לעשות את אירופה גדולה שוב

לפני כחמש שנים, זמן קצר לאחר שבוריס ג'ונסון ניצח בבחירות בבריטניה וכשבועיים לאחר שבריטניה עזבה סוף סוף את האיחוד האירופי, נשאתי נאום בבריסל תחת הכותרת "הרהורים על המהפכות באירופה".

הנאום זכה לכותרות רבות בעיתונים ביום המחרת, בין היתר משום שניסיתי להציג עמדה בריטית בלתי מתפשרת לקראת הסבב הבא של שיחות הברקזיט. אך גם משום שהיה זה הניסיון הראשון להעניק לגיטימציה אינטלקטואלית מחודשת להחלטת היציאה מהאיחוד האירופי והחייאת הלאומיות הבריטית. רציתי שהעם הבריטי ישמע, לאחר שנים בהן סיפרו לו שעזיבת האיחוד האירופי משולה להצבעה נגד העולם המודרני, כי אכן ישנו טיעון רציונלי, מכובד ומעשי בעד עצמאות לאומית. ורציתי שהאירופים יבינו את עמדתנו כראוי וישקלו את משמעותה גם עבורם.

טענתי כי אנו עדים להתנגשות בין שתי מהפכות ממשל באירופה. הראשונה הייתה יצירת האיחוד האירופי עצמו. כפי שהסברתי, זו הייתה "המהפכה השלטונית הגדולה ביותר באירופה מאז 1648: מערכת ממשלתית חדשה שנבנתה על זו הישנה, לכאורה יבשת המורכבת ממדינות לאום אך בפועל פרדיגמה למערכת חדשה של שלטון קולקטיבי על-לאומי".

המהפכה השנייה הגיעה "בתגובה לזו הראשונה":

"הופעתם מחדש בזירה הפוליטית לא רק של רגשות לאומיים אלא גם הרצון לקבלת החלטות לאומית והחייאת מדינת הלאום… הברקזיט היה מרד נגד מערכת – נגד, למעשה, "גרסה מוסמכת" של פוליטיקה אירופית, נגד מערכת בה ישנה דרך אחת בלבד לנהל מדיניות והחלטה אחת בלבד אותה ניתן לקבל".

המהפכה הראשונה, שעדיין נמשכת, הוצדקה בשם המיתוס המכונן של האיחוד האירופי: הטענה שלפיה הוא נוצר כדי להבטיח שלום ביבשת. לפי עמדה זו, סכסוכים נוצרים בגלל רגשי לאומיות ובגלל תחרות בין מדינות; ולכן הדרך היחידה להבטיח דו-קיום בשלום היא באמצעות שיתוף משאבים, קבלת החלטות קולקטיבית, פתיחת גבולות והחלשת רגשות לאומיים ואחידות תרבותית עד לנקודה בה תושבי אירופה מזדהים עם היבשת עצמה כמולדתם – יצירת הדֶמוֹס האירופי.

ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד הייתה כמובן הסנונית המשמעותית הראשונה עבור המהפכה השנייה. מאז ראינו אותה מתחזקת, נדחפת בידי רעיונות שמרניים-לאומיים רחבים ומוצאת ביטוי פוליטי במדינות אירופיות רבות.

לאן צפוי להוביל העימות בין שתי מהפכות אלו את בריטניה ואת אירופה? האם העזיבה הבריטית סיפקה את ההבטחה? והיכן היא מעמידה שמרנים אירופים המבקשים לנהל מדיניות שונה מזו של מרבית אדוניהם?

האם הברקזיט השיג את מטרתו? מאזן ביניים של עצמאות בריטית

בריטניה אכן הצליחה לשקם עצמאות לאומית בדרך אותה דמיינו, אך עם כמה סייגים.

בין הסיבות הרבות לאופטימיות, הראשונה היא קיום הפרדה, ולמעשה תחרות, בין החוק והרגולציה הבריטיים לבין חוקי ורגולציות האיחוד האירופי. חלק מן ההפרדה נובע מחוסר הרצון הבריטי למלא אחרי חוקים אירופים גרועים, למשל בענייני בינה מלאכותית או שירותים דיגיטליים. בריטניה החלה לשנות גם חוקים מקומיים בסוגיות כמו התאמות גנטיות, שירותים פיננסיים ורגולציה סביבתית, ואפילו ממשלת הלייבור הנוכחית מנצלת חלק מן החירות הזו. ביבשת עצמה מתחילות להיווצר שתי מערכות תקינה כלכלית נפרדות, למרות שאחת מהן אינה נמצאת תחת פיקוח המועצה האירופית. זה אפשרי. השמיים לא נפלו.

