התקפלות אינה אסטרטגיה

ההודעה תפסה את העולם בהפתעה. שעות ספורות בלבד אחרי התקפה שנייה בתוך יממה של חיל האוויר האמריקני על תימן, הודיע נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כי מבצע ההפצצות האמריקני על תימן יופסק לאלתר. לדבריו, "החות'ים לא רוצים להילחם" והממשל האמריקני "יסמוך על מילתם שלא יפוצצו ספינות". גם טובי האנליסטים בצבאות השונים ובמכוני המחקר לא צפו הכרזה חד צדדית כזו, וגם לא מצאו שמץ של הגיון או תבונה בהחלטה זו.

ההחלטה הזו לא יכלה שלא להעלות בראשי את התמונות הבלתי נשכחות, 50 שנה לפני כן, של הפינוי המזורז והחפוז, שלא לומר הבריחה המבוהלת, של אחרוני הכוחות האמריקניים מווייטנאם. כשאנו ניגשים לבחון החלטה מדינית כלשהי כמו התנהלות של מעצמה מול כוחות הקוראים עליה תיגר עלינו לעשות זאת בקנה מידה אמפירי: מה היו התוצאות של החלטות דומות לאורך ההיסטוריה? ומה התרחש כאשר נבחרה דרך אחרת לפעולה?

אפשרות א: עקשנות חסרת פשרות

בשנת 1826 זיהה שלטון השאה בטהרן חולשה בצמרת השלטון הרוסי. כוח פרסי גדול פלש לתחומי האימפריה הצארית ואיים לכבוש את מרכז השלטון הרוסי באזור הקווקז – העיר טביליסי. למרות נחיתותו המספרית בשטח, הצליח הצבא הרוסי להשיג ניצחון מוחץ על הפרסים, לכבוש שטחים רבים ולעורר בהלה בחצר השאה. בעקבות המפלה הצבאית הגיעה גם המפלה המדינית. תנאי הפסקת הלחימה היו משפילים מבחינת הפרסים והאווירה בטהרן הגיעה לנקודת רתיחה. אספסוף משולהב התנפל על מתחם השגרירות הרוסית בטהרן ורצח באכזריות איומה את כל הנוכחים, כולל השגריר אלכסנדר גריבוידוב, והשליך את גופתו החוצה להתעללות ההמון. רוסיה הגיבה בזעם. לטהרן הועבר איום חריף, כי אם לא יגיעו התנצלות משמעותית ופיצוי, יכבוש הצבא הרוסי את טהרן. השאה הפרסי המבוהל שלח מיד את נכדו לסנקט פטרסבורג. בנוסף להתנצלות העמוקה, הביא עמו הנכד כפיצוי, הישר מתוך כתר השאה, את יהלום השאה, אחד האוצרות הגדולים והמפורסמים של האימפריה הפרסית מאז ומעולם ומן המפורסמים שביהלומי העולם, ואולי אף המפורסם שבהם.

סמוך לחג הפסחא של שנת 1847, הגיע הברון ג'יימס דה רוטשילד (אביו של הברון המפורסם) לאתונה בהזמנת הממשלה היוונית. לרשויות המקומיות באתונה הגיעה הנחיה להימנע מן המנהג המקובל של הכנסייה האורתודוקסית לשרוף בובה בדמות יהודה איש קריות במהלך טקסי חג הפסחא, על מנת שלא להעליב את האורח. אנשי כנסייה ומסיתים אחרים, רתחו מזעם על ביטול הטקס המקובל. השמועה פשטה בקרב האספסוף – דון פסיפיקו הוא האשם!

דוד פסיפיקו (המוכר גם בשם דון פסיפיקו, 1854-1784‏), נצר למשפחה ספרדית עתיקה, היה נתין בריטי יליד גיברלטר שגדל בפורטוגל וזכה גם לאזרחות פורטוגזית. בבגרותו התיישב פסיפיקו עם משפחתו ביוון, כיהן כחמש שנים כקונסול הכללי של פורטוגל באתונה ופיתח קשרי מסחר ענפים, למורת רוחם של גורמים אנטישמיים במדינה. ואכן בחג הפסח הביאה ההסתה הפרועה של הכנסייה המון עם, ובתוכם כנראה גם שוטרים ואנשים המקורבים לשלטון, אל סף ביתו של דון פסיפיקו. ההמון פרץ אל תוך הבית, היכה מכות רצח את כל מי שנפל לידיו, הרס ובזז לחלוטין את כל תכולת הבית, כולל סכומים גדולים של כסף מזומן, תכשיטים, ארכיון השירות הקונסולרי הפורטוגזי ועוד. לדברי דון פסיפיקו, גורמי אכיפת החוק צפו בהרס אך נמנעו מלהתערב.

פסיפיקו פנה בדרישה רשמית לממשלת יוון ודרש לקבל פיצויים על הנזק, ובמקביל פנה לממשלת בריטניה ודיווח על הפגיעה בו כנתין בריטי. אחרי חודשים של התעלמות ושל ניסיון מצד ממשלת יוון להתחמק ולמסמס את דרישותיו של פסיפיקו, הורה שר החוץ הבריטי הלורד פלמרסטון לצי הבריטי להפעיל לחץ על יוון בכל דרך עד שתשלם על הנזק. למרות מחאותיהן של מעצמות אירופאיות אחרות הצי הבריטי סגר על כל נמלי יוון והביא לשיתוק כלכלת המדינה. אחרי חודשיים של מצור החל הצי הבריטי לעצור אוניות יווניות ולהשתלט עליהן בכוח. ליוונים לא נותרה כל ברירה אלא לפצות את דון פסיפיקו על הנזקים שנגרמו לו.

פלמרסטון הגן על פעולותיו בפני הפרלמנט הבריטי באומרו כל אזרח בריטי בכל מקום שהוא זכאי להגנתה של ממשלת בריטניה, בימי האימפריה הרומית, הסביר פלמרסטון, היה די באמירה "Civis Romanus Sum" ("אני אזרח רומאי") כדי שהאימפריה תפרוס על האדם את חסותה.

שני אירועים אלו הם דוגמאות בולטות למדינה המפעילה כוח רב וחסר עכבות על מנת להראות את מחויבותה לנתיניה, בין אם משרתי ציבור כמו גריבוידוב ובין אם אנשים פרטיים כמו דון פסיפיקו.

אפשרות ב: הססנות ונסיגה

אבל מה קורה כשמעצמות עונות ביד רפה נוכח פגיעה בנתינים ובבעלות ברית ומפגינות חולשה בזירה הבינלאומית? ארה"ב של 70 השנה האחרונות מספקת לנו כמה דוגמאות נפלאות למדיניות כזו ולהשלכות שלה.

עד מלחמת העולם הראשונה, בחרה ארה"ב במדיניות בינלאומית בדלנית. במלחמה זו יצאה לראשונה ארה"ב מן הבדלנות ובמלחמת העולם השנייה – כוחה האדיר של אמריקה הוא שהכריע את המלחמה בכל הזירות. עוצמתה הגרעינית של ארה"ב ותפיסת העצמית כמנהיגת העולם החופשי הפכו אותה למעצמת על בינלאומית שעיני כל העולם החופשי נשואות אליה.

בשנת 1953 בחרה ארה"ב לנשיאה ה־34 את דווייט אייזנהאואר, מועמד המפלגה הרפובליקנית. אייזנהאואר נבחר בעקבות המוניטין שלו כמפקד העליון של בעלות הברית בחזית אירופה במלחמת העולם השנייה ונתפס כמנהיג שיוכל לבלום את התעצמותה והתפשטותה של ברית המועצות ואת השפעת הקומוניזם בעולם. הוא החל ברגל ימין, ובכמה הזדמנויות הפגין מנהיגות ויכולת. נראה היה כי בחדר הסגלגל אכן יושב מנהיג אמיתי השומר על מעמדה של ארה"ב כמעצמה ומשדר עוצמה ומנהיגות.

שנת 1956 שינתה כל זאת. פעמיים בשנה גורלית זו, ביצע נשיא ארה"ב תפנית מדאיגה והחל לנקוט מדיניות שונה בתכלית. הלאמת תעלת סואץ הביאה למלחמה בין מצרים לבין צרפת, בריטניה וישראל, "מבצע קדש". אייזנהאואר הדהים את המערב בחבירה לברית המועצות הקומוניסטית והדיקטטורית של חרושצ'וב בהפעילו לחץ כבד לעצור את הלחימה ולסגת מהטריטוריה המצרית. אייזנהאואר לא רק הציל את נאצר אלא גם הנציח את המצב במזרח התיכון וזרע את הזרעים לשורת האירועים שתוביל למלחמת ששת הימים. מדיניות זו גם השפילה קשות את בריטניה וצרפת, גרמה למנהיגיהן להתפטר והחלישה את תדמיתן בזירה הבינלאומית. אותם שרירים שידע להפגין מול ידידותיו, "שכח" אייזנהאואר להפעיל אל מול התגובה האכזרית של ברית המועצות למרד בהונגריה שפרץ באותו החודש, באוקטובר 1956. אייזנהאואר הסתפק בגינוי רפה אך לא עשה דבר. מדיניותו של אייזנהאואר הותקפה בחריפות על ידי שניים מגדולי המדינאים של המאה ה־20, צ'רצ'יל ואדנאואר.

אייזנהאואר המשיך במדיניות של רפיון, חולשה וטיפשות, גם על סף דלתה של ארה"ב. באמצע 1959, כמה חודשים אחרי הדחתו של מנהיג קובה בטיסטה, ביקר בוושינגטון מנהיגה הטרי של המדינה, פידל קסטרו, בניסיון ליישר את ההדורים עם ארה"ב. אייזנהאואר דחה את בקשתו להיפגש עמו  בתירוץ של משחק גולף שנקבע מראש. לאחר מכן סירבו בתי זיקוק בבעלות אמריקנית בקובה לזקק נפט זול שנרכש מברית המועצות וקסטרו הלאים אותם. לבסוף, בפברואר 1960, ניתקה ארה"ב את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה. אין ספק כי ממקום מושבו במוסקבה חייך חרושצ'וב בלעג מול ההתנהלות האמריקנית האווילית שדחפה את קובה לזרועותיה של ברית המועצות והקנתה  דריסת רגל סובייטית בחצי הכדור המערבי.

בהמשך ניסה אייזנהאואר להביא להפלת משטר קסטרו והורה ל-CIA להקים ולאמן כוח פלישה מיוחד שהורכב ממתנגדי קסטרו שגלו לארצות הברית. ב־17.4.1961, נחת במפרץ החזירים בקובה, בהוראת מנהל הסוכנות אלן דאלס ובאישורו של הנשיא ג'ון פ' קנדי כוח בן 1400 גולים קובניים שאומנו והודרכו על ידי ה-CIA. הנחת ארה"ב כי הפלישה תצית גל של התנגדות למשטרו של פידל קסטרו התבררה כחלום באספמיא. בלחימה עצמה הפגין הנשיא קנדי חולשה קשה והססנות והורה שלא להפעיל את חיל האוויר האמריקני על מנת לסייע לכוח הגולים, כשהוא למעשה מפקירו לחלוטין לחסדי הצבא הקובני. הלחימה נגמרה יומיים לאחר מכן, ב־19 באפריל 1961, והאירוע כולו הסתיים בכישלון צורם ומהדהד. הפלישה למפרץ החזירים בקובה הייתה מן הכישלונות הצבאיים והמדיניים הגדולים של ארצות הברית, קדימון למשבר הטילים הגדול שאיים להחריב את העולם כולו.

כישלון ושמו וייטנאם

מלחמת וייטנאם היא צלקת עמוקה מאוד בהיסטוריה של ארה"ב ובתודעה הקולקטיבית האמריקנית. דומה כי ארה"ב שגתה כמעט בכל אחד מהפרמטרים הקשורים בניהול המלחמה. לצבא האמריקני היו לא מעט הצלחות טקטיות, ובניגוד לצבא הצרפתי במלחמה שקדמה לה לא הובס באף קרב משמעותי, אולם האסטרטגיה האמריקנית כשלה לחלוטין. הכישלון הצבאי איננו נושא מאמר זה. גם לא התבוסה המוחלטת בדעת הקהל, כאשר גורמי שמאל בעולם כולו פעלו בשם ערכים, הומניזם ופציפיזם נגד ארה"ב ועודדו הפגנות נגד המלחמה באינספור זירות, מבירות אירופאיות ועד לקמפוסים בתוך ארה"ב.

הכישלון הגדול ביותר היה ההפקרה. ב־1973 נחתם בפריז הסכם "הפסקת אש" בין הצדדים ובו התחייבו האמריקאים לצאת מווייטנאם. המלחמה בין הצפון לדרום לא הסתיימה, כמובן. ב־1975 פלשו כוחות הצפון אל הדרום. נשיא דרום וייטנאם התפטר והאשים את ארה"ב בבגידה, בחוסר אחריות ובחוסר-הומניות. הבריחה המבוהלת של המעצמה האדירה לכאורה והייאוש הנורא של מיליוני הווייטנאמים שהאמינו באמריקה וסייעו לכוחות האמריקנים, נצרבו עמוק בתודעה. התמונות המפורסמות של אלפי וייטנאמים הנוהרים בבהלה אל השגרירות, של התחנונים והייאוש, ההתנפלות על מסוקי הפינוי, עתידות היו להיות מואפלות על ידי הדברים שלא צולמו. בשנים שלאחר מכן עברו למעלה מיליון וייטאנמים מן הדרום "חינוך מחדש", מאות אלפים נרצחו, ומעל מיליון פליטים ברחו מהמדינה.

ההפקרה המחפירה של דרום וייטנאם שחקה קשות את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב. מחתרות קומוניסטיות בכל העולם קיבלו רוח גבית. גם אירוע החזקת בני הערובה מן השגרירות האמריקנית באיראן אחרי המהפכה האסלאמית, היה תוצאה של ההידרדרות הזו. הנשיא הדמוקרט ג'ימי קארטר הפגין חולשה בתגובה לאירוע ובבחירות הסמוכות הובס על ידי רונלד רייגן הרפובליקני. האם אכן אמריקה שינתה את דרכה?

מווייטנאם ועד היום

בעקבות פרוץ מלחמת לבנון הראשונה והטלת המצור הישראלי על ביירות ביוני 1982, ולפי דרישת לבנון, הגיע לביירות כוח רב לאומי שכלל חיילים אמריקאים, בריטים וצרפתים. איראן השיעית, האויבת הנחושה של המערב, חימשה, ציידה ומימנה גורמים חמושים בלבנון על מנת לתקוף כוח זה. ב־18 באפריל 1983 נהרגו 63 אנשים בפיגוע של מכונית תופת בשגרירות האמריקנית.

באוקטובר 1983, גבו פיגועי התאבדות נוספים 241 הרוגים אמריקנים ו־58 צרפתים. בתגובה תקפה צרפת מטרות בבקעת הלבנון. יוזמה אמריקאית־צרפתית משותפת לתקוף מטרות של משמרות המהפכה האיראניים בבעלבק עמדה לצאת אל הפועל, אך מזכיר ההגנה האמריקאי קספר ויינברגר מנע זאת. בשנת 1984 התפנה הכוח הרב לאומי מלבנון בבושת פנים עם הזנב בין הרגליים.

במקביל לאירועים אלה, באוקטובר 1983 נשלח כוח עילית של הצבא האמריקני למוגדישו בירת סומליה, על מנת ללכוד שני בכירים בארגונו של מנהיג המיליציה איידיד. המבצע היה אמור להסתיים תוך שעה, אולם הסתבך כאשר שני מסוקי Black Hawk הופלו והמבצע התארך ל-15 שעות. 19 חיילים אמריקאים נהרגו ו־73 חיילים נוספים נפצעו, אחד מטייסי המסוקים נשבה על ידי לוחמי מיליציות סומלים (ושוחרר מאוחר יותר) ומאות לוחמים סומלים ותושבים נהרגו בקרב. כל אמריקה הזדעזעה מן התמונות המחרידות של ההתעללות ברחובות מוגדישו בגופות החללים האמריקנים. לאחר האירוע הוכיח הנשיא קלינטון כי אין חדש תחת השמש. המעצמה הגדולה ברחה מסומליה כשזנבה בין רגליה. לאורך שנות ה־90 של המאה ה־20, נמנע הממשל האמריקאי מהתערבות במשברים מקומיים באופן שיסכן את חיילי ארצות הברית. ב־1994 נמנעה ארצות הברית כליל מהתערבות ברצח העם ברואנדה ובמהלך מלחמת בוסניה הסתפקה בהפעלת כוחות מהאוויר בלבד.

ברק אובמה, שקיבל פרס נובל לשלום על כוונות טובות, הפגין בדיוק אותם מאפיינים של הססנות וחולשה בסוריה. במלחמה בטרור היו לממשל אובמה כמה הישגים חשובים, מעל הכל חיסולו של אוסאמה בן לאדן, אולם מדיניותו בסוריה לא הוכיחה נחישות דומה. הססנותו קנתה זמן לבשאר אל אסד ומנעה את נפילתו ופתחה מחדש את הדלת לרוסיה לשוב למזרח התיכון. הסכם הגרעין של 2015, הפגין את העיוורון ואת ההיעדר המוחלט של הבנת המציאות בוושינגטון.

כמה מן הזרעים שנזרעו בתקופת אובמה, הבשילו במהלך תקופת נשיאותו הראשונה של דונלד טראמפ. בפברואר 2020 חתם ארגון הטליבאן על "הסכם שלום" עם ארצות הברית והתחייב למנוע מאפגניסטן להפוך למחסה לארגוני טרור, לנתק את קשריו עם ארגון אל-קאעידה ולפתוח ערוץ הידברות עם הממשלה בקאבול כדי למצוא נוסחה להשכנת שלום ויציבות במדינה המשוסעת. בהמשך להבנות שהושגו, שוחררו בשנה ההיא 5,000 אסירי טליבאן ממאסרם. עם זאת, ממשל טראמפ לא ניסה להבטיח את קיומה של הפסקת אש בין הממשלה האפגנית לטליבאן, וההסלמה נמשכה. הפרלמנט האפגני קרא להפסקת אש, ואילו הטליבאן קרא להקמת מדינה על בסיס השריעה.

למרות הזלזול המופגן של הטליבאן מהתחייבויותיו, למרות סימני האזהרה לגבי האימפוטנטיות המוחלטת של הצבא האפגני ולמרות המשמעויות של הנסיגה מאפגניסטן, השלים ביידן את הנסיגה באוגוסט 2021. התמונות משדה התעופה בקאבול היו מבחינות רבות חזרה על התמונות מסייגון של 1975. הנסיגה מאפגניסטן יצרה ואקום המוכיח את חולשתה של ארה"ב מול רוסיה ומול סין. חזרת הטליבאן לשלטון נתנה רוח גבית לארגוני טרור באשר הם ומעל הכל למדינת הטרור המובילה בעולם – איראן.

חולשה אינה עוצמה

באמריקה אוהבים לדבר לאחרונה על מדיניות של "Exit strategy", אבל מקרי העבר מוכיחים היטב כי נסיגות חד צדדיות מבעלי הברית לא גורמות לזאבים לשבוע אלא רק פותחת להן את התיאבון. התקפלות אינה אסטרטגיה כפי שבגידה אינה אהבה. אם נחזור להתנהלותו של דונלד טראמפ, הנסיגה הבלתי צפויה מהלחימה בחות'ים, המגעים הישירים עם ארגון החמאס והמשא ומתן עם איראן מעוררים דאגה רבתי ונראים כהמשך של מסורת החולשה הבינלאומית האמריקאית. טראמפ עושה רושם של מנהיג חזק וייתכן שכל הצעדים האלה הם חלק ממהלך רחב יותר, אך כרגע הייתי מעדיף לצידי את הלורד פלמרסטון.

וינסטון ספנסר צ'רצ'יל אמר פעם כי "אנחנו תמיד יכולים לסמוך על האמריקאים שיעשו את הדבר הנכון, זאת לאחר שימצו את כל האפשרויות האחרות". האם אפשר לקוות שהפעם יעשו את הדבר הנכון קודם לכן?