מקומה של ישראל במלחמה הקרה החדשה

הנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו לפי העיקרון "Nothing personal, just business" – אין כאן דבר אישי, אלא עסקי בלבד. תפיסתו מבוססת על גישה כלכלית-אסטרטגית תחת הסיסמה Make America Great Again, השואפת להשיב לארה"ב את מעמדה האיתן.

רקע: המאבק הגיאופוליטי ארה"ב-סין

בשנים האחרונות הפכה ההתמודדות של ארה"ב מול סין לנושא מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית, במיוחד בכל הקשור להגמוניה הכלכלית הגלובלית. חלק מהמדיניות הזו השתקף גם ביחסה של ארה"ב להשפעתה הגוברת של סין במזרח התיכון ובישראל.

המאבק הזה איננו תיאורטי – הוא מתבטא בלחצים ישירים על ישראל לבחור צד. ארה"ב פועלת בשיטתיות למנוע מישראל להעמיק את שיתוף הפעולה עם סין, תוך הצעת חלופות אטרקטיביות מצד אחד ולחצים כלכליים ופוליטיים מצד שני.

שתי פרשיות מכוננות

הדוגמה הבולטת ביותר התרחשה בשנת 2001, כאשר ארה"ב פעלה למנוע את מכירת מטוסי הפאלקון לסין – מטוסים ישראליים המצוידים במערכות התרעה ובקרה אוויריות מוקדמות (AWACS). הבסיס להתנגדות האמריקאית היה ברור: חשש מהענקת יתרון אסטרטגי לסין על פני מטוסי ה-AWACS האמריקאיים בסכסוכים פוטנציאליים על טייוואן.

ההתערבות האמריקאית חזרה על עצמה בשנת 2012, כאשר הופעל לחץ לביטול מזכר ההבנות שנחתם בין ישראל לסין על ידי שר התחבורה דאז, ישראל כץ, ושר התחבורה הסיני, לי שיאופנג.

הסינים הציעו לממן חלק מהעלות המשוערת של קו הרכבת אילת-אשדוד שהגיע לכ-20 מיליארד שקלים, וישראל הייתה אמורה לנהל את תפעול הפרויקט. ההסכם עסק בבניית מסילת רכבת אילת-אשדוד, אשר סין ביקשה לשלב בתוכנית האסטרטגית שלה, "יוזמת החגורה והדרך" – תוכנית שמטרתה חיבור תשתיות התחבורה של מדינות אירופה, אסיה ואפריקה תחת מטרייה סינית.

התוכנית החלופית והשלכותיה

במקום ההסכם עם סין, ארה"ב תמכה בהצעה אלטרנטיבית – פיתוח מסלול תחבורה אסטרטגי חדש שיחבר בין הודו, מדינות ערב וישראל, וימשיך לעבר אירופה. כתוצאה מההתערבות הזו נפגעה מערכת היחסים בין ישראל לסין, אך התעצם שיתוף הפעולה האמריקאי עם ישראל.

השלכות התוכנית הזו חורגות מעבר לכלכלה – הן עשויות לחזק את מעמד ישראל בזירה הבינלאומית באופן משמעותי, ולהביא להתייחסות מחודשת מצד מדינות ערב ואירופה לנוכח האינטרסים החדשים שהן תיאלצנה לשקלל בעת קבלת החלטות מדיניות וכלכליות.

הסכנה: תרחישים עתידיים

אבל מדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון הייתה מאז ומתמיד תועלתנית. תמיכתה בישראל נבחנת תדיר אל מול האפשרויות לשיתופי פעולה רווחיים יותר עם מדינות ערב. החלטות כגון הכרה במשטר האסלאמי הסוני בסוריה והסרת הסנקציות שהוטלו עליה מוכיחות כי ארה"ב מוכנה לשנות כיוונים בהתאם לאינטרסים המשתנים שלה.

מדיניותו של הנשיא טראמפ, התומכת בדרך כלל באינטרסים של ישראל, עלולה להשתנות. הבחירות לקונגרס ולסנאט בתום מחצית כהונתו עלולות לשנות את המשוואה הפוליטית. זאת הסיבה שהוא מעוניין לקדם את תוכניותיו במהירות האפשרית, כי במחצית השנייה של כהונתו הוא עלול להיתקל בקשיים למימושן.

אך מעבר להסכמי אברהם שטראמפ מקדם בגלוי, מתגלה תמונה מורכבת יותר. ארה"ב בוחנת תרחישים שעלולים לעקוף את ישראל לחלוטין.

האפשרות המדאיגה ביותר כוללת מסלול חלופי שיעבור דרך סוריה או לבנון, תוך השמטת ישראל לחלוטין מהמשוואה. תרחיש נוסף, פחות קיצוני אך עדיין בעייתי: לאחר כיבוש עזה על ידי ישראל, ארה"ב עלולה להשתלט על הרצועה ולהקים בה נמל בינלאומי. במקרה כזה, מסלול הסחר עדיין יעבור דרך שטח ישראל, אך הנמל הסופי יהיה בעזה במקום באשדוד.

