מדוע טרנסג'נדריזם ופלסטיניזם צועדים יחד

כיכר הפרלמנט בלונדון, שבת אביבית נאה. כמו בכל שבת לאחרונה, הכיכר מתמלאת במפגינים נושאי שלטים וקוראים קריאות רוויות שנאה.

הפעם, להבדיל מההפגנות השבועיות נגד ישראל שהתקיימו מאז 7 באוקטובר, ההתקהלות באה בתגובה לפסיקה של בית המשפט העליון הבריטי שלושה ימים קודם לכן. פסיקה זו קבעה שהמושג "אישה" בחוק השוויון מתייחס אך ורק לנשים ביולוגיות. בכך מחקה הפסיקה במחי יד את ההישגים שצברו פעילי טרנס, שעד כה הצליחו לדחוק את זכויות הנשים ולכפות על ארגונים את הטענה השקרית שכל מי שמגדיר עצמו כאישה – הוא אישה.

אולם למען הדיוק, אי אפשר לומר שהקהל התאסף רק בגלל פסיקה זו. הסיסמה המרכזית שהושמעה בהפגנה חשפה משהו עמוק יותר על שני סוגי האקטיביזם – הטרנסי והאנטי-ישראלי: "מאבק אחד. חזית אחת. פלסטין וזכויות טרנס."

נניח רגע לסתירה הברורה שאדם המזדהה כטרנס בפלסטין היה מושלך בסבירות גבוהה מגג בניין ולא מתקבל כסמל קדמה. הסיסמה עצמה חושפת אמת מהותית – שתי האובססיות המעוותות האלה של העולם המודרני אינן רק דומות, אלא חלק מאותה תבנית חשיבה שגויה. למעשה, שני סוגי האקטיביזם כמעט זהים לחלוטין. אם נבחן את מעגלי החברים של שתי הקבוצות הללו, נראה שהם חופפים כמעט לגמרי – כמו ליקוי חמה מלא.

הסיסמאות המשותפות

דוגמה לכך ניתן למצוא בקריאות שהציע ארגון "טרנס אייד קימרו" (Trans Aid Cymru) – קבוצת תמיכה הדדית לאנשים טרנסג'נדרים, אינטרסקס וא-בינריים בוויילס – למשתתפי מצעד השחרור הטרנסי בקרדיף ימים ספורים לאחר מכן. אחת הקריאות הבהירה את הקשר בין המאבקים בצורה חד-משמעית (תוך זריקת קשמיר לתערובת כמובן):

"אין גאווה ברצח עם, מספיק קווירים כבר מתו, האשימו את ישראל ברצח עם.
מקרדיף ועד עזה, אינתיפאדה קווירית!
סלקו את הציונים מהמועדונים הגאים שלנו!
כל ציוני מכוער בנשמתו ואף אחד לא יזדיין איתם.
מהנהר עד הים, פלסטין תהיה חופשייה!
מקשמיר ועד פלסטין, כיבוש הוא פשע!
אינתיפאדה אינתיפאדה! האינתיפאדה לכל העולם!"

קריאה נוספת לא רק קושרת בין שני המאבקים, אלא אף מאמצת את השפה האסלאמיסטית של קדושים מעונים עבור הקהילה הטרנסית:

"נכבד את כל השהידים שלנו, את כל הילדים, הבנים והבנות.
נכבד את כל השהידים שלנו, את כל ההורים, האימהות והאבות.
נשות עזה הן מהפכניות!
מאבק אחד, קרב אחד – פלסטין וזכויות טרנס!"

מאפיין מרכזי של שתי האידיאולוגיות הללו הוא אופיין הדומה לכת, שמוביל לא רק לחוסר יכולת לנהל דיון רציונלי או מחאה שקטה, אלא גם יוצר פעילים שאינם מסוגלים להבין שאי אפשר לזכות בתומכים, או אפילו בוויכוח, באמצעות צעקות גוברות והצהרות על עליונות מוסרית תוך סימון המתנגדים כלא-אנושיים. התפיסה שרק תומכי המאבק הם צדיקים כל כך מסנוורת, עד שהיא יוצרת סתירות שהיו מצחיקות אלמלא היו, באופן פרדוקסלי, מּונָעות בבירור משנאה.

