מצור בעזה עכשיו

כל מי שאי פעם הביט במפת עזה יכול להסיק את המסקנות המתבקשות ביחס לאפקטיביות הצפויה של הטלת מצור על שאריות הארגון הנאצי הארור חמאס. צה״ל אמנם לא בנה את תהילתו על לוחמת מצור אלא על מהלכים קצרים ומהירים כנדרש ממדינה כישראל, אבל המצב הנוכחי שבו חמאס נתון בצבת כוחות צה״ל מכל עבר בעוד ישראל שולטת על האספקה החיונית – המים, המזון וכל השאר – מחייב לפתוח את הראש. בעוד כוחותינו נלחמים, האספקה החיונית ממשיכה לזרום, מדיניות שמשאירה את חמאס בחיים ויוצרת פער בלתי נתפס בין דיבורים על כך ש״הארגון לפני שבירה״ ובין התנהלותו כאדון בחצרו במשא ומתן לשחרור החטופים כבר חודשים ארוכים. זהו מצב הזוי ובלתי מוסרי שבו ביד אחת כוחותינו מייבשים את ביצת הטרור שעה שיד אחרת מסייעת להחיות ולחזק את הביצה הזו.

למה לא מצור?

בהיסטוריה של מדינת ישראל וצה״ל יש כמה דוגמאות ליישום רעיונות של כיתור ומצור – מכיתור כיס פלוג׳ה במלחמת הקוממיות, הפרדת הארמיה השלישית בסיומה של מלחמת יום כיפור, המצור על כוחות אש״ף במלחמת לבנון הראשונה ועד המצור על המחבלים בכנסיית הקבר במבצע ״חומת מגן״. חלק מהדוגמאות הללו מראה לא רק את התועלת שבמצור אלא גם את הסכנות האורבות לפתחנו כאשר הוא מיושם באופן חלקי ונחרץ פחות מהדרוש. על מנת שפעולת המצור תצלח, עליה להקפיד על העקרונות הבאים באדיקות:

1. המצור חייב להיות טוטאלי, מוחלט והדוק ככל האפשר. כל ציר אספקה הוא קש שהנצורים יכולים להיאחז בו ולהמשיך לשרוד בעזרתו ומכרסם ביעילות של השיטה.
2. הדרג המדיני חייב לעמוד איתן נגד דרישות להזרמת סיוע הומניטרי אל תוך השטח הנצור. את הסיוע ההומניטרי יש לחלק באזורים בשליטת צה״ל שאליהם יופנו האזרחים.
3. אין לקבל, בייחוד לא בעת הזו, טיעוני נגד הנתלים בזמן ובמשאבים הנדרשים למימוש מצור. לאחר 21 חודשי לחימה שרבים מהם נוצלו לכניסה ויציאה, התקפה ונסיגה, וכאשר הסוף אינו נראה באופק – שיקולים אלו כבודם במקומם מונח.
4. משעה שהמצור נעשה אפקטיבי ושעון החול התהפך, יש להציג מתווה ברור לסיומו ולהיות נכונים לשאת בסיכונים הנובעים מההליכה עד הסוף – כן, גם לגבי החטופים שאותם אנחנו מבקשים להציל. אם נמצמץ, הבלוף ייחשף והתכנית תיכשל.

אין זה המקום להציג תכנית מבצעית מפורטת אלא גישה עקרונית. כידוע, תוכניות מפורטות הוצעו בעבר על ידי גורמים שונים – תכנית האלופים או הכתיבה העקבית של ח״כ עמית הלוי בנושא ואף בתוך צה״ל, אלא שקולות אלו הוחנקו והושתקו או זכו להתעלמות.

הטהרנות המשפטית ונזקיה

אחד מכוחות-העל של הפרקליטות הצבאית הוא היכולת לשמור כללים וחוות דעת משפטיות בסיווג ״סודי״ או למעלה מכך, ולנו לא נותר אלא להתמודד עם התוצאות של הקופסה השחורה הקרויה ״חוות דעת משפטית״, תוצאות המתבררות לא אחת בשדה הקרב. השמירה על הוראות הפתיחה באש בסוד מובנת ורצויה כמובן, ואין הכוונה לפעול לכך שנושאים אלו יהיו גלויים לעין כל, שכן פרסומם מקנה יתרון לאויב ועוזר לו להבין את מרחב הפעולה שלו. עם זאת המדיניות הגורפת הזו מקשה על קיומו של דיון ציבורי יעיל בנושאים מסוימים. כך למשל סרבה הפרקליטה הצבאית האלופה יפעת תומר־ירושלמי לחשוף בפני חברי ועדת חוץ וביטחון את חוות הדעת שלה בדבר האפשרות להטיל מצור אפקטיבי על צפון הרצועה לאחר מתן אפשרות לאוכלוסייה האזרחית להתפנות. חודשים ארוכים עברו מאז וצה״ל ממשיך לתמרן את דרכו ללא כיוון ברור.

