כך הפכו חולים סיעודיים לקרבנות בג"ץ

סיפורה הטרגי של לירז חלו

לירז חלו הייתה רק בת 28 שנה כשהחליטה לשים קץ לחייה במוסד להמתה עצמית בשוויץ. בגיל 17 היא אובחנה במחלת שריר נדירה שתוך מספר שנים הפכה אותה לתלויה לחלוטין בטוב ליבן של מטפלות. היא הזדקקה להן כדי להתקלח, לעשות את צרכיה ואף כדי לאכול ולשתות. בני משפחתה סייעו לה ככל שיכלו – אביה לן איתה תחת אותה קורת גג תקופות ממושכות, ודודתה הגיעה אליה לעתים כדי לקחת אותה לשירותים שלוש פעמים ביום.

לירז הזמינה מטפלת סיעודית מחו"ל, שקיבלה היתר לעבוד בישראל בזכות הטיפול המסור שהבטיחה ללירז. לירז הכשירה אותה במשך חודש והן התגוררו יחד בדיור נתמך. אך זמן קצר לאחר הגעת המטפלת ארצה, היא נטשה אותה. אימה מספרת שמספר מטפלות עזבו את לירז, אחת כי העבודה הייתה קשה לה, אחרת כי הריח של הקנאביס הרפואי הפריע לה.

"אני יודעת שאם הבת שלי הייתה מוצאת מטפלת טובה, אז היא לא הייתה עושה את זה עכשיו", ציינה אימה בביטחון מוחלט.

עזיבת המטפלות את לירז שוב ושוב, איננה גזירת גורל, אלא גזירת שופטים. טיפול בחולה סיעודי כרוך במאמץ רב, לכן מטפלים סיעודיים רבים מבקשים לנטוש את המטופל שלהם, למרות שבזכותו הם קיבלו היתר לעבוד בישראל, לאחר מאמץ רב מצידו ומצד משפחתו. הם מעדיפים מטופל קל יותר, שמשלם יותר, שמאפשר להם זמן רב יותר בלעדיו (שעות בהן יוכלו לעבוד בעבודה נוספת שאיננה סיעוד, באופן לא חוקי, בניקיון למשל), וכן מטופל שמתגורר במיקום אטרקטיבי יותר.

הסדר הכבילה ופסיקת בג"ץ

טרם התערבותו של בג"ץ, המטפל הסיעודי היה "כבול" למטופל הסיעודי והפרת ההבטחה כלפיו הייתה מובילה לביטול רישיון המטפל הזר ולגירושו מישראל. עמותת 'קו לעובד' (ואחרות) עתרה לבג"ץ נגד "הסדר הכבילה" כשבין טענותיה: ההסדר מביא לפגיעה חמורה בכבודם ובחירותם של העובדים הזרים ומעצים את פערי הכוחות בין המעסיקים לבין העובדים.

בתגובתה לעתירה, הודיעה המדינה על נוהל חדש שמאפשר מעבר של עובד זר למעסיק אחר, אך זאת רק באישור משרד הפנים. מטרת ההגבלה הייתה ברורה – למנוע ממטפלים זרים לנטוש את מטופליהם באופן שרירותי. יתרה מכך, המדינה הזהירה במפורש כי ביטול "הסדר הכבילה" בתחום הסיעוד יפגע קשות במטופלים החלשים ביותר: אלה במצב הרפואי הקשה, העניים, והמתגוררים באזורים מרוחקים.

בפסיקתו, בית־המשפט בחר לשפר את מצבם של העובדים הזרים על חשבון המעסיקים, כך שעובדים זרים לא יהיו יותר "כבולים" למעסיקיהם ויוכלו לעבור למעסיק אחר אף ללא אישור משרד הפנים. בנימוקי בית־המשפט – "הכבילה" מאיינת את האוטונומיה של העובד הזר ושוללת כוח מיקוח מהצד החלש, ומאלצת אותו לבחור בין אלטרנטיבה גרועה לאלטרנטיבה גרועה יותר.

הגדיל המשנה לנשיא מישאל חשין להתפייט ש"הסדר הכבילה" הופך את העובד הזר לצמית ויוצר מעין עבדות מודרנית. בית־המשפט לא רק שלא קיבל את טענת המדינה שיש להבחין בין המטופלים הסיעודיים לבין מעסיקים מענפי הבנייה והחקלאות, אלא אף שלל טענה זו מכל וכל, וקבע שדין כלל המעסיקים זהה.

מספר העובדים הזרים בסיעוד הוא משמעותי ביותר. נכון לרבעון השלישי של 2024, מתוך 146,508 עובדים זרים בישראל, 62,799 עובדים בענף הסיעוד. משמעות הדבר היא שכמעט מחצית מהמעסיקים של עובדים זרים בישראל הם למעשה מטופלים סיעודיים – אנשים חסרי ישע התלויים בטיפול. אי אפשר להתייחס אליהם כ'מעסיקים חזקים' במערכת יחסי העבודה.