כך למשל, ג'ו גריידי, המזכיר הכללי של איגוד האוניברסיטאות והמכללות (ארגון העובדים של אקדמאים בריטים, מהמקדמים הבולטים של סדר היום הטרנסי), פרסם תמונות של פעילים טרנסים בהפגנה בכיכר הפרלמנט עם הכיתוב "השנאה לעולם לא תנצח". אחת התמונות הציגה שלט שכתוב עליו "פמיניסטית-רדיקלית-המדירה-טרנסים (Trans Exclusionary Radical Feminist) הטובה היחידה" – ולצדו תמונה של דמות תלויה על גרדום, ואחריה המילה "TERF". סיסמה אחרת שנראתה על שלטים בהפגנה הייתה "תמצוץ לי את הזין", סיסמה שנחשבת פרוגרסיבית כל עוד היא מגיעה ממי שמזדהה כאישה. שלט אחר הציג מה שנראה כחורי קליעים עם המסר "אני אגרום לך להקשיב".

המפגינים אף השחיתו אנדרטאות רבות בכיכר הפרלמנט, כולל הפסל המפורסם של הסופרג'יסטית מיליסנט פוסט, לוחמת זכויות נשים מראשית המאה ה-20, האוחזת בכרזה עם הכיתוב "אומץ קורא לאומץ בכל מקום". זהו הפסל היחיד של אישה מחוץ לפרלמנט, והוא הפך לנקודת התכנסות למען זכויות נשים. עובדה זו הפכה אותו למטרה מפתה, ופעילי טרנס ציירו את המילים "זכויות קוקסינלים" על הכרזה, ובכך הפגינו בבירור את בוזם לנשים אמיתיות.

התקפות על מתנגדים

באותו יום, בהפגנה בעיר דנדי שבסקוטלנד, אישה טרנסית בשם סופי מולי נשא נאום שבו כינה את ג'יי.קיי. רולינג, מחברת הארי פוטר – שידועה כמגנה עיקשת של המדע הביולוגי וזכויות נשים – "כלבה" והצהיר: "כולנו צריכים לחרבן עליך". הקהל הריע בהתלהבות. בשנה שעברה פרסם מולי, המתאר את עצמו בפרופיל הטוויטר שלו כ"פרו-גרסיבי", שרולינג היא "פרה קרועת פנים".

התפיסה שפעילי טרנס ותומכי פלסטין הם נציגי הקדמה האמיתיים מעניקה להם הרשאה לתקוף את יריביהם באופן הבוטה ביותר, שכן לפי השקפתם, יריביהם הם אנשים רעים בעלי דעות קדומות ועל כן אינם ראויים לכבוד. בדצמבר 2024 כתבה רולינג על "אלפי איומי רצח, אונס ואלימות" שקיבלה:

"אישה טרנסית פרסמה את כתובת הבית המשפחתי שלי יחד עם מדריך להכנת פצצה… בתי הגדולה הפכה ליעד של פעיל טרנס בולט שניסה לחשוף את פרטיה האישיים באינטרנט, ובטעות חשף אישה צעירה אחרת… הייתי יכולה לכתוב חיבור בן עשרים אלף מילים על ההשלכות שהיו לכך עלי ועל משפחתי".

מולי נבחר להתמודד מטעם מפלגת הירוקים בבחירות לפרלמנט ב-2024, אם כי מאוחר יותר הסירו את מועמדותו. מפלגת הירוקים נשלטת זה זמן רב בידי פעילי טרנס ותומכי פלסטין. בהפגנה באברדין, חברת הפרלמנט הסקוטי מאגי צ'פמן, אחת התומכות הבולטות בזכויות טרנס במדינה וסגנית יו"ר ועדת השוויון של הפרלמנט הסקוטי, יצאה נגד "הדעות הקדומות, האפליה והשנאה שאנו רואים מגיעות מבית המשפט העליון ומשלל מוסדות אחרים בחברה שלנו". האשמות בדעות קדומות הן חוט השני העובר במתקפות של צ'פמן על מי שחולק עליה. בעצרת אנטי-ישראלית בשנה שעברה, היא דרשה להדיר את ישראל מהספורט הבינלאומי: "הספורט אמור להיות נגיש לכולם, אבל ישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית". צ'פמן פרסמה בטוויטר לאחר מתקפת 7 באוקטובר כי זו הייתה "דה-קולוניזציה", לא "טרור", והייתה "תוצאה של אפרטהייד, כיבוש בלתי חוקי ותוקפנות אימפריאליסטית מצד מדינת ישראל".