על פי הדין הבינלאומי אין כל מניעה מצה"ל להשתמש בלוחמת מצור. לאור העובדה שלשיקולים משפטיים היה משקל מכריע במסמוסו של הפרימטר הביטחוני ברצועת עזה לפני המלחמה, היה מצופה מהפרקליטות הצבאית לדון בסוגיה ביתר ענווה ובפחות נחרצות, ולאפשר מצור הדוק על מעוזי חמאס לאחר מתן הזדמנות הוגנת לאוכלוסייה להתפנות והבטחת הסיוע ההומניטרי במקום מבודד ככל הניתן מחמושי הארגון.

בין הפטיש המשפטי לסדן הצה"לי

שלשום דווח כי הרמטכ״ל והמטה הכללי הציגו בפני הקבינט תכנית מעשית למצור בעזה, אך ספק אם הוצגה כדרך הפעולה מומלצת. אם לשפוט על פי הדיווחים מאותה ישיבת קבינט – התשובה היא לא. בדומה לשרשרת הנסיבות שהובילה לנפילתו של בראל חדריה – אירוע טקטי שגילם בתוכו מיקרוקוסמוס של בעיות אסטרטגיות – הסיבות לצמצום המחשבתי הזה אינן מסתכמות בקשיים המשפטיים. שילוב של מספר גורמים מוביל את צה"ל למבוי מחשבתי סתום ולסנדול של הכוחות בשטח:

1. אימוץ דוקטרינת משפט בינלאומי המבכרת פרשנות מחמירה.
2. עיוותי תפיסה בהפעלת הכוח –היעדר עומק בהגנה, כפיית הוראות פתיחה באש שאינן מאפשרות מימוש נכון של קרב הגנה (בראל חדריה כמשל), או תיוג של פעולות כמו מצור והחלת ממשל צבאי כפעולות בלתי אפשריות/לא כדאיות/לא מוסריות.
3. המונופול המוחלט שיש לצה״ל על עבודות מטה ומודיעין. כך הוא יכול למסגר את הדיון כרצונו ולעצב מלכתחילה את המציאות באופן שתתאים לפתרונות המבצעיים הכדאיים בעיניו ולראייתו המשפטית.
4. מעמד העל שניתן לחטופים על פני כל סוגיה אחרת, בלי התחשבות במחירים ובהשלכות של הדבר.

הפלט היחצ״ני של תפיסות אלו מנוסח לכדי סיסמאות קלישאתיות מ״צה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם״ (סעיף 1) ועד ״נדע להתמודד״ (סעיף 4). התוצאה המעשית היא תמרון בתנאים מגבילים בין פטיש הייעוץ המשפטי המכביד ובין סדן המגבלות בשל החשש לסיכון חטופים. ככה אי אפשר להילחם, אי אפשר לנצח, וככה לא מוסרי לדרוש מהכוחות המתמרנים להמשיך ולפעול, שכן כל יום הופך את הקונפליקט לקשה יותר.

המצור הוא האפשרות הטובה ביותר

אם נסכים שאסור לקבל עסקת חרפה שתכלול נסיגה מלאה של צה״ל מעזה והשארת החמאס על כנו, עומדות לפנינו כעת ארבע אפשרויות:

1. תמרון להכרעת חמאס שיתבצע תוך גילויי זהירות מופלגים, באופן המנוגד לתורת הפעלת הכוח בהתקפה. מדובר באופציה לא מוסרית ולא יעילה שתשחק לידי חמאס. כך יוכל הארגון להרוויח זמן, להעלות בהדרגה את המחירים ולהמתין להתלכדות גורמים כלשהי שתוביל לסיום המלחמה ללא הכרעה.
2. תמרון להכרעת חמאס תוך ״פתיחת שערי הגיהנום״ וסיכון החטופים. הסיכוי שהצבא יוביל לכך ושהדרג המדיני יחתור לכך – אפסי.
3. הסתמכות על מבצעים מיוחדים לשחרור בני ערובה כמו שהיו או בהיקף גדול יותר. ספק אם יש למקבלי ההחלטות את הקרדיט הציבורי לכך ואם ביצוע מהלכים אלו במשורה יוביל לפתרון מלא של הבעיה.
4. מצור על החמאס תוך סיכון מסוים לחטופים. היתרון בדרך זו שהיא דטרמיניסטית אך הדרגתית. לכולם ברור לאן זה הולך: מוות בצמא וברעב ואובדן השליטה של חמאס על שאריות האוכלוסייה.

בבחינת החלופות השונות, אין לנו אלא להסיק שהחלופה הרביעית, המצור, היא היעילה והאפקטיבית ביותר בעת הזאת. זהו תהליך שעשוי לקחת מספר שבועות, בהתאם לכמות האספקה שבידי החמאס, אך סופו ידוע. בשבועות אלו נוכל סוף סוף להביא לידי ביטוי את העקרונות והנכסים הנשכחים שברשותנו בשולחן המשא ומתן. במצב כזה הצד השני יהיה להוט לשאת ולתת ויאמוד מחדש את ערך הנכס שבידיו.

האם הדבר מסכן חטופים? בוודאי, האם יש דרך שאינה מסכנת חטופים או המבטיחה את שחרורם המלא? לא במדינה אחראית. מציאות של מצור תכפה על העקשנים להתגמש, ותממרץ אופורטינסטים להגיח מחורי-העכבר שלהם עם השלל היקר בידיהם תמורת הישרדותם וחירותם. כאשר החלופה העומדת בפניהם היא להפטיר כדאשתקד עם בטן מלאה וגרון רווי וסיכון כלשהו למות בקרב מול כוחותינו – הם יעדיפו כנראה את הדרך השנייה, ויהיה לנו הרבה יותר קשה לשבור את השורות.   זה לא כזה קשה: פינוי האוכלוסייה, חלוקת הסיוע באזורים הנתונים לשליטת צה״ל, הכרזה על כל מי שנותר כמחבל, הטלת מצור חונק ואולטימטום אקטיבי וברור – כניעה או מוות.

נתניהו וכ"ץ: תתחילו לעבוד

עם כל הכבוד לטענות המופנות לפצ״רית, ליועמ״שית או אפילו לרמטכ״ל, ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כץ הם שנבחרו על ידינו ונשלחו מטעמנו לנהל את המערכת הזו. מהם אנו תובעים להפעיל את קול ההיגיון והשפיות בשלב האחרון של המערכה הזו. זה יכול להיות קצר, החלטי, חסכוני – הניצחון המוחלט ממש. הסיכון לחטופים נמוך בהשוואה ליתר החלופות, והמחיר שנשלם לא יבוא בריבית דריבית לילדינו עם פתרונות שמתחילים תמיד ב״עכשיו״ ומסתיימים ב״בכל מחיר״.

שר הביטחון חייב להטיל את מרותו על הצבא לעבודת מטה קצובה בזמנים ותוצרים מידיים. לאחר מכן עליו להביא להכרעת הקבינט החלטה שתשקלל בתוכה את הסיכונים. תכנית זו עשויה להישען על חוות דעת משפטית שאינה מחויבת לריקודי ״מה יפית״ בפני באי כנסים של משפט בינלאומי אלא נותנת דין וחשבון למדינת ישראל וחייליה. פינוי אוכלוסייה, פתרון הומניטרי המנתק את האוכלוסייה מחמאס ושליטתו, הידוק המצור ופגיעה בכל רכיב המקדם מטרה זו – כולם אפשריים מבחינה מעשית ועומדים בכללי המשפט הבינלאומי. רק כך יעלו הגרונות הניחרים מן המנהרות ויתפוררו שרידי המסגרת המאפשרים את הסרבנות והטלת המרות על אלו המחזיקים בחטופים. לראשונה ייווצר סיכוי אמיתי לפתרון הסתירה בין מטרות המלחמה – הניצחון יגיע, חמאס יתמוטט, והחטופים ישוחררו במחיר נסבל.

עזה היא המבחן האמיתי

אם לשפוט לפי הפרסומים החלקיים על התכניות המדיניות בציר נתניהו-טראמפ לעזה, קל לקבוע ששום גוף בינלאומי לא יאות להיכנס פנימה כל עוד חמאס נותר על כנו. קבלת מתווה הכולל את סיום המלחמה בלי הוצאת חמאס מהמשוואה תגדע כל תכנית כזו באיבה – אין מדינה בעולם שתשלח כוחות להוציא את הערמונים מהאש במקומנו. הותרת עזה עם חמאס פירושה זריעת זרע הפורענות לסבב הבא ופגיעה נוראית בהקרנת העוצמה של ישראל במרחב.

כעת, משחיזבאללה הוכה שוק על ירך ועודו מוכה מדי יום, משמשטר אסד בא על קיצו ומשפרויקט הגרעין באיראן ניזוק קשות, הגיעה העת לסיים את המקום שבו הכל החל ולמחוק את הארגון הרצחני ששמו חמאס מעל פני האדמה. יותר מהניצחונות על חיזבאללה ואיראן המלחמה הזו תיזכר בעיקר לפי הדרך שבה נתמודד עם חמאס. עזה הייתה ועודנה נייר הלקמוס למלחמה הזו, והיא גם תקבע את גליון הציונים בקלפי.