הסיבה השנייה נוגעת למצב הכלכלי. עד כמה שאינו מעודד בבריטניה כרגע, הוא בוודאי לא טוב יותר בשאר היבשת. יתרה מכך, הבעיות הבריטיות אינן קשורות לעזיבת האיחוד. חלק מן הבריטים אכן מאמינים כי הברקזיט פגע בכלכלה, אך קשה למצוא נתונים שבאמת תומכים בכך. למעשה, מאז תום תקופת המעבר בסיום שנת 2020, בריטניה רשמה צמיחה מהירה יותר מזו של גרמניה, צרפת וגוש האירו בכלל.

הסיבה השלישית היא כינונה מחדש של דמוקרטיה ולידתו מחדש של הדיון הפוליטי. כמעט בחשאי, הברקזיט הפך לרעיון מקובל בבריטניה. התרגלנו לרעיון לפיו הפרלמנט הפך שוב למרכז הדיון הלאומי, ואנו מרגישים בנוח לדון בנושאים שבעבר היו נתונים להחלטת מוסדות האיחוד האירופי. מזה זמן, הבחירות שנערכו אשתקד בבריטניה היו בעלות משמעות אמיתית. הייתה בחירה רצינית על הפרק, וזהות המנצח הייתה חשובה.

הסיבה הרביעית והאחרונה לחוש אופטימיות נוגעת למים שזרמו מתחת לגשר. אף מפלגה רצינית בבריטניה כיום אינה מדברת על חזרה לשורות האיחוד. גם ממשלת הלייבור, שכל מנהיגיה שנאו את רעיון העזיבה ובוודאי היו מבטלים אותה אם היו יכולים, לא דיברו על כך בקמפיין הבחירות ותמכו בהצהרות אי-חזרה לאיחוד האירופי, אי-חזרה לאיחוד המכסים ואי-חזרה לשוק המאוחד. זה קרה משום שראשי הלייבור מבינים כי דיבור על חזרה לאיחוד הוא מתכון לאסון פוליטי, ובמיוחד חזרה למסגרת המאפשרת מעבר חופשי אל ומבריטניה היא מהלך בלתי אפשרי.

ובכל זאת, קיימים שני סייגים עיקריים לתמונה האופטימית הזו.

הראשון הוא המצב בצפון אירלנד. משמעות ההסדרים שהתקבלו לא בחוכמה על ידי ממשלת תרזה מיי, אשר ממשלת ג'ונסון שהגיעה אחריה לא הצליחה לבטל במלואם (באופן חלקי בשל התנגדות עזה מצד ממשל ביידן) ובהמשך יושמו בידי ממשלת רישי סונאק, היא שהשוק האירופי המאוחד לסחורות ממשיך להתקיים בצפון אירלנד, בזמן שלא קיים שום מחסום מכסים בין צפון אירלנד לבין שאר חלקי הממלכה. משמעות נוספת (שאינה ייחודית לבריטניה אלא מתרחשת במרבית אירופה) היא שתושבי צפון אירלנד אינם קובעים בעצמם את החוקים שמשפיעים על תחומים חשובים בחייהם. מצב זה פוגע לא רק בצפון אירלנד. הוא יוצר תמריץ גדול לכל ממשלה בריטית לדבוק בחוקי האיחוד באזורים מסוימים בהם הם חלים עדיין על מנת למזער את ההבדל בין החלקים במדינה, בדיוק אותם חוקים אותם יש לשנות כדי להבטיח צמיחה כלכלית בטווח הקרוב.

הסייג השני נובע מכוח המשיכה המתמשך של האיחוד האירופי. הממשלה הנוכחית בלונדון אולי משמיעה מסרים תקיפים כלפי בריסל בפומבי, אך בחדרים פרטיים היא נשמעת אחרת. באופן אישי אני סבור כי מטרתה היא להגיע להסדר הדומה לזה הקיים בצפון אירלנד עבור בריטניה כולה, כלומר השתתפות חלקית בשוק המאוחד ומכסים שונים, גם אם הוא יגיע במחיר הסכמי סחר גרועים יותר עם מדינות שלישיות (כולל ארה"ב), ואפילו אם הוא ישכפל את הבעיה הדמוקרטית הברורה כל כך בצפון אירלנד. בעשותה כך, ממשלת סטארמר תלך עם הזרם המרכזי בממסד הפוליטי והכלכלי בבריטניה. אך מערכת יחסים כזו, בשונה מזו של שווייץ והאיחוד למשל, תהיה הצעד הראשון במדרון חלקלק שיותיר את בריטניה עצמאית באופן פורמלי אבל בפועל כפופה להחלטות המתקבלות במקום אחר.