אך כמובן, לא רק הירוקים נוקטים בקו זה. אידיאולוגיה כפולת-ערוצים זו מאפיינת שוב ושוב את הרטוריקה של פוליטיקאים ממפלגת הלייבור בבריטניה. שר החוץ הנוכחי, דייוויד למי, כינה פעם את מתנגדי ההגדרה העצמית (שאיפשרה לגברים להיות מוכרים חוקית כנשים, עד שפסיקת בית המשפט העליון ביטלה נוהג זה) "דינוזאורים" – ומעשיו הראשונים בתפקיד היו להשיב את המימון הבריטי לאונר"א, להטיל אמברגו סמלי על מכירת נשק לישראל, ולתמוך בצווי המעצר של בית הדין הבינלאומי לצדק נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט.

השורשים האידיאולוגיים

לא מדובר בעלבון כשאני מכנה זאת פוליטיקה של סטודנטים – זו פשוט עובדה. בבסיסן, גם תפיסת העולם הטרנסית וגם האובססיה הפרו-פלסטינית נובעות מתהליכים שהתגבשו במשך עשורים: השתלטות החשיבה הפוסט-מודרנית על הקמפוסים ועליית רלטיביזם מוסרי. הפוסט-מודרניזם שולל את עצם קיומן של אמיתות אוניברסליות ומציאות אובייקטיבית. אם אין טוב ורע, אלא רק "שונה" ו"תקף באותה מידה", הרי שגם המדע אינו עובדה אובייקטיבית אלא תוצר של גורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים, כולל מגדר. לכן, מין ביולוגי אינו עובדה מדעית אלא טענה הקשורה למגדר, כוח ומבנה חברתי. האקטיביזם הפלסטיני יונק מאותם שורשים. טרור? לא, זו "התנגדות". ה-7 באוקטובר לא היה טבח, אלא "התקוממות". מי שמחזיק בדעות אלה, לשיטתם, אינו נופל קורבן לאופנה אידיאולוגית חולפת, אלא מגלה תבונה והבנה עמוקה יותר – ועומד "בצד הנכון של ההיסטוריה".

לתופעות אלה יש סיבות רבות, אך אחת מהערמומיות והפחות נידונות היא האסטרטגיה של רוסיה וסין לערער את יציבות המערב דרך האקדמיה. ברית המועצות ניהלה משחק ארוך-טווח וידעה שהרעל האינטלקטואלי הזה ישפיע בשלב כלשהו. ולדימיר פוטין, לשעבר קצין בקג"ב, ממשיך באותו קו, אך נוקט בטקטיקות מודרניות כמו חוות הטרולים שהופכות את הרשתות החברתיות לכלי תעמולה המקדם את האג'נדה המערערת של רוסיה. לסין יש היום כלי דומה ואף יעיל יותר – טיקטוק. צעירי דור Z מבזבזים לפחות עשירית מזמנם הער בטיקטוק, ו-40 אחוז מאותו דור משתמשים בו כמנוע החיפוש העיקרי שלהם. הרשתות החברתיות מציפות את המשתמשים בתכנים המציגים את המערב כרשע, את ישראל כנבל האמיתי, ונשים טרנסיות לא רק כנשים אמיתיות אלא כגיבורות. מחקר משנה שעברה גילה שסרטוני טיקטוק עם האשטג #StandWithPalestine זכו לקרוב לפי עשרה צפיות לעומת אלה עם ההאשטג StandWithIsrael# – 324 מיליון לעומת 3.4 מיליארד.

