חירות המסך: על תקשורת חופשית במדינה חופשית

הדיון על תקשורת חופשית בישראל הפך לעיתים לשיח טכני וסקטוריאלי מדי, כאילו מדובר בוויכוח בין ערוצים, רגולטורים ומכרזים. אך האמת רחבה הרבה יותר: תקשורת חופשית היא עמוד יסוד של חברה חופשית. אין מדובר בזכות של עיתונאים, אלא בזכותו של כל אזרח לחיות בעולם שבו קולו יכול להישמע ולבחור מתוך שוק אמיתי של רעיונות.

מי שמאמין בדמוקרטיה, מוכרח להאמין בחופש ביטוי עמוק ובלתי מצונזר – לא מתוך נאיביות, אלא מתוך אמון באזרח. תקשורת חופשית איננה פריבילגיה – היא תנאי לשלטון עצמי.

ובדיוק משום כך, הצביעות של הוויכוח הציבורי הקיים מקוממת: אותם אנשים הצועקים "חופש עיתונות" בכל פעם שמבקשים להוריד רגולציה ולהגביר תחרות, הם אלה שניסו לסגור את ערוץ 7, להוציא את "ישראל היום" מהחוק, והיום תובעים לסגור את ערוץ 14. הם אינם מגיני חירות, אלא מגיני מונופול. חופש העיתונות, בעיניהם, מתקיים כל עוד הקולות נשארים בתוך המועדון הישן.

הם רוצים שנאמין כי השוק הסגור מגן עלינו, כי רגולציה חונקת היא ערובה לחירות, וכי תאגיד הממומן בידי המדינה הוא שיא הפלורליזם. אבל הם פשוט מפחדים – מהתחרות, מהקהל ומהעובדה שבשוק חופשי יש סיכוי שמישהו החושב אחרת מהם יצליח. בשם החופש – הם רוצים לשעבד אותנו; בשם הגיוון – הם דורשים אחידות; בשם הציבור – הם מונעים ממנו לבחור.

לא חירות – אלא כפייה במימון ציבורי

יש הטוענים כי המימון הציבורי של ערוצי שידור ממלכתיים הוא ערובה לאיזון. אך ככל שהממשלה מעורבת יותר בשידור, כך קטנה החירות. תאגיד שידור הממומן על ידי המדינה, או תחנת רדיו שבשליטת הצבא, אינם כלי חופש, אלא כלי שליטה רכה. מדובר בערוצים שאינם תלויים בציבור, אינם מחויבים להעדפותיו ואינם נשפטים על פי אמונו – אלא מתקיימים מכוח תקציב קבוע ואינטרס מוסדי.

כאשר הציבור מממן – באמצעות מיסיו – שידור שאינו תלוי בו, שאינו נבחן לפי רייטינג ושאינו נדרש לתת לו דין וחשבון, נוצר נתק מסוכן בין התקשורת לבין העם. אין מדובר בתקשורת ציבורית, אלא בתקשורת ממוסדת, המחויבת יותר לרגולטור מאשר לאזרח.

זה אינו מודל של שוק חופשי, אלא מודל של כפייה במסווה של שירות, ויש לסיימו. אין צורך "לגוון" את התאגיד – יש להפריטו. אין לשנות את אופי גלי צה"ל – אלא להוציא את הצבא כליל מתחום השידור.

רגולציה לא מאזנת – היא חוסמת

מושג הרגולציה הפך אצל רבים לערך חיובי כמעט באופן אוטומטי. אך יש הבדל מהותי בין רגולציה שמטרתה למנוע ריכוזיות לבין רגולציה שמטרתה לעצב את השיח. כאשר הקריטריונים להקמת ערוץ חדשות כוללים "איזון נרטיבי", "אחריות ציבורית" או "התנהלות ממלכתית", מדובר למעשה בשער המסנן רעיונות עוד בטרם נולדו.