אם כן, משימת הברקזיט טרם הושלמה והיא נמצאת תחת איום מתמיד של חזרה לאחור. גם תומכי העזיבה וגם מתנגדיה נותרים מאוכזבים במצב הזה – הראשונים משום שלא נפרדנו מספיק, והאחרונים משום שלא סבלנו מספיק. זהו אינו מצב רצוי של יציבות והאירועים הקרובים עלולים לערער אותו עוד יותר.

למה אירופה צריכה לדאוג: גורל מדינת הלאום ביבשת

מדוע כל מדינה אירופית אחרת צריכה לדאוג מן הבעיות של בריטניה, ומן הדרך בה הבריטים חושבים על חייהם הלאומיים? אחרי הכל, ידידה האירופים הרבים של הממלכה היו שמחים לראות אותה שבה לאיטה לזרועות האיחוד.

ישנה סיבה חשובה לכך שאירופה צריכה להתעניין בנעשה. אם אפילו מדינה בעלת כלכלה מפותחת, מסורת עמוקה של קבלת החלטות לאומית, מיתוס לאומי של התנגדות לאירועים המתרחשים ביבשת וקשרים תרבותיים ומדיניים גלובליים, אינה מסוגלת להתנגד לכוח המשיכה של האיחוד, נכשלת בניסיון הבריחה ממנו ומחליקה חזרה לשורותיו – בוודאי אף מדינה אחרת אינה יכולה לקוות לכך.

המשמעות תהיה קיצו של מודל מדינת הלאום באירופה. מדינות לאום אולי ימשיכו להתקיים על הנייר, בספרי החוקים ועל המפות, אך כוחן כזירה בלעדית לשיח לאומי וביצירת תרבות אחידה ומשותפת ילך ויעלם. אם בריטניה לא תצליח לשמור על כל אלו מחוץ לאיחוד, איזו מדינה תצליח לעשות זאת בתוך האיחוד?

זה חשוב מפני שכוחה האמיתי של אירופה, מבחינה מדינית, כלכלית ותרבותית, עדיין נובע ממדינות הלאום, ומאזן הכוחות הזה נמצא בתהליך שינוי. בריסל אולי פרוגרסיבית במיוחד, אך לא כל המדינות החברות באיחוד הן כאלו, ומספר המתנגדים לשלטון המרכזי הולך וגובר בהדרגה. כרבע מחברי הפרלמנט האירופי כיום מגדירים את עצמם בגלוי כמגיני הריבונות הלאומית. יתכן כי בנקודה מסוימת בעשור הקרוב, אותה מהפכה שנייה תהפוך שמרנים לאומיים לרוב ברחבי אירופה ואף בקרב מוסדות האיחוד.

כל זה מציב בפני שמרנים לאומיים שאלה רצינית, ואם אלו ירצו להמשיך בהתחזקותם האפשרית עליהם למצוא לה תשובה רצינית: האם הם מבקשים לשקם את כוחן של מדינות קיימות על חשבון האיחוד האירופי, או שהם מבקשים להשתלט על האיחוד ולנווט את קבלת ההחלטות שלו לכיוון אחר? כאשר חלק מהפוליטיקאים ביבשת מדברים על "להפוך את אירופה לגדולה שוב", למה הם מתכוונים?

לפרוגרסיבים יש תשובה קלה. כל מה שהם צריכים לעשות זה להמשיך ולדחוף את אותה מהפכה ראשונה באירופה. הם עדיין מאמינים בכוחו של המיתוס המכונן של האיחוד האירופי, העמדה לפיה לאורך זמן אומות יסכימו למסור את כוחן ולסמוך על בריסל כמוקד האינטרסים המשותף. אך זו אינה תשובה מספקת משום שהמציאות מוכיחה אחרת.

התקופה בה נרשמה המתיחות הנמוכה ביותר בין מדינות מערב אירופה הייתה במהלך שנות ה-60 וה-70, אז האיחוד האירופי היה החלש ביותר. אפילו העובדה שחלק מהמדינות התנהלו כרודנות אוטוריטרית לא מנעה מהן להיות חברות בנאט"ו ולא יצרה חיכוך מתמשך. אלא שמאז תום המלחמה הקרה וכינון אמנת מאסטריכט, ותקופת האינטגרציה הארוכה בעקבות זאת, רמת החיכוך והסכסוכים הפנימיים החריפה, בין אם בשאלות כלכלה ומשבר החוב בגוש האירו, שאלות הגירה וגבולות או סוגיות הקשורות למצב באוקראינה. הניסיון לנסח חוקים משותפים לכולם רק הגביר את המתיחות הזו, משום שהמון מונח על הכף, ובעיקר משום שברגע שוויתרת על כוח, ויתרת עליו כנראה לתמיד.