חשוב להדגיש: ההתקשרות בין החולה הסיעודי למטפל מעולם לא נעשתה בכפייה. להיפך – העובד הזר בחר בהתקשרות זו מתוך רצון לשפר את מצבו הכלכלי, תוך הבנה מלאה של תנאי העסקה. למרות זאת, ב'בג"ץ הכבילה' אסר בית־המשפט לדרוש מהמטפל לכבד את התחייבותו החוזית שנתן למטופל לפני הגעתו לישראל. כתוצאה מפסיקה זו, קיבלו המטפלים היתר חוקי להפר את התחייבותם, מה שהוביל את המטפלות של לירז לעזוב אותה לטובת מטופלים עם דרישות טיפול קלות יותר.

כלומר, פסק הדין הביא לפגיעה בחלשים ביותר בחברה בישראל – אנשים שלא מסוגלים אפילו לסעוד את עצמם.

לא ניתן להצדיק את הסבל הרב שבג"ץ יצר בפסיקתו כאיזון בין זכויות המטפל לזכויות המטופל, שהרי הסבל של המטופלים שאינם מוצאים מטפל הוא גדול מנשוא. אין מי שיסעד אותם או ילווה אותם לעשות את צרכיהם כשבני משפחתם מצויים בעבודה או מטפלים בבני משפחתם הגרעינית. אותם מטפלים לא מגיעים לישראל מתוך תחושת שליחות, אלא בשל שכר גבוה מאוד ביחס לזה שהיו מקבלים במולדתם, כסף רב שמשפר את מצבם הכלכלי באופן משמעותי ואף מאפשר להם לסייע כלכלית לבני משפחתם המורחבת.

ההשלכות הקשות על חולים סיעודיים

פסק הדין הביא לכך שמטפלים סיעודיים רבים שהגיעו בזכות מטופל מסוים ארצה, לאחר מאמצים רבים שלו ושל בני משפחתו, מחפשים מטופל "קל" יותר, ונוטשים את המטופל שזקוק להם ביותר, ברגע הגעתם ארצה. מתופעה זו אף סובלים ילדים נכים שהמטפלים הסיעודיים שלהם בוחרים להפקירם לטובת טיפול במבוגר ללא משפחה שכרוכה סביבו ומפקחת על עבודתם.

התחרות שבג"ץ יצר בין המטופלים, במקום שתהיה תחרות על המטופלים, מביאה את המטופלים לוותר על שעות מטפל כדי להיות עבורו יותר אטרקטיביים. כתוצאה מכך, נפגעת לא רק רווחת המטופלים עצמם, אלא גם זו של משפחותיהם. בני המשפחה מתקשים לנהל חיים תקינים כשהם נאלצים להיות צמודים לבן משפחתם החולה.

במצב אבסורדי זה, בית־המשפט ביטל הסדר שהגן בפועל על הפגיעים ביותר בחברה, והכל כנראה כדי לקדם את מעמדו הערכי בעיני מה שנהוג לכנות הציבור "הנאור".

ההיסטוריה מוכיחה זאת: נבחרי הציבור בחרו במודע בהסדר הפוך מזה שקבע בית־המשפט. למעשה, הרשות המבצעת יצרה במתכוון את "הסדר הכבילה" כדי להגן על המטופלים הסיעודיים, ובית־המשפט פסל אותו. יתרה מכך, נציגי המדינה הזהירו במפורש את בית־המשפט שביטול ההסדר יותיר את החולים הסיעודיים הקשים ביותר חסרי מטפל.

בניגוד לבית־המשפט, אילו היו נבחרי הציבור מקבלים החלטה פוגענית שכזו, הציבור היה יכול להחליפם בקלפי. אך לציבור המטופלים ובני משפחותיהם אין כלים דומים מול פסיקת בג"ץ. משפחות המטופלים פונות בייאושן לחברי הכנסת בתקווה לקבל פתרון, אך המחוקקים מהססים לפעול, ביודעם שכל תיקון חקיקתי יוביל בהכרח לעימות ישיר עם 'בג"ץ הכבילה'.

המספר הגדל של המשפחות שיקיריהן זקוקים לטיפול סיעודי, מביא רבים יותר להכיר בנזק של 'בג"ץ הכבילה'. שופט בית־המשפט המחוזי בדימוס, משה יועד הכהן, נחשף לסיפורים הקשים של משפחות החולים הסיעודיים מאימו שנזקקת למטפל סיעודי, וביתר שאת מאז חלה הוא עצמו בטרשת נפוצה ונזקק לסיוע בפעולות הכי בסיסיות של חייו.

מציאה של פתרון למצב שיצר בג"ץ

השופט בדימוס מציע כמה פתרונות שנרקמו יחד עם צוות 'השדולה הישראלית למען הקשישים'. אחת ההצעות היא שהמטפל לא יוכל לעבור לאזור גיאוגרפי אטרקטיבי ומרכזי יותר, וכן לא יוכל לבחור לטפל בחולה קל יותר, כך שלא יהיה למטפלים תמריץ לנטוש את המטופלים שלהם. כעת, עם עריכת הרפורמה במערכת המשפט, על המחוקק לקחת את המושכות לידיים גם בתחום כואב זה כדי להשיב לחולים הסיעודיים ולבני משפחותיהם את כבודם ואיכות חייהם, גם במחיר עימות עם פסיקת בג"ץ. זעקתם לא יכולה להיוותר ללא מענה.

סייע בכתיבה ובאיסוף המידע: עידו רחמני