעבור לסוריה ועיראק"
שלושה וחצי מיליון גרמנים מחבל הסודטים(גרו מאות שנים בחבל)הועברו לגרמניה בשל"מעשיהם הטובים"במלחמת העולם השנייה ולפניה.
הפתרון הטוב ביותר הוא אותו פתרון שהעלה גם נשיא ארצות הברית של אמריקה דונלד טראמפ.
יש לעשות הכל כדי להוציא את אוכלוסיית עזה אל מחוץ לארץ ישראל.רק זה יביא לניצחון המוחלט.
יש להמשיך בכך,בחבלי יהודה ושומרון.אוכלוסייה עוינת לא תהיה קיימת בארץ ישראל המערבית!!!!!!!!!!