שמרנים לאומיים מתקשים לנסח תשובה פשוטה כזו. המהפכה האירופית השנייה, מהפכת הנגד, היא תנועה שמרנית. באופן כללי, הכוחות הפוליטיים העולים ביבשת תומכים בתרבות לאומית, גבולות לאומיים וממשלות הפועלות קודם כל למען אזרחיהן. הם מגלים חשדנות כלפי החלטות הנלקחות בידי טכנוקרטים או פוליטיקאים הנראים כמנותקים מן הבסיס הדמוקרטי והלאומי שלהם. כל זה אינו מפתיע. שמרנות היא בבסיסה כוח לאומי. היא חייבת להיות כזו, כי שורשיה טמונים בחוויות אמיתיות, בהיסטוריה ותרבות, בנוף ובשפה, ובתחושת סולידריות בקרב קבוצת אנשים מסוימת. גרסאות שונות של שמרנות נבדלות אחת מן השנייה, בדיוק מן הסיבה הזו.

סוציאליזם וסוציאל-דמוקרטיה, אידיאולוגיות מובנות שאינן מבוססות על חוויית המציאות, ולכן מנסות לפחות למשוך סולידריות מעמדית כלל-ארצית, אינן חייבות להיות לאומיות. שמרנות כן.

המשמעות היא שכוחות שמרניים בתוך האיחוד האירופי עומדים בפני מה שנראית כבחירה אמיתית: כיצד אתם עומדים להפוך את אירופה לגדולה שוב? כיצד אירופה מתכוונת להחיות את עצמה? האם אתם מאמינים כי האיחוד עצמו יכול לתפקד כאומה, עם כל האחווה והשקפת העולם המשותפת הכלולה בכך? אם התשובה היא חיובית, הרי שיש לפעול בהתאם. במילים אחרות: אם אנחנו רוצים לראות את השמרנות הלאומית ככוח פוליטי מרכזי ברמת האיחוד האירופי, המשמעות היא שעלינו להיות מוכנים לאכוף אותה על אחרים, כפי שהיא מוגדרת כיום, דרך מוסדות האיחוד, ולמצוא דרך להתנהל מול המתנגדים לכך.

איני אופטימי לגבי הדרך הזו. אני סבור כי "לעשות את אירופה גדולה שוב" היא סיסמה טובה ומטרה ראויה. אפילו אם אינני אזרח האיחוד האירופי, אני עדיין בן היבשת. איני שמח לראות את אירופה הופכת את עצמה למוזיאון מתפורר, יבשת הזוכה ללעג יותר מאשר להערצה. לא יהיה ניתן לקחת את אירופה ברצינות עד שנהיה שוב עשירים, מובילים בחדשנות ולא חוסמים אותה, ומשקיעים בגבולות ובהגנה. אך איני רואה כיצד דווקא חיזוק האיחוד האירופי הוא הדרך קדימה. אירופה חזקה יכולה להיבנות רק באמצעות שיקום מדינות הלאום, משום שמדינת הלאום היא צורת הארגון המוצלחת ביותר שמצאנו עד כה ומאפשרת חירות מדינית וכלכלית, שיח פוליטי, ומידה מספקת של סולידריות תרבותית, חברתית וכלכלית הדרושה לתפקוד מוסדות משותפים. היחלשות מדינת הלאום באירופה היא סימן לניוון, לא למודרניות. אני סבור כי מספר גדל והולך של אירופים מגיעים למסקנה דומה. המשמעות היא ששינוי חייב להתרחש.

הדרך קדימה: שיקום מדינות הלאום כמפתח לאירופה חזקה

אם גם אתה סבור כך בתור בן אירופה, עליך לשאול את עצמך כמה שאלות בסיסיות לגבי האיחוד האירופי עצמו. האיחוד אינו מדינת לאום וכנראה שלעולם לא יהיה. הוא לא נוצר כדי לתפקד כדמוקרטיה. הוא נוצר כדי לשאוב בהדרגה את כוחות המדינות החברות בו ובכך להחליש אותן. לכן עקיפת האיחוד כדי להגשים מטרות שמרניות לא תעבוד. מטרות אלו מבוססות על קיומן של מדינות לאום חזקות, ואינן יוגשמו על ידי ארגון העוין סולידריות ותרבות לאומית, וכזה שבמקום להפחית מתיחות בין מדינות רק הגביר אותה. ניסיון כזה יהיה טעות קשה.

