האתגר הכפול של הממשלה

ממשלת ישראל מנהלת מאבק בשתי חזיתות. במונח "שתי חזיתות" איני מתכוון לצפון ולדרום, אלא לחזית חיצונית וחזית פנימית. החזית החיצונית היא המלחמה בעזה, בלבנון, ונגד החות'ים והאיראנים. החזית הפנימית היא האתגר של הפיכת חצר זוחלת של בית המשפט העליון, המסכנת את הדמוקרטיה ומאיימת להפוך את ישראל למדינה אוטוריטרית. במדינה כזו, כמו ברבות מדי אחרות בעולם, הבחירות והקלפי יהפכו למראית עין בלבד.

כישלון בכל אחד מהאתגרים הללו יהיה בעל משמעות קטסטרופלית להמשך קיומה של המדינה. החזיתות קשורות זו בזו, כך שהפסד באחת מהן יגרור ככל הנראה להפסד בשנייה.

החזית החיצונית

החזית החיצונית מוכרת יותר לאזרח הרגיל. השאלה הקריטית העומדת להכרעה היא מי ינצח במערכה הנוכחית – ישראל או חמאס. אם חמאס ישרוד את המלחמה ויוכל להתכונן לסבב לחימה נוסף, ל-7 באוקטובר נוסף, פירוש הדבר שישראל איבדה את היכולת להכריע את אויביה.

המאבק בחזית החיצונית מתקשה בגלל המאמצים של גורמים ישראליים פנימיים להביא להפסד ישראלי. גורמים אלה פועלים בתוך שורות צה"ל, בתקשורת וברחובות ערי ישראל. בשל פעילותם, מלחמה שיכלה להסתיים תוך 90 יום עדיין נמשכת אחרי שנה וחצי, תוך גביית מחיר כבד – כלכלי, חברתי ומדיני.

בתחילת המלחמה היה ברור שצמרת צה"ל דאז לא יודעת להכריע ולא רוצה להכריע. שר הביטחון וחלק ממפקדי צה"ל הבכירים הוחלפו מאז, בתהליך שארך יותר מדי זמן ועדיין רחוק מהשלמה. אין ספק שצה"ל יכול לנצח – השאלה היא האם הוא למד לרצות בניצחון.

בינתיים, חלקים נרחבים בציבור איבדו את האמון באפשרות הניצחון. הדבר מתבטא בנכונות לסיים את הלחימה בעוד חמאס שולט בעזה, תמורת "שחרור כולם" – אשליה שחמאס והגורמים בתקשורת הישראלית המשרתים את האינטרס שלו מטפחים בהצלחה רבה.

החזית הפנימית

המאבק בחזית השנייה החל כהשתקפות של השסע התרבותי בחברה הישראלית. מיעוט גדול יחסית של אזרחים משתייך למה שאפשר לכנות "תרבות שמאל" (כולל דעות פוליטיות מתאימות). אזרחים אלה רואים בישראל חברה חופשית הנותנת ביטוי לתרבותם ושומרת על זכויותיהם; אזרחים אחרים – פחות.

אין ספק שמגיע לאזרחים השמאלניים האלה לחיות את חייהם כרצונם ולפי אמונתם. אלא שבתוכם קיים מיעוט קטן בהרבה השולט בפועל במוסדות בלתי-נבחרים עוצמתיים. אלה כוללים: בתי המשפט, הייעוץ המשפטי והפרקליטות, האקדמיה, התקשורת והון רב. מיעוט זה אינו רואה בעין יפה את מי שאינו שותף לערכיו. בזמן האחרון התברר שהוא מוכן לעשות הכל כדי לשמור על שליטתו במדינה, בדרכים כשרות ופחות כשרות.

כשהכריז שר המשפטים יריב לוין על הרפורמה המשפטית המקורית, הוא עורר חרדה עמוקה אצל אזרחים רבים: עומדים לקחת את השליטה במדינה מידיהם, ומי יודע איך יתנהגו האדונים החדשים כלפיהם וכלפי זכויותיהם. הרי התקדימים – איך התנהג השמאל כלפי זכויות יריביו כשחשב ששלטונו יתקיים לנצח – אינם מבטיחים. המיעוט המצומצם והנחוש, שהביע נכונות להחריב את המדינה ומוסודותיה ובלבד שיריביו לא ישלטו בה, הצליח לגייס ציבור רחב וליציאה לרחובות.

ואז באה המלחמה. מאז ה-7 באוקטובר חלו שלושה שינויים בחזית הפנימית:

ראשית, עם ישראל נפגש במדים בחזיתות של עזה ולבנון, נלחם כתף אל כתף, וגילה שרב המשותף על המפריד. הנכונות של אזרחים רגילים להפגין למען מצע שמשמעותו הרס המדינה – כגון סרבנות – הצטמצמה לפחות בסדר גודל. כיום ההפגנות בקפלן מונות 5,000 איש ביום טוב. במקביל גדלה הנכונות לחפש פשרות בנושאים חוקתיים.

