עם כלביא, שמאלנים כחתלתול

שנות ה-90 בישראל היו שנים קשות ומדממות. בצל ״תהליך השלום״ עם הפלסטינים, רוו רחובות ישראל פיגועים מפיגועים שונים. רציחות פתע הופיעו בכל מקום: ירי חולף, דקירות וחטיפות גבו את חייהם של עשרות. עם פרוץ השלום המיוחל המצב הלך והחמיר והביא אותנו לשנים ארוכות של פיגועי התאבדות המוניים. מדי שבוע שמענו על עשרות הרוגים ופצועים במרכזי כל הערים הגדולות. ללא התראה, ללא מוכנות וללא אמצעי מיגון. אזרחים נסעו לעבודה, בילו במסעדה או עמדו בצומת, וחייהם נגדעו בין רגע בפיגוע תופת רצחני.

דווקא אז, כאשר העורף הישראלי היה פגיע ביותר וכאשר היה נתון למתקפה של אויב נחוש, דרשו התקשורת וההנהגה הישראלית מהאזרחים "לגלות איפוק", לחשוק שפתיים ובמילים פשוטות: סתמו. "חרף קורבנות טרור רצחני", אמר רבין כשקיבל פרס נובל לשלום, "נמשיך בדרך השלום… לא נרפה. לא נוותר. השלום ינצח את כל אויבינו, כי החלופה גרועה לכולנו.״

הפטנט הלוגי הזה הפך לסלוגן של התקופה. כך אמר רבין לאחר גל של פיגועי ירי: "עם כל ההבנה לכאב ולזעם, אני קורא לתושבים ביהודה, שומרון וחבל עזה, ללכת בדרך שבה הלכנו במשך מאה שנות טרור: קברנו את מתינו, נשכנו שפתיים, והמשכנו".

ציטוטים אלה הם טיפה בים, ובספרו המצוין של יובל בלומברג "מלכודת אוסלו" תוכלו למצוא כאלה למכביר – מהפוליטיקאים, מאנשי התקשורת ומאנשי הצבא של התקופה. גם הם, שתמכו במהלך הזה, הודו בפה מלא שהמשך הדרך של נסיגה משטחי יש״ע תביא להתגברות הטרור, ובכל זאת "דרשו" מן הציבור להפגין נחישות, עמידה וגבורה. "המשטרה לוקחת בחשבון כי התקדמות בשיחות השלום תגרום להחרפת מעשי הטרור, והיא ערוכה לכך", הצהיר מפכ״ל המשטרה דאז.

זה היה הלך הרוח בשמאל באותה תקופה, במה שקיבל את הכינוי ״קרבנות השלום״, צמד מילים שלא נאמר בנוסח הזה במפורש, אבל מתמצת היטב את רוח התקופה: בשביל תקוות האוטופיה של השמאל מותר להקריב קורבנות. המחיר משתלם ועל הציבור לשאת בו בשתיקה.  גדולי המוחות דאז התגייסו להסביר לציבור הסרבן מדוע למרות שכל כך רע, בעצם הכל טוב. או במילים של שמעון פרס, "ישראלים רבים מאוד יודעים שלשלום יש מחיר, גם בנפש". הדברים נאמרו יום אחרי הפיגוע בקו 18 בירושלים. ״המחיר״: 46 הרוגים.

לנוכח ההתנהלות המופקרת של התקשורת וחלקים מהשמאל במבצע "עם כלביא" ההבדלים פשוט זועקים לשמיים. אנחנו מצויים בתקופת מפנה היסטורית. ישראל נלחמת להכריע את האויב הגדול ביותר שקם לה בעשורים האחרונים ועושה זאת בתחבולות, בעוצמה ובאומץ חסרי תקדים. על המטרה של המלחמה הזו גם אין שום מחלוקת ציבורית: השמאל והימין כאחד מסכימים באופן מוחלט שיש להעלים מעל פני האדמה את תכנית הגרעין האיראנית. אין איש שפוי הסבור אחרת.

והנה, "גדולי המוחות" של ימינו עמלים יום ולילה על הסברים ותיאוריות מדוע למרות שהמצב בסך הכל טוב – הכל בעצם רע. התקשורת שלנו מוצפת פאניקה, היסטריה ותבהלה. טילים בודדים חודרים את שכבות ההגנה של ישראל, ובודדים עוד יותר פוגעים וגובים קורבנות בנפש. בכל מדד אובייקטיבי, סטטיסטי והשוואתי מצבנו במלחמה הזו מצוין. אך בתקשורת המרכזית שורה אבל וחורבן.

העורף הישראלי ערוך מאין כמוהו – ממ״דים ומקלטים כמעט בכל בניין ומקלטים ציבוריים במקומות רבים נוספים. אין מדד בינלאומי מוסכם בנושאים האלו אבל בכל הקריטריונים ישראל נמצאת בחמישייה הפותחת. את מערכת ההתראות והאפליקציות כולנו מכירים והציבור מתורגל וערוך היטב להתנהגות בשעת חירום. ובכל זאת השאלה שמייסרת את עיתונאי ארצנו היא ״מדוע אין מוכנות בעורף?״. אי אפשר להמציא דברים כאלה.

אל מול התמיכה הרבה של אנשי שמאל ב״תהליך השלום״ והדרישה המקוממת ״לנשוך שפתיים״ אני עומד המום מול ההיסטריה ואובדן השליטה שהם מפגינים בימינו. הזרם המרכזי של המרכז־שמאל מגלה היום אחריות לאומית, כפי שמפגינים לפיד וגנץ, אבל הגרעין הקשה, הקבוצות האידאולוגיות שמרכיבות את מחאת קפלן וגרורותיה, פשוט ירדו לחלוטין מהפסים. הבעיה שעל הקבוצה הזו נמנים רבים מהעיתונאים שלנו.

פרשנים בערוצים המרכזיים עסוקים לעייפה בדיונים על "מגבלות הכוח", כלומר כמה אנחנו חלשים ולא מסוגלים ולמה כל ההצלחות שלנו מדומיינות. אצלם אין בכלל שאלה אם ישראל יכולה להשמיד את תכנית הגרעין של איראן – ברור שלא! ולכך מצאו לעצמם את השאלה החשובה באמת – מה תהיה ״אסטרטגיית היציאה״ שלנו? הרי לא ידעתם שכל מלחמה צריכה להסתיים בהסכם פשרה? אי אפשר לפתוח רדיו או טלוויזיה בלי לחוש את המחנק. אורנה ישר ליקטה עבורכם כמה דוגמאות בולטות מהימים האחרונים.

בכל מדד אפשרי, המצב כיום תחת המתקפה האיראנית טוב יותר מזה שהיה תחת מתקפת הטרור הפלסטינית. גם המוכנות, גם ההתראה, גם המוגנות. לנוסעים בקו 5 בתל אביב לא היה כלום מזה.

אז מה קרה לחוסן האזרחי? לנחישות? לעמידה האיתנה?

הבעיה שיש לשמאל האוסלואידי עם מבצע ״עם כלביא״ היא לא המחיר שלו אלא המטרה: זו מלחמה שנועדה להכריע אויב, אפשרות שפשוט לא באה מבחינתם בחשבון. הדבר היחיד שישראל יכולה לעשות מול אויביה הוא הסכמי שלום, שבדרך כלל כוללים ויתורים. לכן חשוב ליושבי הפאנלים להזכיר לנו את ה״רגל המדינית״, ובמילים של בני אדם: פשרה וכניעה לדרישות האויב. מצב מדיני של ״ניצחון״ שמשמעותו הכתבת תנאים לאויב, לא קיים בלקסיקון.

כשהתבוסתנות שורשית כל כך, כשהנחישות רופסת, וכשהציונות (אם משהו ממנה עוד נותר) רופפת, גם הצלחה כבירה במבצע נגד אויבך הגדול ביותר הופכת לחדשות רעות. הגאווה הלאומית היא ״רהב״, ההישגים חסרי התקדים הם ״מצג שווא״. אז חברי היקרים, בפעם הבאה שתראו את עצמכם בטלוויזיה האיראנית, אל תתפלאו.