הגיע הזמן להשתחרר מהסיוע האמריקני

לאחרונה פורסמה בעיתונות הודעה של משרד הביטחון על נחיתת המטוס ה-800 שהגיע ארצה מאז תחילת המלחמה במסגרת מבצע שינוע בינלאומי שהביא לישראל למעלה מ-90 אלף טונות של ציוד צבאי וחימושים.

הידיעה הזו באה אחרי פרסומים רבים על האמברגו על אספקת ציוד צבאי ותחמושת לישראל מצד מספר מדינות "ידידותיות" באירופה ובקנדה. בימי הנשיא ביידן גם ארה"ב סרבה לספק לישראל תחמושת חיונית מסוגים שונים והטילה מגבלות על השימוש בנשק מתוצרת האמריקאית באזורי הלחימה המסוימים.

מדיניות החרם פגעה גם בייצור הביטחוני המקומי. בעיתונות צוטט מנכ"ל של חברה ביטחונית מובילה באומרו כי "אחרי 7 באוקטובר… הרבה חברות גדולות בתעשייה הביטחונית נתקעו בגלל אמברגו ממדינות שאף אחד מאיתנו לא חלם עליהן".

תולדות האמברגו בישראל

אמברגו נשק על ישראל הוא לא דבר חדש, והוא מסמל את האתגר הגדול של מדינת ישראל מיום היווסדה (ועוד לפני כן): כיצד לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה מבלי להיכנע ללחצים מן החוץ.

הניסיון ההיסטורי של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל, מבן גוריון ועד בנימין נתניהו, מעלה לקח ברור – כאשר מדינת ישראל בוחרת לפעול בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלה על אף הלחצים המדיניים מן החוץ היא בסופו של דבר יוצאת נשכרת.

הכרזת המדינה למשל, נעשתה על אף האולטימטום המפורש של מזכיר המדינה של ארה"ב, גנרל ג’ורג’ מארשל. בעוד המדינה הצעירה נלחמת על חייה בחרה ארה"ב להטיל אמברגו על אספקת נשק לישראל. והוא נמשך כעשור. רק כאשר תכניתו של מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלאס להקמתה של "ברית בגדד" לאחר הפלת המלוכה ההאשמית בעיראק התבדתה, וארצות הברית החלה לכונן קשרים ביטחוניים עם ישראל. מכירת הנשק הישירה הראשונה של ארה"ב לישראל הייתה בשנת 1958 וכללה 100 תומ"תים.

כעבור ארבע שנים, בשנת 1963, כדי לאזן את מכירות הנשק הגדולות של ברית המועצות למצרים, סוריה ועיראק, הסכימה ארצות הברית סוף סוף למכור לישראל טילי נ"מ מדגם "הוק".

גם המעצמות האירופאיות הפגינו התנהלות דומה. ב-1967 הטילו הצרפתים אמברגו על אספקת מטוסי "מיראז", ספינות טילים ונשק כבד אחר לישראל. ישראל הגיבה על החרם הזה בייצור מטוסי נשר וכפיר וספינות טילים מתוצרתה. בשנת 1969 סירבו הבריטים לספק לישראל טנקי צ'יפטיין, שפותחו בשיתוף בין שתי המדינות ועל פי ההסכם אמורים היו להיות מיוצרים בישראל. בתגובה ישראל פיתחה והחלה בייצור טנקי "מרכבה" ונגמ"שי "נמר".

למרות הכל, ישראל שומרת על האינטרסים של אירופה

למרות בוגדנותן של מדינות המערב, ישראל הצליחה להוכיח שוב ושוב כי היא יכולה ומוכנה לסייע לשמור על האינטרסים שלהן במזרח התיכון.

בשנות ה־60 ישראל הושיטה סיוע צבאי לממשלת תימן המלוכנית במלחמתה עם כוחות המורדים, שזכו לתמיכת חיל משלוח מצרי בן 50 אלף חייל וחיל האוויר המצרי. במסגרת מבצעי "רוטב" ו"דורבן" ובתיאום עם שלטונות בריטניה וערב הסעודית, שלחה ישראל מטוסי תובלה סטרטוקרוזר ל־14 טיסות לתימן והצניחה נשק ותחמושת לכוחות המלוכנים.