שנית, שר המשפטים לוין, בשיתוף עם שר החוץ סער, הסיר את העוקץ מהרפורמה המשפטית. רעיון פסקת ההתגברות נזנח, וכבר אין חשש שייווצר בית משפט עליון שירמוס את זכויות השמאל כפי שבית המשפט של אהרן ברק רמס את זכויות הימין.

שלישית, ובניגוד למגמות הקודמות, בית המשפט בהובלת אסתר חיות ואחריה יצחק עמית נוהג במדיניות של הפיכת חצר זוחלת נגד הדמוקרטיה הישראלית. הם לא רק מוציאים פסקי דין המנוגדים לחוק בשם "עקרונות השיטה" הקיימים בעיקר בדמיונם. הם גם החלו להשתמש בשיטה זו כדי לנכס לעצמם סמכויות שהחוק ועקרונות הדמוקרטיה בכל העולם מקנים לנבחרי הציבור ברשות המבצעת, במיוחד בתחום המינויים.

בשם הדמוקרטיה הם מתיימרים להפוך את ישראל למשטר אוטוריטרי בפועל, שבו משמעות הבחירות תהיה בערך כמו בסינגפור.

צעד נוסף בכיוון זה ננקט השבוע בפסק דין בעניין מינוי נציב שירות המדינה. סעיף 6 בחוק שירות המדינה (מינויים) קובע במפורש: "הממשלה תמנה את נציב שירות המדינה". פסק הדין של יצחק עמית דורש לבטל את החוק הכתוב לטובת הסדר אחר כפי שנראה לו.

עמית תוהה מדוע נבחרי הציבור צריכים למנות פקיד בכיר שהוא "שומר סף" (מונח שאף הוא המצאה משפטית של השנים האחרונות), שאמור לשרת את האינטרס הציבורי ולא את האינטרס הפוליטי של הממשלה. המשמעות: כל מי שמתמנה על ידי נבחרי הציבור נחשב "פוליטי" במובן הפסול, ולכן ראוי שמישהו אחר ימנה אותו.

בית המשפט יכול להכתיב את תהליך המינוי. הוא יכול לקבוע האם תהליך מסוים למינוי אדם מסוים "סביר" או לא. הוא יכול אף להחליט האם המועמד מתאים. די שבית המשפט יעשה זאת פעם אחת כדי שכל מי שמוזמן להשתתף ב"וועדת איתור" מהסוג הזה יבין מה מצופה ממנו. כך בית המשפט יהפוך למנהל בפועל של שירות המדינה והרשות המבצעת כולה.

שיטת הממשל של יצחק עמית וחבריו איננה מה שאברהם לינקולן התכוון אליו כשדיבר על שלטון "על העם, על ידי העם". כך נראית הפיכה אוטוריטרית.

המאבק על מהות הוא מאבק על לגיטימיות, וחובה לנצח בו

למהלכי בית המשפט העליון אין לגיטימיות. הממשלה חייבת לעצור אותם כדי לשמור על הדמוקרטיה. הבעיה היא שהציבור לא מבין שבית המשפט חורג מסמכותו. השופטים נבחרו על פי חוק, אז אזרחים רבים חושבים שכל מה שהם עושים לגיטימי.

המיעוט הנחוש בשמאל מנהל קמפיין יעיל לשכנע את הציבור שהממשלה מסכנת את הדמוקרטיה, לא בית המשפט. הקמפיין הזה עובד – הוא כבר שכנע את רוב הציבור שהמטרה של המלחמה היא שחרור החטופים, לא ניצחון.

מי שמנצח במאבק על הלגיטימיות ינצח גם במאבק על המהות. הממשלה חייבת להתנגד לצעדים האנטי-דמוקרטיים של בית המשפט, אך עליה גם להתנהל בזהירות ומתינות ככל הניתן, כדי לשכנע את הציבור שהיא הצד המתגונן בצדק ולא הצד המתפרע. עליה לנהל קמפיין מתמיד עם מסר ברור: הממשלה מחויבת לחוקי הכנסת הלגיטימיים, שנבחרי הציבור חוקקו. היא לעולם לא תפעל בניגוד לחוק הכתוב. לעומתה, בית המשפט פועל בניגוד לחוק, נטול סמכות.

כדי לחזק את עמדתה, מומלץ לממשלה למנות ועדה של שלושה משפטנים בכירים. מחד, יש לבחור משפטנים שאינם חשודים כתומכי הקואליציה הנוכחית; מאידך, כאלה המתנגדים לאקטיביזם שיפוטי ומודאגים מהדרך שבה בית המשפט מפורר את המשטר הדמוקרטי בישראל.

