חוק העמותות מלחיץ את השמאל הקיצוני, ובצדק

בשבועות האחרונים, חוק העמותות שאני מקדם בכנסת הצליח לרשום הישג אחד שכבר ראוי לציון: הוא חשף את עומק ההיסטריה בשמאל הקיצוני. זעקות "קץ הדמוקרטיה" (מפי אלו שהדמוקרטיה היא האויב מספר 1 שלהם), התרעות שווא על "משברים דיפלומטיים" (שהם מייחלים להם בכל מאודם) ובדיות על איומים על שלום קהילות יהודיות בעולם – כל אלה מעידים פחות על החוק ויותר על מי שנאבקים בו.

כי אם יש משהו שברור לי מהסערה הזאת – הוא שהחוק שלי נוגע בנקודה משמעותית. משמעותית מאוד. והדברים פשוטים: ללא מימון של ממשלות זרות, אין לעמותות השמאל הקיצוני שום סיכוי לקדם אינטרסים של מדינות זרות ולכפות על הציבור מדיניות ביטחון והגירה שמנוגדת לחלוטין לרצון הציבור.

לאחרונה בעיתון סוף השבוע של ידיעות אחרונות (16.05.25), נזכר העיתונאי נדב אייל להגן בחירוף נפש על המימון הממשלתי הזר לעמותות בישראל. אייל עצמו, אגב, עומד בראש עמותה שנהנית ממימון ממשלתי זר (לטענתו בהתנדבות) – מימון שהוא עצמו טוען שאינו בעייתי. סה"כ הגיוני.

הטענות נגד החוק חוזרות על עצמן, כמו תקליט שחוק: אין חוקים כאלה בעולם. יש חשיבות לארגוני זכויות האדם. למה נטפלים לממשלות זרות ולא לתרומות פרטיות? וכך הלאה.

הבה נבחן את הדברים לגופם.

השוואה לעולם: מקרה ייחודי לישראל

נתחיל בהשוואה לעולם – האם יש חוקים דומים בעולם?

השאלה היא אחרת: האם יש עוד מדינה דמוקרטית שבה ממשלות זרות מממנות מאות עמותות פוליטיות בשיטה ובקביעות – בסכומים שמגיעים למאות מיליוני שקלים בשנה?

אכן, אין חוקים כאלה ברוב המדינות. אבל גם אין ברוב המדינות חוקים המתמודדים עם דובי הקוטב. גם אין התמודדות עם בעיות חניה בלב מדבר סהרה.

מה לעשות שישראל היא כנראה המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה התופעה הזאת הפכה לנורמה. קשה לדמיין את גרמניה מקבלת בשוויון נפש מימון מישראל לעמותות שמקיימות קמפיינים נגד מדיניות ההגירה שלה. קשה לראות את בריטניה שותקת למול מימון של עמותות לקידום בדלנות סקוטית, או את האיחוד האירופי מקבל בשוויון נפש מסעות הסברה ממומנים בידי מדינה מחוץ לאירופה כדי להשפיע על מדינות לפרוש מהאיחוד.

תכלית החוק היא למנוע התערבות של מדינות זרות בפוליטיקה בישראל, דבר שאין לו אח ורע בעולם במימדים האלה, ואף יותר מכך, לקדם אינטרסים זרים של מדינות אלה בעיקר בתחומי הביטחון, ביטחון הפנים וההגירה. אם מדינה מערבית, מאלו שמממנות אצלנו עמותות, הייתה מגלה שמדינה אחרת מממנת עמותות שמטרתן להשפיע על מדיניות הביטחון שלה או שמממנת הגנה משפטית לאנשים שחשודים בטרור בתחומה, סביר להניח שהיו פורצים עימותים דיפלומטיים חריפים מאוד, עד כדי משברים ממש שהיו גוררים תגובות קשות מאוד, ולא מסתיימים במיסוי גבוה.

"ארגוני זכויות האדם" – הגנה על מחבלים בכסף זר

ומה באשר לטענה בדבר חשיבותם של ארגוני זכויות האדם? את הארגונים האלה אנחנו מכירים היטב.

בשבוע שעבר נרצחה בפיגוע נתעב צאלה גז הי"ד. בנה התינוק בין חיים למוות. אם תנסה המדינה להרוס את בית משפחתו של הרוצח הנאלח, סיכוי טוב שחננאל בעלה של צאלה יפגוש בבית המשפט עורכי דין מטעם "המוקד להגנת הפרט", ארגון במימון ממשלות אירופה, שכל מהותו הגנה על מחבלים מתועבים ומשפחותיהם. תשאלו את דבורה גונן ואת הרצל ומירב חג'אג' שנאלצו להתמודד עם החוויה המפוקפקת של מפגש עם עורכי הדין האלה המשומנים בכסף אירופי, מגנים על רוצחי יקיריהם. זו דמוקרטיה? זו חברה אזרחית? זה ארגון זכויות אדם?

"המוקד להגנת הפרט", "שוברים שתיקה", "בצלם", "גישה", "יש דין", "עדאללה" ואחרים הן עמותות רשומות בישראל אבל הם ממש לא 'ארגונים לא ממשלתיים' ובטח לא ארגונים שמייצגים עמדות רווחות בחברה האזרחית בישראל. אלה ארגונים בשירות ממשלות זרות לקידום האג'נדות של אותן מדינות.

בניגוד לכסף פרטי, כשמדובר במדינה שמפרה בגסות את ריבונותה של מדינה דמוקרטית אחרת – זהו מצב שאף מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להכיל.

ביחסים דיפלומטיים בין מדינות תמיד יהיו אינטרסים שונים, ולא פעם גם סותרים. לגיטימי שמדינות יחלקו זו על זו בסוגיות פנימיות מובהקות כגון מדיניות הגירה, תרבות, מאבק בטרור וכיוצא בזה. לגיטימי גם שמדינות ינסו לשכנע זו את זו ולהפעיל לחץ זו על זו בערוצים דיפלומטיים.

אבל מה שאיננו לגיטימי הוא מדינה אחת הפועלת להשפיע על סוגיות פנים, ביטחון והגירה של מדינה אחרת באמצעות מימון והפעלה של ארגונים פוליטיים מקומיים.

מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ניסח זאת בבהירות: "תמיכה בגוף פוליטי על ידי ממשלה זרה היא דבר שהיה צריך להפחיד כל אדם המאמין בדמוקרטיה אמיתית". כי דמוקרטיה פירושה ריבונות של הציבור על גורלו – לא ריבונות של ממשלות זרות על דעת הקהל הישראלית.

הצעת החוק: העיקרון פשוט

ומכאן – להצעת החוק עצמה.

היו טענות טובות וענייניות שנשמעו ואותן אני מקבל. כך למשל, לא תהיה החרגה של עמותה בידי שר האוצר וועדת הכספים.

החוק עצמו יחריג עמותות שעוסקות בעזרה לניצולי שואה, מדע, תרבות, טכנולוגיה וכיוצא באלה.

העיקרון פשוט. עמותה שמבצעת פעילות של השפעה פוליטית: הפגנות, קמפיינים תקשורתיים ושתדלנות (לובינג) ותמומן בידי ממשלות זרות, תשלם מס בגובה 80% על התרומות שקיבלה.

ומה קורה בינתיים עם יישום החקיקה הקיימת בנוגע לעמותות במימון ממשלתי? כאן, לצערי, המצב לא מזהיר ודורש תיקון. לפי דו"ח של תנועת "אם תרצו", רק 3% מהעמותות שמקבלות מימון זר דיווחו בזמן, כפי שמחייב החוק. אכיפה כמעט אין. סנקציות – אפס. החוק קיים, אך בפועל אינו נאכף. שלחתי מכתב לשר המשפטים בדרישה חד-משמעית: לא מספיק לחוקק. צריך גם לאכוף. נפעל גם בתחום הזה.

הפעילות הבינלאומית: בניית חזית למען הריבונות

המאבק הזה אינו מוגבל לכנסת. הוא מתקיים גם בזירה הבינלאומית. בשבועות האחרונים נפגשתי עם עשרות נציגי ממשלות בפרלמנטים אירופיים, עם מכוני מחקר שמרניים מארה"ב ובאירופה, ועם שותפים למאבק העולמי בחתרנות זרה במסווה של דמוקרטיה. מדובר בבניית חזית בינלאומית חדשה – של מדינות שמבינות את ערכה של ריבונות.

במקביל, אני פועל מול מקבלי ההחלטות באירופה במדינות המממנות – שיבינו לאן הולך כספם. רבים מהם כלל לא מודעים לכך שכספי המיסים של אזרחיהם מממנים עמותות שנויות במחלוקת במדינה אחרת.

השבוע אטוס לבודפשט ואמשיך בפעילות הבינלאומית להגנה על ריבונותנו.

השורה התחתונה ברורה: זו אינה מחלוקת טכנית. זו אינה שאלה של תקציבים או של בירוקרטיה. מדובר במאבק על עצם הזהות של מדינת ישראל, על חירותה, על ריבונותה, על עצמאותה.

גם אחרי 77 שנים, מלחמת העצמאות שלנו נמשכת. והיא נמשכת בכל החזיתות.