מהפכה של שנאה

פסטיבל גלסטונברי הוא פסטיבל המוזיקה הגדול ביותר בבריטניה. במשך חמישה ימים הוא מושך אליו 200 אלף משתתפים ואיתם עשרות מיליוני צופים בשידורי ה-BBC ברחבי העולם. על פי סקרים שונים, זהו המותג המזוהה ביותר בממלכה עם תחום המוזיקה, אירוע אייקוני שהיה השראה לשלל יוצרים, מג'ו סטראמר ועד U2.

מוות לצה"ל ורצח של חברי פרלמנט

ואילו השנה, ממש לפני כמה ימים, השמיע על במת הגלסטונברי הרכב בשם "בוב וילן" קריאות קצובות לרצח ישראלים, לתרועתם של אלפים ולעיני מיליוני צופים בשידור החי. במקרה הזה (לעומת פלפולים למיניהם על הקריאה ל"גלובליזציה של האינתיפאדה") אין דרך אחרת לפרש את מה שהתרחש ונאמר. במופע מרכזי בפסטיבל, סולן של להקה מוכרת עמד על הבמה והוביל קריאות "מוות לצה"ל". בהצלחה עם הפרשנויות.

אחרי בוב וילן הופיעה להקת Kneecap האירית, שהתפרסמה בעצמה בשל הקריאות למעריציה לרצוח חברי פרלמנט ובשל ההופעות שלה שנראות כמו עצרת של חמאס. אירועים אלו יצרו מחלוקת רבה סביב הלהקה (אפילו בבריטניה רצח פוליטי ואונס לא מתקבלים בברכה) אבל נראה כי הפעם מופע החימום הצליח יותר.

האם בריטניה תצליח להתעשת בזמן?

אני לא מאשים בהכרח את ה-BBC על שידור חי של פסטיבל מוזיקה, ולצערנו "מוות לצה"ל" לא נשמע שונה במיוחד מן הסחורה הרגילה המוצעת על מסכי הערוץ הממלכתי. אבל זו כנראה הנקודה החשובה: התרבות הפופולרית בבריטניה בימינו מזכירה מאוד אווירה של מרתף בירה במינכן לפני כמאה שנים, עם רפרטואר שמתחיל בבלדות מלודיות ומסתיים בקריאות לפוגרום.

ויש כאן גם תקדים מטריד ברמת הישירות של המופע הקיצוני הזה. לרוב, מסיתים שונים במערב מנסים להסוות את השנאה מאחורי לשון נקיה ושלל הצהרות פוליטיות. במקרה של גלסטונברי, הסצנות נראו כאילו נלקחו ממצעד "יום קודס" בטהרן.

הסיבה לדאגה הרבה בחלקה מובנית מאליה: אירועי אנטישמיות המוניים באירופה שימשו כסימן מובהק למדי להתדרדרות חברתית, כמעט באופן מוחלט. הבעיה היא שכאשר אתה מזהה את האירוע אז לרוב כבר מאוחר מדי למנוע את הקריסה הכללית.

כשהאנטישמיות המוסלמית מגלה את אירופה

מה שמפתיע יותר הוא שאנחנו חוזים בתופעה מבית. ודאי שיש ברחבי אירופה מקרים רבים של זינוק באנטישמיות בעקבות מהגרים (שבדיה למשל מתקשה מאוד להתמודד עם התופעה) אך באירוע הנוכחי אי אפשר להאשים את הזמרים על הבמה בהיותם "זרים מפחידים". משבר ההגירה באירופה הוא עמוק, רחב וקשה אך גם לתעשיית השנאה המקומית השפעה ניכרת על הפוליטיקה ביבשת.

והנה אולי מצאנו את הסיבה שמהגרים אנטישמיים נמשכים לחברות אירופאיות – אפילו בארצות מוצאם לא יצליחו ליהנות בחופשיות מאירועי שנאה המוניים כאלה. באירופה שנאת היהודים הרבה יותר כיפית. החברות הפרוגרסיביות במערב הופכות למעין מטיפים טלוויזיוניים של עידן השנאה: אותו הרעל האנטישמי שנמצא במדינות מוסלמיות, אבל היי תראו –  גיטרות! אוהלי קמפינג! קעקועים! אצל הנאורים אפילו ההסתה מגניבה יותר.

חכו רגע, יטענו חלק מהפרוגרסיבים, בפסטיבל מוזיקה יש גם דברים טובים. ובכן, לא ממש. מה שאנו רואים כאן זה טקס של הקרבה. סמלי תרבות המערב עולים כזבח במפגשי אקסטזה עממיים. אחרי הכל, הצד שבו הם בוחרים במלחמה הזו התחיל אותה עם טבח המוני בפסטיבל מוזיקה. האמת היא שמאורעות גלסטונברי היו בעיקר קריאה המונית לרצח יהודים שהקוראים מעולם לא פגשו. רק במקרה הייתה שם גם מוזיקה ברקע. בדיוק כמו על סיפון הטיטניק רגעים לפני שקיעתה.

הטור התפרסם לראשונה באתר קומנטרי.