כשבית המשפט יפסוק פסק דין המנוגד לחוק, שהממשלה סבורה שאינה יכולה לכבדו מתוך אחריות כלפי הציבור – היא תפנה לוועדת המשפטנים. הוועדה תקבע אם פסק הדין תואם את החוק, והממשלה תפעל לפי החלטתה. לפי הסדר זה, לא הממשלה תחליט על כשרות מעשיה או מעשי בית המשפט.

בשל זהות חברי הוועדה, לא ניתן יהיה לחשוד בהם כשופטים של הממשלה. הם יפעלו כמעין בית משפט חוקתי: אולי ללא סמכות רשמית, אך בעלי לגיטימיות.

האתגר הכפול: הערכת מצב

החזית הפנימית: ההכרעה טרם נפלה, אך הממשלה זוכה לציון עובר. שר המשפטים יריב לוין מעד בתחילת דרכו – חשב שכל אזרחי המדינה מחויבים לכבד את תוצאות הקלפי, וגילה שהמציאות בישראל שונה. הוא לא הבין (כמו כותב שורות אלו) איך הרפורמה המשפטית במתכונתה המקורית תיתפס בעיני ציבור רחב כאיום על חירויותיו. גורמים שלא בוחלים ביצירת אנרכיה במדינה ניצלו את "ההזדמנות" ויצרו מצב הגובל באנרכיה.

לזכותו יש לומר שהתאושש ולמד. בכל הזדמנות חיפש פשרה ושיתף פעולה עם כל מי שהיה מוכן להתפשר – אפילו עם אסתר חיות ויצחק עמית, שיחד איתו מינה כמעט 200 שופטים לערכאות נמוכות. הצעדים שהוא מקדם כנגד בית המשפט והייעוץ המשפטי הם המינימום ההכרחי לשימור הדמוקרטיה הישראלית. התנהלות המתונה חשובה מול הציבור הרחב – כולל אלו שלעולם לא יצביעו למפלגות הקואליציה.

החזית החיצונית: המצב חמור יותר. לא רק שהממשלה הנוכחית הייתה בתפקיד ב-7 באוקטובר. בניגוד לחזית הפנימית, שבה חשוב לפעול במתינות ולהתחשב ברגשות האזרחים, בחזית החיצונית היה חיוני לפעול במהירות ובנחישות, כך שהמלחמה הייתה מסתיימת מזמן.

במקום זאת הממשלה הפגינה היסוס וחוסר נחישות – גם בהחלפת הצמרת הביטחונית וגם בגיבוש אסטרטגיית ניצחון וביישומה. יש אלף תירוצים לכך, אך הם נותרים תירוצים. בשל ההיסוס הממשלתי הציבור, שתמך בניצחון בתחילת הדרך, כבר אינו מאמין בו. האשראי הפוליטי, כלפי פנים וחוץ, התבזבז.

גם בעת כתיבת שורות אלו "התמרון" של חמש האוגדות מתנהל כדי "להפעיל לחץ" על חמאס ולא להשמידו. נכון שאין להרעיב את האוכלוסייה הלא-לוחמת בעזה, אך כבר 18 חודשים מדברים על כך שצה"ל חייב לשלוט על חלוקת הסיוע – והדבר עדיין לא נעשה.

הקשה ביותר: הממשלה הרסה במו ידיה את אמינותה מול הציבור "שלה". היא טוענת שמטרתה להשמיד את חמאס – כל עוקב אחר המתרחש בעזה יודע שזה עדיין לא קורה. היא טוענת שתמנע הגעת סיוע לידי חמאס – כל מי שעוקב אחרי הנעשה יודע שגם זה לא קורה. הממשלה יודעת, האמריקנים יודעים, הקטארים יודעים, האויב יודע – ורק את אזרחי ישראל מנסים "לרמות"? גם מצביעיה חוששים שאי אפשר לסמוך על דבריה. התנהלות כזו אינה נסבלת.

עוד שנה בחירות

על פי החוק, בעוד פחות מ-18 חודש יתקיימו בחירות לכנסת. לפי המסורת הישראלית, הסיכוי שהכנסת הנוכחית תמלא את כהונתה זעום – בעוד שנה נהיה בעיצומן של הבחירות או בסמוך להן. בחירות אלה יהיו גורליות לעתיד המדינה: הן עלולות להביא לממשלה שתוותר ותסכים להפסיד בשתי החזיתות יחד.

נכון להיום, לא נראה שהקואליציה הנוכחית יכולה לזכות במספיק מנדטים למנוע תרחיש זה. נדרש שינוי משמעותי במדיניות, וככל הנראה גם ברמה הפרסונלית.