מלחמות מנצחים באש מרחוק

דן שיאון בפודקאסט "כור ההיתוך": בניגוד למצופה, עזה ולבנון מוכיחות כי ההכרעה אינה תלויה בתמרון

מטוסי F15 ישראליים באימון (תמונה: הארכיון הלאומי של ארה"ב).

סגן-אלוף בדימוס ד"ר דן שיאון, מפקד טייסת לשעבר ומחבר הספר "עידן האש" התארח לשיחת עומק מקיפה עם שניאור ובר באולפן 'כור ההיתוך' על מצב המלחמה בעזה על פרדיגמת הלחימה החדשה המבוססת על הפעלת אש מדויקת להכרעת מלחמות.
שיאון, ד"ר למדעי המדינה וחוקר צבא וביטחון, הציג את תפיסתו האסטרטגית לגבי המלחמה המתמשכת בעזה, תפקידו של חיל האוויר, והלקחים מה-7 באוקטובר.

מצב המלחמה: מהכרעה לשחיקה

לא מזמן נכנסה המלחמה בעזה לחודש המלחמה ה-18 שלה. לדברי שיאון, שיא המלחמה היה לפני כשנה, במאי 2024, כאשר חמש אוגדות צה"ל תמרנו בפנים וחמאס היה בהלם. מאז, הוא אומר, הפכה המלחמה למלחמת שחיקה שבה המטרה היא להרוג מחבלים וליצור לחץ על חמאס להסדר. בזאת, מסביר שיאון, עברה ישראל על הכלל של תאורטיקן המלחמה המפורסם פון קלאוזוביץ: כאשר מגיעים לשיא ההתקפה צריך לנצל את המצב עד תום, אחרת האויב לומד להתמודד איתך והההתקפה נחלשת.

הדרך לנצח את חמאס

אז מה עלינו לעשות? שיאון טוען כי כל מלחמה צריכה להסתיים באחת משלושה דרכים: כפייה על היריב (הסדר מתוך עוצמה, כפי שעשתה ישראל בעזה ובלבנון בעבר), הכרעה צבאית (כמו מצרים וסוריה במלחמת ששת הימים) או ניצחון מדיני (השגת הסדר לאחר הכרעה צבאית, כפי שקרה עם חיזבאללה בלבנון).
לדבריו במלחמה הנוכחית הצליחה ישראל להגיע להכרעת החמאס וחיזבאללה כ"צבאות" עם מבנה מסודר, אך כעת החמאס חזר להיות ארגון גרילה, והכרעת ארגון גרילה היא משימה קשה וארוכה יותר.

כישלון ה-7 באוקטובר

מתקפת ה־7 באוקטובר חשפה כשלים חמורים במערכת הביטחון. צה"ל, כולל חיל האוויר, לא היה מוכן להתקפה כזו, אומר שיאון. חיל האוויר לא הוגדר לעצור פלישה קרקעית, ולא יכול היה לפעול ביישובים עקב קושי בזיהוי אויבים. בנוסף, מסביר שיאון, התרבות הארגונית בחיל האוויר התנוונה: התלות במערכות מודיעין מדויקות הפחיתה את יוזמת הטייסים לפעול עצמאית כפי שהיה בעבר. שיאון מתייחס גם לטענה כי מכתבי הסרבנות של מילואימניקים בחיל האוויר תרמו אותתו לחמאס כי זוהי שעת כושר למתקפה. לטענתו השפעתם של המכתבים הייתה מוגבלת וכי הסיבה העיקרית למתקפה הייתה תוכנית איראנית ארוכת טווח להשמדת ישראל. שיאון מדגיש כי אחריות הכישלון מוטלת על הדרג המדיני והצבאי, שזלזלו בכוונות האויב ולא הקשיבו לאזהרותיו, כמו נאומו של יחיא סינוואר שהכריז על "מבול אל-אקצא".

פרדיגמת האש של המלחמה המודרנית

שיאון קורא לשינוי פרדיגמה הלחימה של ישראל. לדבריו בעבר התבססו המלחמות על שילוב של שני גורמים: תמרון ואש מרחוק, כשלעיתים אחד העיקר והשני תפל. אבל היום, הוא מסביר, יכולת הדיוק והמודיעין המתקדם הפכו את האש לגורם הדומיננטי המובהק. בלבנון, ישראל הכריעה את חיזבאללה באמצעות אש והשמידה 80% מחימושו ושרשרת הפיקוד שלו באמצעות חיל האוויר וחימושים מתקדמים. בעזה, כ-80% ממחבלי חמאס הושמדו באמצעות אש מרחוק ורובה מן האוויר.
לסיכום אומר שיאון כי התמרון עדיין נחוץ לטיהור השטח, להפעלת לחץ על האויב ולחיכוך עם כוחותיו, אך האש היא המכרעת.

פודקאסט 'כור ההיתוך' בספוטיפיי ויוטיוב הפך לקול חשוב ומשמעותי בשיח הציבורי, הודות לתמיכה שלכם. בואו לקחת חלק והיו שותפים בפעילות של שניאור ובר באמצעות הלינק המצורף.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. בד"כ אין הכרעה ללא כוחות בשטח. בעיקר קשה להכריע ישות עויינת דתית מוטרפת בשנאתה, בה אין שיקול רציונלי של נזק/תועלת, וגם אם האוכולוסיה שם סובלת וגם אם חלק גדול מההנהגה נערפת זה עדיין לא מוביל להכרעה. עוד יותר קשה להכריע, כאשר האוייב יכול להמשיך לפעול בלי "תשתיות" ריכוזיות או גדולות, למשל עם נק"ל, תרמוברים ומטענים (כולל על בסיס נפלים של פצצות שלנו).