סקוט גאלוואי, פרופסור לשיווק באוניברסיטת ניו יורק, תיאר את ההשפעה של טיקטוק כאילו המפלגה הקומוניסטית הסינית "השתילה שבב עצבי בכל מי שמתחת לגיל 30". זוהי, כך הדגיש, לוחמה פסיכולוגית קלאסית:

"במלחמה הקרה, גם ארה"ב וגם ברית המועצות הפעילו פעולות חשאיות שנועדו לליבוי סכסוכים פנימיים. רדיו אירופה החופשית, יוזמה בגיבוי ה-CIA, שידר מסרים פרו-דמוקרטיים לגוש המזרחי כדי לעודד התנגדות. במלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית פיזרה כרוזים בין חיילים אמריקאים שהדגישו אי-צדק גזעי בארה"ב, בתקווה לפגוע במורל ולעורר מתיחות גזעית. כל מדינה עשתה, או עושה זאת… באופן פעיל."

הפתרון: מאבק משפטי

התמקדתי בדוגמאות מבריטניה, אבל אותה התנהלות – אותה אובססיה, אותו חוסר סובלנות, אותה אלימות מילולית (ולעתים גם פיזית) – ניכרת גם בארה"ב ובמקומות אחרים. אך בריטניה מספקת מקרה בוחן חשוב במיוחד, מכיוון שפסיקת בית המשפט העליון הנ"ל ממחישה כיצד, למרות כל הרעש וההתגייסות של ארגונים רבים לתמיכה בטירוף הזה, ניתן פשוט לעצור את תנועת הטרנס במסלולה. קבוצה נחושה של נשים, שהתארגנה תחת השם "למען נשים סקוטלנד" (For Women Scotland), סירבה להיכנע. הן הובילו בעקשנות ראויה לשבח את מאבקן המשפטי דרך כל הערכאות, למרות שהפסידו בכל שלב, עד שהגיעו לבסוף לבית המשפט העליון. שם, בפסיקה פשוטה ועניינית, נקבע כי "אישה" פירושה אישה ביולוגית. בן לילה, התמוטט כל המבנה המשפטי שתמך באידיאולוגיית הטרנס. נשים טרנסיות כבר לא יכולים לטעון שהם נקבות ולדרוש שאנסים גברים יישלחו לבתי כלא לנשים, או לכפות על מוסדות ספורט לאפשר לגברים ביולוגיים להתחרות מול נשים. האידיאולוגיה עצמה כמובן נותרה, וכך גם טקטיקות הקמפיין. אבל, הדרישה להעמיד את "זכויות" הטרנס מעל לכל השאר נשמטה מתחת לרגליה עם פסיקת בית המשפט העליון. ודווקא הקיצוניות הזו, היא שהובילה לכישלונה הן מבחינה משפטית והן בדעת הקהל.

מכאן ניתן להסיק לקחים ברורים לגבי המאבק בקמפיינים פרו-פלסטיניים. האידיאולוגיה עדיין קיימת, אך ישנם אפיקים משפטיים שיכולים לנטרל את השפעתה, כפי שהנשיא טראמפ עושה כעת. כאן בבריטניה, סואלה ברייברמן, שרת הפנים השמרנית לשעבר, הייתה הראשונה שהגדירה את ההפגנות הקבועות כ"מצעדי שנאה". הממשלה הקודמת אף קידמה חקיקה שתאסור על גופים ציבוריים לאמץ מדיניות BDS. אולם, ממשלת הלייבור הנוכחית ביטלה את החוק האנטי-BDS ובמקום להתמודד עם הפעילים הפרו-פלסטיניים, פוליטיקאים רבים במפלגת הלייבור דווקא תומכים בהם – בעוד שראש עיריית לונדון, סר סאדיק חאן, לא השמיע אפילו מילת גינוי אחת על מצעדי השנאה.

עם זאת, למרות התמונה העגומה, היפוך המגמה של יותר מעשור של ניצחונות בזירת הטרנס מראה מה אפשר להשיג – וחשוב לזכור שגם האידיאולוגיה התאומה שלה אינה חסינה כאשר כוחות ההיגיון מתייצבים למאבק.

גרסה מלאה של המאמר ראתה אור בכתב העת 'קומנטרי'.