ישנו, אם כן, רק פתרון אחד. והוא נוגע לשמרנים אמיתיים באירופה המבקשים לשחזר את גדולת היבשת ועומדים בפני הצורך לקחת בחזרה את כוחות המדינות מידי בריסל. פתרון כזה לא כולל את פירוק האיחוד האירופי, אך הוא כן ידרוש טיפול בראיה הטלאולוגית של האיחוד אותה הזכרתי: הטענה לפיה כוח יכול לנוע בכיוון אחד בלבד, מכיוון שרק פירוק הדרגתי של רגשות לאומיים יכול לעצור את התדרדרות אירופה לעבר סכסוכים לאומניים. והוא בוודאי צריך לכלול את האפשרות למדינות החברות להחליט בעצמן בסוגיות בסיסיות כמו הגירה ואזרחות, בקרת גבולות, מדיניות חברתית וערכים, שיעורי מס, שאלות שפה, חברה ותרבות, חופש הביטוי, רגולציה בשוק העבודה, האיזון הנכון בין שמירה על סביבה לבין פיתוח תשתיות, ארגון המוסדות הפנימיים ועוד רבות. זה יכלול כנראה חשיבה מחודשת לגבי מוסדות האיחוד, במיוחד בית הדין לצדק של האיחוד, ועל תפקידו של החוק האירופי בכלל.

זהו יותר מכוונון טכנוקרטי או חוקתי. מדובר כאן במתח הבסיסי בין גלובליזם פרוגרסיבי לבין תחושה לאומית שמרנית. המציאות היא שללא הכוחות אותם תיארתי, שמרנים אינם יכולים ליצור מדינות שמרניות, או במקרה הטוב ליצור מדינות שיהיו תחת מתקפה תמידית מצד אלו שאינם מחבבים ערכים שמרניים. ללא מאמץ מרוכז לעצב את השיח ולשנות את האיחוד האירופי לכיוון קונפדרציה לש מדינות לאום, לא רק במילים אלא גם בכוח אמיתי, תימשך השחיקה הנוכחית באוטונומיות המדינות החברות וביכולתן לתפקד כמדינות לאום. אירופה לא תוכל להיות גדולה שוב במקרה כזה.

יש שיטענו כי זה אינו תפקידו של אדם בריטי לומר לאיחוד כיצד להתנהל. התשובה הקלה לכך היא שרבים באירופה עדיין מתיימרים לומר לבריטניה כיצד לנהל את עצמה, ובוודאי שלא איבדו מן הרצון למשוך אותנו חזרה תחת חסות בריסל. תשובה רצינית יותר היא שלנו בבריטניה יש אינטרס משמעותי בעידוד התפתחויות חיוביות ביבשת, ושאנו השמרנים בבריטניה לא צריכים לחשוש מלומר זאת. הדבר נכון גם לשמרנים בארה"ב, וגם לשמרנים באירופה עצמה ישנו אינטרס בהצלחת הברקזיט. אם יש דבר שיוכל לסייע להערכה מחדש של חשיבות מדינת הלאום, הרי שתהיה זו בריטניה מצליחה מחוץ לאיחוד האירופי.

כמובן שאיני מצפה כי רבים באירופה ישמעו לקריאה זו. חילופי המהלומות הגיאופוליטיות ביבשת, יחד עם חוסר הרצון לקבל את חוסר האונים האירופי בהשפעה על הנעשה באוקראינה, מראים כי ההנהגה הנוכחית במרבית מדינות אירופה אינה מסוגלת לראות את הדברים נכוחה או להגיב אליהם מעבר לאתגרי היום-יום. אם שמרנים לא יציגו חזון ברור משלהם לגבי עתיד אירופה, האיחוד וראשיו הנוכחיים ימשיכו לשלוט. לא בטוח שאנו השמרנים נמצא עצמנו ב"אומה ושמה אירופה", אך בוודאי נקלע למבנה פוליטי אשר מטבעו ימנע מאיתנו לממש את מטרותינו השמרניות. ככל שנקדים להבין זאת כך ייטב. אחרי הכל, שינוי הוא משימה קשה. האיחוד האירופי עבר שבעה עשורים עד לנקודה בה הוא נמצא כיום ויידרש זמן רב נוסף כדי להפוך את המגמה. כדאי שנתחיל כבר עכשיו.

דיוויד פרוסט כיהן כשר בממשלת בוריס ג'ונסון, וכיום מכהן כחבר פרלמנט מטעם מפלגת השמרנים. זהו עיבוד לנאום שנשא בבודפשט ב-4.3.25 כפי שהופיע בגיליון 'נשיונל רוויו'.