    המצב באיראן: השגים אדירים, אבל לא הכרענו, למשטר יש יכולות שיוריות ויכולת לבנות מחדש איום קיומי מחודש ובזמן קצר משנדמה. באיראן אין לנו כוחות על הקרקע (מרחק) והאיראנים על הקרקע (אופוזיציה וכוחות חמושים עויינים למשטר) לא באו להשלים את העבודה. בהחלט ייתכן שהיינו מכריעים אם היו עוד שבועיים של פגיעה במשטר והעם היה יוצא לרחובות.

    המצב בלבנון: לבנון כמדינה איננה הומוגנית אלא כוללת מיעוט שיעי פונדמנטליסטי. רוב אזרחי לבנון מתנגדים להפעלת חיזבאללה בשליחות איראנית נגדנו. לכן מצבנו למכתחילה יותר נוח.
    בלבנון כן הפעלנו כוחות על הקרקע תוך הרס מוחלט של כפרים רבים, אם כי באזור מוגבל. גם פה הגענו להשגים אדירים במישור הפיזי (יכולות) ובמישור הפסיכולוגי/הרתעתי (רצונות), אבל בהחלט יש שם יכולת שיורית בשני המובנים והמרחק של כוחות עויינים לנו מהגבול איננו גדול – אין מספיק שולי ביטחון. מציע לא לזלזל.

    המצב בעזה: שם מדובר על ישות הומגנית שונאת ישראל. לכן בין השאר שם המערכה מתארכת.
    שם יש כוחות על הקרקע אבל מובן שהדרך בה פעלנו שגויה מיסודה (פשיטות, סיוע וכד'). חיל האוויר לבדו לא הצליח להכריע. מובן שיש גם סיבוך נוסף קריטי – החטופים.

    החמאס וחיזבאללה מעולם לא היו צבאות רגילים. תמיד בדוקטרינה שלהם היתה ועדיין משולבת לוחמת הגרילה. בכלל, נושא הפיקוד והשליטה שם הרבה יותר מבוזר משניראה. כלומר גם אם אנחנו עורפים חלקים גדולים מההנהגה הצבאית, עדיין בשטח יש יחידות לוחמות – מרמת החוליה ומעלה.

    אנחנו שמענו מצה"ל אינסוף פעמים על "שליטה מבצעית" ועל "הכרענו את חטיבת עיר X" – אבל אנחנו לא בשליטה ולא בהכרעה עד שלא נשנה את שיטת הפעולה. וברור שחיל האוויר לא יכול להכריע.

    לסיכום: רק כיבוש שטח יכול למנוע מהאוייב את היכולת הפיזית להגיע לשטחנו בקלות וכן לשלול את יכולותיו באופן המלא ביותר האפשרי. כיבוש שטח גם פוגע בצורה הקשה ביותר במוטיבציה של האוייב. לכן אין לו תחליף.
    בוודאי שאש מנגד (אוויר למשל) יכולה להוביל לתוצאות חשובות ביותר, ולעיתים גם להוביל להתקדמות גדולה להכרעה – אך לבדה, אש מנגד בד"כ לא תוביל להכרעה. לא קרה בלבנון (לא בלבנון השניה ולא כעת), לא קרה בעזה ולא קרה באיראן.

    האש נחוצה לשלילת יכולות תשתית וליצירת מצב שמאפשר התקדמות להכרעה, אך רק התמרון יכול להכריע, בד"כ (למעט נסיבות מאד מסויימות – נניח שהעם של אויבנו מתקומם ואנחנו מסייעים לו מהאוויר). טיהור השטח וחיכוך עם כוחות האוייב הם המכריעים ולא האש מנגד.

  2. הקונספציה הוותיקה של דן חלוץ הכושל, שחשב ברוב "חוכמתו" שאפשר להכריע על ידי חיל אויר, עדיין חיה ובועטת.
    ההכרעה בלבנון היא שילוב של כמה גורמים, כגון מבצע הביפרים ומעשירי הקשר, מבצע קרקעי מוצלח.
    גם לחיל האויר חלק חשוב, אך על מנת שחיל אויר ישפיע צריך פצצת אטום לפחות (שאינה מיוצרת על ידי חיל אויר ויכולה להישלח גם על ידי טיל), כלומר לגרום לכל כך הרבה כאב ונזק לצורך כניעה

  3. המאמר כאן מנציח קונספציה כאילו צהל ניצח. צהל לא ניצח אלא הגיע להפסקת אש, שסופה יהיה חידוש הלחימה בנקודת זמן עתידית, ממש כפי שקרה עם צבאות ערב.
    זה חבל מאוד, כי לפחות לגבי חמאס, אין שום סיבה הגיונית למצב, למעט נושא החטופים שאינו הגיוני כלל מבחינת ההיסטוריה של המלחמות. כרגע האיראנים למדו מכך ותפשו את הקהילה היהודית כבני ערובה.
    צהל צריך לוותר על בני החטופים, כפי שכל מדינה נורמלית היתה עושה, לכבוש את כל רצועת עזה ולהשמיד את החמאס. מעבר להרג המתמשך של חיילים ישראלים, אי וויתור על החטופים מעמיד את כל הישראלים בעולם בסכנת חטיפה.