הניסיון המצטבר מהטיסות ארוכת הטווח הללו של חיל האוויר הישראלי לתימן תרם לפעולות נוספות של סיוע לכוחות ידידותיים לישראל במזרח התיכון, במה שכונה "ברית הפרברים".  וכך סיכם זאת דוד גנדלמן: "טייסת התובלה 120 סיפקה בהמשך נשק לכורדים בעיראק דרך טהרן, למורדי דרום סודן בהצנחה מהאוויר, ולמדינות אפריקניות נוספות והפכה ל'יד הארוכה' של ישראל וצה"ל. הכישורים שאפשרו את הנחיתה באנטבה, נלמדו במבצע 'רוטב'."

התבוסה במלחמת ששת הימים אילצה את מצרים לנטוש סופית את תוכניותיה להמשך ההתערבות הצבאית בתימן ולהסיג את כוחות המשלוח שלה בנובמבר 1967. כך לראשונה בהיסטוריה של המזרח התיכון, ישראל ולא ארצות הברית, בריטניה או צרפת, הייתה המדינה שסיפקה לסעודיה, לתימן ולאמירויות את הסיוע שבזכותו הצליחו לשמור על ביטחונן נוכח המדיניות התוקפנית של נאצר.

באופן דומה ספטמבר 1970 איום של חיל האוויר ישראלי ותנועות השריון הישראלי ברמת הגולן אילצו את כוחות השריון הסורי שפלשו לירדן לסגת ממנה, וכך עזרו למלך חוסיין לדכא את ההתקוממות הפלסטינית בארצו בראשות יאסר ערפאת.

הסיוע האמריקני – דבש ועוקץ

התלות המוגזמת של ישראל בסיוע האמריקני החלה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז גדל הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל באופן משמעותי. היה זה שטר ושוברו בצידו: כאשר המדיניות של ישראל לא תאמה את האינטרסים האמריקניים באזור כפי שהבינו אותם בבית הלבן, לא היססה ארה"ב להטיל סנקציות נגדה. כך בתגובה להשמדת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981, השעה הנשיא רייגן מסירה של ארבע מטוסי 16-F לישראל ואישר מכירת מטוסי סיור מתקדמים (AWACS) לערב הסעודית, שנחשבה אז למדינה עוינת לישראל.

בדצמבר 1981, כאשר ממשלתו של מנחם בגין העבירה בכנסת החלטה על החלת החוק והמשפט הישראלי על רמת הגולן, הודיעה ארה"ב בתגובה על השעיית מזכר ההבנות האסטרטגי בין ישראל וארצות הברית שנחתם שבועות ספורים לפני וביטלה סיוע לרכש ביטחוני לישראל בהיקף של 300 מיליון דולר.

בתגובה זימן ראש הממשלה מנחם בגין את השגריר האמריקני סמואל לואיס ואמר לו בלשון חריפה “איננו וסלים שלכם, איננו רפובליקת בננות”, והודיע שישראל חוזרת בה לגמרי ממזכר ההבנות הנ”ל.

ב-22 ביוני 1982 התגלעה מחלוקת נוספת בין המדינות. הסנטור הצעיר מדלאוור, ג'ו ביידן, איים בהפסקת הסיוע לישראל אם תמשיך בבניית התנחלויות. בגין הגיב על כך נחרצות: "האם אתה חושב שמכיוון שארה"ב מלווה לנו כסף היא רשאית לכפות עלינו את מה שעלינו לעשות? אנו אסירי תודה על הסיוע שקיבלנו, אך אסור לאיים עלינו. אני יהודי גאה. שלושת אלפים שנות תרבות מאחורי, ואתה לא תפחיד אותי באיומים. שימו לב: אנחנו לא רוצים שחייל אחד שלכם ימות למעננו".

ב־23 ביוני 2024 הגיב ראש הממשלה נתניהו באותו אופן בדיוק לאמברגו החלקי על נשק כבד שהטיל ממשל ביידן כדי למנוע מצה"ל לכבוש את העיר רפיח ואת ציר פילדלפי, ציר שהיה צינור התגבורת, הנשק והתחמושת של חמאס.

ההתמכרות לנשק האמריקני עולה ביוקר

על אף התקיפות המדינית לכאורה במרוצת הזמן החליטו בשורות צה"ל להעדיף את הנשק האמריקני המוכן על פני הסתמכות על מוצרים ישראליים, גם כאשר הם עולים באיכותם על האמריקנים. מדיניות זאת גרמה להעברת פיתוחים ישראליים שונים לייצור בארצות הברית על ידי חברות אמריקאיות, מוצרים שבסופו של דבר מגיעים לישראל במסגרת הסיוע הצבאי.