ההתמהמהות הישראלית בעזה מעמידה בסכנה את כל הפרויקט האמריקאי. סעודיה וגורמים נוספים במדינות הערב מתנים את שיתוף הפעולה בהסכמי אברהם בסיום המלחמה במהירות ובבהירות. ככל שהמלחמה נמשכת ללא החלטה חד-משמעית, כך גוברת הנטייה האמריקאית לוותר על ישראל כחוליה מרכזית במסלול ולמצוא דרכים לעקוף אותה.

הפתרון דורש ניצחון ישראלי מהיר וברור. כמו במצב באיו"ש, ישראל יכולה לשמור על אחיזה בצירים האסטרטגיים ולבצע משימות בעת הצורך, אך לא כחלק ממלחמה פעילה. זה יאפשר לאמריקה להכריז על סיום הלחימה ולקדם את התוכנית מבלי לוותר על ישראל.

חשוב לזכור כי רוב המוחלט של תושבי עזה בחר בחמאס לשלוט בה ותמך במטרה המוצהרת שלו להשמיד את מדינת ישראל. לא במקרה רבים מהם השתתפו ב-7 באוקטובר 2023 ברצח ההמוני של שכניהם היהודים.

אם עזה תשוקם מחדש על ידי ארה"ב כעיר ערבית, הניסיון האמריקאי באפגניסטן, עיראק וסומליה מלמד שהיא לא תוכל למנוע מצב שבו המדינה היהודית שוב תמצא את עצמה בפחות משעה נסיעה מפרברי תל אביב מול מובלעת בעלת אוכלוסייה עוינת כלפיה ונקמנית ביותר. הפתרון היחיד האפשרי למנוע זאת הוא שישראל תבנה אותה מחדש כעיר יהודית.

המסקנות והמלצות לישראל

הניסיון ההיסטורי מלמד כי קיים פתרון המאפשר לשים קץ לסכסוכים המורכבים ביותר – חילופי אוכלוסין מסודרים שפתרו בעבר קונפליקטים דומים. זוהי דוגמה למדיניות שמהווה מימוש של דברי הילל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אי מתי?"

מדינת ישראל חייבת לפעול בתבונה ובאסרטיביות, תוך שמירה על יחסיה עם ארה"ב, אך ללא ויתור על זכותה להגן על האינטרסים שלה. החולשה המדינית המתבטאת בהתנהלות איטית בדרך להשגת מטרותיה עלולה להוביל לפגיעה במעמדה האסטרטגי של ישראל ולהביא לשינוי במדיניות האמריקאית שלא תתחשב באינטרסים החיוניים של המדינה היהודית.

ישראל עומדת על צומת דרכים: מצד אחד, ארה"ב מציעה לה מקום במסלול הסחר החדש ושיתוף פעולה אסטרטגי. מצד שני, המחיר כולל התרחקות מסין ופוטנציאל לתלות מוגברת באמריקה. בעוד שישראל ממשיכה לשמור על ברית חזקה עם ארצות הברית, עליה לשנות את מעמדה ממדינה המקבלת סיוע צבאי האמריקאי המציב אותה בעמדת תלות, לבעלת ברית שאיתה ארצות הברית מעוניינת לשתף פעולה. במקביל, זה יאפשר לישראל לפעול באופן עצמאי יותר בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלה.

המלחמה הנוכחית חשפה בעיה חשובה: ישראל נתקלה בקשיים בהשגת תחמושת כתוצאה מחרם של מדינות "ידידותיות", כולל ממשל ביידן. במקום זאת, היא השיגה את הנדרש משותפותיה באירופה ובאסיה – מדינות שאיתן פיתחה יחסי ביטחון הדדיים בעשורים האחרונים.

היצוא הביטחוני הישראלי הוכפל בחמש השנים האחרונות, וזה השנה השלישית ברציפות ישראל קובעת שיא חדש ביצוא הצבאי שלה: יותר מ-13 מיליארד דולר בשנת 2023. על פי הדו"ח השנתי של המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם (SIPRI), העוקב אחר סחר הנשק העולמי, למרות הקשיים של מלחמת "חרבות הברזל", ישראל עלתה למקום השמיני בייצוא נשק, ודחקה את ספרד. אחרי הכל, כדי לחזק את יכולות ההגנה שלהן, אפילו אותן מדינות אירופאיות המאיימות להטיל סנקציות על ישראל, כולל גרמניה, בריטניה, הולנד ואפילו ספרד, ממשיכות לרכוש את הנשק הישראלי שהוכיח את עליונותו בשדה הקרב.

על ישראל להרחיב ולחזק את היחסים הללו, הן עם מדינות במזרח אירופה והן עם מדינות באסיה. חשוב במיוחד לחזק את היחסים המצוינים שיש לה עם הודו, כמו גם עם סינגפור, אזרבייג'ן והפיליפינים. באותו אופן, יש לפתח את היחסים בדרום אמריקה, במיוחד עם ארגנטינה, ובמדינות אפריקה, שם ישנן מדינות רבות שניתן להרחיב איתן את השיתוף המועיל. מדיניות כזו עשויה לחזק משמעותית את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית.