המלחמה מול איראן מחייבת את העולם המערבי לזנוח את תפיסת המוסר המעוותת שהשתלטה עליו ולחזור ליסודות
ההפצצה של ארה"ב הלילה הופכת את עתידם של מדינת ישראל ושל העולם כולו לטוב יותר. השמדת הגרעין האיראני לא רק עושה את העולם למקום בטוח יותר – היא מחזירה לזירה הבינלאומית את מושגי הטוב והרע ואת העשייה האקטיבית (שבאה מיוזמתה של ישראל) נגד משטרי רשע. בעשרות השנים האחרונות נירמל העולם את המפלצת החומייניסטית והשלים בפועל עם פיתוחם של כלי נשק ושלוחות טרור המיועדים להשמדתו שלו. כעת, בבוקר זה, אנו ניצבים בפני סיכוי לשינוי פרדיגמתי במערב, שינוי שיוביל למאבק אקטיבי למיגור כולל של "אימפריית הרשע" של דורנו ולחיזוק ערכי החירות המקראיים בעולם כולו. אבל כשמכבים מדורה אסור להשאיר אפילו גחל אחד בוער מחשש שיצית את היער כולו מחדש. למשטר האיראני, לחמאס בעזה ולמשטרים אידאולוגיים רצחניים נוספים המתכננים להשמידנו ומשם להשתלט על העולם כולו נותרו הרבה יותר מכמה גחלים. וכעת עלינו לכבותם עד תום.
ערב מלחמת "עם כלביא" היינו ללא ספק רגע לפני ה־7.10 האיראני. התמנון בהובלת האייתוללות פרש את זרועותיו והגיע לממדים שמאיימים על קיומנו. כל מי שראה את תוצאות מתקפות הטילים באפריל ובאוקטובר 24, כל מי שעקב אחרי קצב העשרת האורניום והיכולת להרכיב פצצות גרעין על טילים, כל מי שידע על התקדמות הביצוע של "התכנית להשמדת ישראל" – הבין שלא נותרה לנו ברירה.
אבל מתוך מלחמת האין ברירה נולדת גם ברירה חדשה, אפשרות אחרת. זוהי הברירה להביא לשינוי מהותי באזורנו ולהפוך מן היסוד את תפיסת הטוב והרע והצדק והרשע שהתקבעה בימינו. העולם המערבי עבר עשרות שנים של "חינוך מחדש" למוסר רלטיביסטי ולערכים פרוגרסיביים. היא הכניסה את האסלאם הקיצוני למשפחת ה"קורבנות" העולמית, הצדיקה את האלימות שלו כלפי מדינות הלאום ובמסווה הומניטרי של זכויות אדם הביאה לשיטפון של גלי הגירה שמאיימים על זהותה וביטחונה של אירופה. המלחמה הזו היא שעת כושר לפקיחת עיניים, לשיבה אל מושגי היסוד ולהבחנה בין אמת לשקר, בין טוב לרע.
כמו לפני 90 שנה גם היום ניצב העולם מול אויב בעל אידיאולוגיה גזענית, טוטליטרית וברברית. גם היום בגידת האינטלקטואלים מקשה עליו לזהות את האויב, להבין את גודל הסכנה ולפעול בהתאם. אפילו אחרי שהפעמונים צלצלו ב־7.10 אנחנו עדיין קמים בבוקר לעולם שבו לגיטימי שלמדינת איראן תהיה אצבע באו"ם והולכים לישון בעולם שבו כל כספי ונכסי חמאס טרם הוחרמו והאינטרפול עדיין לא הוציא לבכיריו צווי מעצר. הקונספציה הפרוגרסיבית לגמרי כאן והיא משתפת פעולה לאור יום עם קנאי האסלאם.
ההתקפה היזומה של ישראל באיראן יכולה להיות שובר שוויון. היא עשויה להחזיר את האמון של מאות מיליוני אנשים במושגי הטוב והצדק, בניצחון ערכי התנ"ך המוסריים על הברבריות הדתית של האסלאם הרדיקלי, במשמעותה ובערך של זהות דתית ולאומית. אסור לנו להסתפק בקו ההסברה של "מלחמת אין-ברירה". יש לדחות בשאט נפש את האמירות של דיפלומטים מכובדים כמו שרי החוץ האירופים השבוע המצהירים על הזכות של ישראל להגן על עצמה. וכי למי אין זכות להגן על עצמו? מי לא זכאי לחיים? איך יעלה על הדעת לציין זאת כתמיכה בישראל, וחמור מכך, להודות על "המחווה" הזו?
עלינו לשבור את שיח הזכויות המינימליסטי. זכותנו וחובתנו להילחם על הטוב והצדק ולמגר את משטרי הרשע. בכך אנו לא רק נלחמים על חיינו אלא על צדקתנו וערכינו, אותם ערכי סיני שהורשנו לעולם החופשי כולו, לרבות חלקים בדת ובחברה האסלאמית. אנחנו בקו החזית, אבל חיילינו נלחמים למען שלומן של פריס ולונדון, ניו-־דלהי וניו־יורק ולמעשה גם לשלומן של מכה ומדינה.
האנטישמיות הקלאסית הגדירה במשך שנים ארוכות את היכולת של היהודי לפעול רק כשהוא קורבן, לכן רק בסדק הזמנים הצר אחרי השואה הסכימו האומות להקמת מדינת ישראל. אבל כבר ממחרת כ"ט בנובמבר ומאז פעמים אינספור טרחו להבהיר לנו כי זוהי "מדינת מקלט" בלבד, מדינה שהפעלת כח מדיני, צבאי או כלכלי מותרת לה רק לשם הישרדותה המיידית, ומעולם לא מעבר לכך. בנקודה זו הפרוגרסיביות והאנטישמיות ההיסטורית מתחברת: לא הצדק הוא שעמד לימינו של דוד המלך אלא ממדיו הקטנים ביחס לגוליית, ולכן בשעה שאנחנו נדמים כגוליית ישראלי מול דוד פלסטיני, אנו מאבדים מיד את זכות קיומנו.
השיח הזה הופנם בקרב רוב האליטות בישראל וכך הקו המרכזי בהסברה הישראלית הפך להתנצלות קבועה על כך שאנו מגנים על קיומנו.
"עם כלביא" הוא הזדמנות לפרדיגמה חדשה. מקרבות בלימה למאבק אקטיבי, ממגננה לבשורה. בשורה של עם עתיק יומין ששואף לתיקון עולם ומוכן להילחם עד כלות למענו. ביום זה נושא העולם עיניו לכטב"מים הישראלים בשמי טהראן וכורה אוזניו לבשורה המוסרית שבפיהם, בשורה המופנית אל האנושות כולה.