מי קובע מהו איזון? מי מגדיר מהי אחריות? ואיזה רגולטור רשאי להחליט אילו עמדות ראויות לפלטפורמה? במקום לפתוח את השוק, הפכו את הרגולציה לכלי סינון אידיאולוגי. במקום לאפשר גיוון – חונקים יזמות.

גם במישור המעשי, רגולציית היתר יוצרת חסמים אדירים: מכרזים בלתי נגמרים, דרישות טכניות חסרות הצדקה, חובת השקעה בתוכן מסוג מסוים ומסלולי אישור עמומים המובילים לכך שיזמות חדשה נמנעת מלכתחילה.

ערוצים חדשים – אך השוק עדיין סגור

בשנים האחרונות קמו ערוצים חדשים כמו ערוץ 14 ו-i24, תופעה מבורכת המעידה על רעב ציבורי לגיוון. אך עצם קיומם של כמה ערוצים אינו מעיד על שוק פתוח, אלא על נחישות יוצאת דופן שנאבקה במערכת שנועדה להרחיק, לא להכיל.

בעבר עוד ניסו לטעון כי ערוצי שידור הם משאב ציבורי מוגבל, ולכן יש להגביל את מספרם. בעידן הדיגיטלי, עם פלטפורמות OTT ושידור ישיר מכל מכשיר, זהו טיעון חסר תוקף. אין מחסור – יש עודף. אין צורך ברישוי – יש צורך בשחרור. הציבור אינו זקוק למי שיבחר עבורו; הוא כבר יודע לבחור בעצמו.

תקשורת חופשית – רק עם שוק חופשי

תקשורת חופשית אינה נוצרת בפקודה. היא אינה תוצר של חוק, אלא של שוק. כאשר התחרות חופשית, כאשר כל אזרח יכול לנסות את מזלו ולהציע תוכן לציבור, כאשר אין מי שימנע או יחסום – רק אז נולדת תקשורת חופשית באמת.

כמו בתחום הכלכלה, גם בשוק הדעות – חירות מתממשת דרך האפשרות לבחור. כאשר המדינה מחזיקה בערוצים, ממנה רגולטורים, קובעת סטנדרטים לתוכן ומחלקת תקציבים, מדובר בשוק מנוהל, לא חופשי. וממילא – מדובר בחברה שהחירות בה מוגבלת.

הדרך קדימה: רפורמה אמיצה, לא תיקונים קוסמטיים

מה שנדרש כעת אינו "ריענון" של רגולציה, אלא שחרור מהותי של השוק. דרושה רפורמה אמיתית שתבטל את הרישוי המסורבל, שתסיר את חסמי הכניסה, שתעצור את ההתערבות בתוכן – ותעביר את הכוח לידיים הנכונות: לא לידי הפקידות, לא לידי מועצות מונו־תרבותיות, אלא לידי הציבור.

יש לאפשר הקמה חופשית של ערוצים, להפוך את הרגולציה למינימלית ולהפסיק כל מימון ציבורי לגופי שידור. הציבור אינו צריך לשלם על תוכן שלא ביקש, לא ראה, ולא בחר בו. שוק השידורים חייב לעבור ממודל של שליטה למודל של תחרות.

סיום: בלי תקשורת חופשית – הדמוקרטיה מדולדלת

המאבק על תקשורת חופשית הוא מאבק על חירות. בלי מגוון דעות, בלי אפשרות להתחרות על דעת הקהל, בלי קולות חדשים הפורצים את גבולות השיח – הדמוקרטיה הופכת לריקה מהתוכן המעניק לה חיות.

המציאות שבה שוק התקשורת בישראל סגור למחצה, מתוקצב ומפוקח יתר על המידה, אינה בעיה שולית. זוהי בעיה מבנית הפוגעת בלב השיטה. כל עוד המדינה מחזיקה בשלט של המסך – היא מחזיקה גם בשלט על התודעה.

הגיעה העת לשחרר. לא רק את התקשורת – אלא את הדמוקרטיה כולה. לבחור בחירות, לא בשליטה. לפתוח את המסך – כדי לפתוח גם את המחשבה.