אם כן במקום לחזק את התעשייה המקומית בוחרת ישראל ליצור ולתחזק עשרות אלפי מקומות עבודה בארה"ב. בלשונו של שי גל, מומחה לפוליטיקה בינלאומית: "סיוע ביטחוני 'חינמי' הוא אשליה מסוכנת ונקודת תורפה אסטרטגית… כל דולר מסיוע זה חוזר ישירות לתעשייה האמריקאית ואינו מחזק את התעשייה הישראלית… טילים ישראליים כמו ה'טמיר' של כיפת ברזל… מיוצרים באריזונה; נגמ"שי הנמר שתוכננו בלטרון, נבנים בפנסילבניה; טנק המרכבה הפך לקונסטרוקציה בינלאומית כדי שנוכל לרכוש אותו – בכסף אמריקאי. אפילו עסקת 'חץ 3' עם גרמניה נדרשה לאישור הפנטגון, שניסה לשכנע את גרמניה לבחור במערכת ה'תהאד' המתחרה, מערכת אמריקאית לחלוטין, במקום במערכת ה'חץ' הישראלית־אמריקאית".

זמן להשתחרר מן הסיוע

בשנת 1996 הודיע ראש הממשלה הטרי בנימין נתניהו בפני שני בתי הקונגרס על ההחלטה לוותר על הסיוע הכלכלי האמריקאי לישראל. "הביטול זכה להערכה רבה בקונגרס האמריקאי ולחששות רבים בישראל, שהתבררו כלא מבוססים… לאורך השנים, היו אינדיקציות ברורות לכך שהסיוע עצמו שימש כמנוף ללחץ מדיני ספציפי על ישראל. בכל האירועים… מדובר באינטרסים ביטחוניים ואסטרטגיים עבור ישראל שנפגעו או היו עלולים להיפגע בשל קבלת הדרישה האמריקאית".

כעת הגיע הזמן להשתחרר מן הסיוע הביטחוני. עוד בשנת 2016 ציין האלוף במילואים גרשון הכהן בריאיון לירחון "דיפנס ניוז" כי "הסיוע האמריקאי לישראל 'מזיק ומשחית'. מצבה של ישראל יהיה טוב הרבה יותר אם היא תמצא דרך להתנתק מנדיבותה של ארה"ב. ניתוק כזה גם יחזק את השותפות בין שתי המדינות".

שימו לב למספרים: בשנת 1996, כאשר החליטה ישראל לוותר על הסיוע הכלכלי של ארה"ב, עמד התוצר הלאומי שלה על 115.181 מיליארד דולר, 20,272 דולר לנפש, והסיוע האמריקני (הכלכלי והביטחוני) הגיע לסך של 3.1 מיליארד דולר, 2.7% מהתמ"ג. והנה בשנת 2024 עמד התמ"ג הישראלי על 540.061 מיליארד דולר, 54,192 דולר לנפש, והסיוע הצבאי השנתי של ארה"ב לישראל, שמוצרים רבים בתוכו הם למעשה פיתוח ישראלי המיוצר בארה"ב, הסתכם ב־3.8 מיליארד דולר, רק 0.7% מהתמ"ג. בשנת הגיע 2024 היצוא הביטחוני מישראל לשיא של כל הזמנים – 14.795 מיליארד דולר, כפול מהמספר הזה בשנת 2019.

הגיע הזמן להשתחרר מהסיוע הצבאי האמריקני. רק כך נוכל להשתחרר מהשפעת היתר של ארה"ב על המדיניות של ישראל. ישראל צריכה לעבור למעמד של שותף שווה בפרויקטים ביטחוניים, גם עם ארה"ב וגם עם מדינות אחרות כמו הודו, סינגפור ועוד.

בדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת במאי 2025 התייחס ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לסיוע הביטחוני מארצות הברית, והצהיר כי ישראל צריכה להתחיל תהליך של גמילה הדרגתית מכספי הסיוע הביטחוני השנתי, בדומה לתהליך הגמילה מהסיוע הכלכלי שנעשה בעבר. אנחנו מחכים.