הותר לשיסוי

בשנים האחרונות הפך המושג "אלימות המתנחלים" למטבע לשון מוכר בשיח הציבורי בחו"ל ואף בארץ, בתקשורת, בפוליטיקה ובמערכת המשפט והגיע למעמד של מנוף לחץ דיפלומטי תירוץ להטלת סנקציות אישיות וכלכליות על גורמים הקשורים להתיישבות. משטרת ישראל והשב"כ לא מפרסמות את הנתונים ובוואקום שנוצר משתולל קמפיין חובק עולם המציג מספרים אסטרונומיים של מקרי אלימות יהודים כלפי ערבים ויוצר מצג שווא של "קיצונים משני הצדדים". כעת, בפעם הראשונה מאז נפלט צמד המילים האלה לאוויר העולם, מפרסמת רגבים דו"ח מפורט הבוחן את הנתונים והעובדות ומוכיח: מקרי האלימות היהודית נמוכים מאוד ביחס לשיח סביבם ומטופלים בצורה אפקטיבית, לעיתים עד כדי אכיפת יתר.

תולדות "אלימות המתנחלים"

כבר בשנות האלפיים המוקדמות החלו קבוצות של "אקטיביסטים", חלקם אנרכיסטים מהארץ ומחו"ל לעורר פרובוקציות בחיכוך עם מתיישבים וחיילי צה"ל, לתעד ולערוך את האירועים בצורה מסולפת ולהפיץ את התוצר ברשת. בשנת 2018 חלה תפנית מובהקת: המושג "אלימות המתנחלים" הפך לקמפיין ציבורי מתוזמן ומתוקצב שכלל שלטי חוצות, מודעות בעיתונים יומיים, והפצת דו"חות סמי־רשמיים. הנחת העבודה שמאחורי הקמפיין הייתה ברורה: כדי לשנות את המדיניות כלפי יהודה ושומרון יש לשנות קודם כל את התודעה כלפי הציבור. והמהלך הזה הוכיח את עצמו, וזמן לרב אחר כך המונח הזה הוזכר במפגש רשמי בין ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט ובין נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. מאז הפכה "אלימות המתנחלים" לעילה לסנקציות אישיות מצד הממשל האמריקני – כלי דיפלומטי דרקוני ששמור בדרך כלל לראשי ארגוני טרור או משטרים שביצעו פשעי מלחמה. בתוך שנים ספורות, מושג שנולד בזירת אקטיביזם רדיקלי הפך מורה דרך למדיניות בינלאומית.

הדו"ח של תנועת רגבים, המשתרע על פני 125 עמודים, חוקר ומנתח את מסד הנתונים של האו"ם, המתיימר לתעד את כלל אירועי האלימות ביהודה ושומרון, וגם חושף לראשונה את נתוני משטרת ישראל על אירועי אלימות לאומנית — יהודית וערבית כאחד — ברחבי הארץ, שהתקבלו לבקשת רגבים מטעם "חוק חופש המידע". הדו"ח מסביר כיצד פועלת השיטה מתחקה אחר נתיבי הזרמת הכספים לקמפיין ומפרט את ההשלכות החמורות שלו: יצירת דה-לגיטימציה להתיישבות ביהודה ושומרון, התרת דם אזרחים ולוחמי צה"ל, הצדקת טרור, יצירת פילוג ושנאה בחברה הישראלית על ידי הכפשת מגזר וסלילת הדרך להקמת מדינת טרור בלב ישראל. לבסוף מציע הדו"ח שורה של צעדים שנדרשת מדינת ישראל לבצע על מנת לבלום את הנזק.

לקרוא ולא להאמין: מסד הנתונים של האו"ם

במוקד העיסוק הבין־לאומי בנושא "אלימות המתנחלים" עומד אתר האינטרנט של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA). תחת הכותרת Settler-related violence מוצגים נתונים המלמדים על אלימות מתנחלים שיטתית כלפי פלסטינים ביהודה ושומרון. אלא שבחינה רצינית של מאגר המידע חושפת עיוותים, חוסר סנכרון פנימי, ערפול מושגי מכוון ובעיות נוספות שהדו"ח של רגבים מפרק אחת לאחת.

על פי נתוני OCHA, בין ינואר 2016 לאפריל 2023 התרחשו לא פחות מ־8,332 תקריות ש״מעורבים בהן מתנחלים ואזרחים ישראלים אחרים", מספר גבוה לכאורה שמצביע על רוחב התופעה. בפועל, מדובר ברשימה הכוללת אלפי מקרים שאין דבר בינם ובין אלימות: כניסות של יהודים להר הבית, ביקורים באתרים ארכיאולוגיים, עבודות תשתית שביצעה מדינת ישראל כחוק ואף תאונות דרכים.

ניתוח המסד מגלה תופעה עקבית של רישום תקריות טרור פלסטיניות כ"אלימות מתנחלים". גם אירועים שבהם הישראלים היחידים היו כוחות הביטחון נכנסו לקטגוריה של "settler-related violence". מקרים אלו ואחרים מראים כי המינוח ״אלימות הקשורה למתנחלים״ אינו מקרי אלא נוסח בכוונה תחילה כדי להגדיל את נפח האירועים.

הנתונים מראים שכ-20% מהאירועים ברשימה התרחשו בירושלים, ולא ביהודה ושומרון וכלל לא רלוונטיים להגדרה של "מתנחלים". בניגוד להצהרת האו"ם שלפיה כל תקרית מדווחת על בסיס לפחות שני מקורות בלתי תלויים כ־12% מהאירועים מבוססים על מקור אחד בלבד, ובמקרים רבים לשכת התיאום והקישור הפלסטינית (DCO) נחשבת כשני מקורות לאותה ידיעה.

לאחר סינון כלל האירועים הבלתי רלוונטיים, נותרו ברשימה כ־833 מקרים בלבד (כ־10%) של פגיעות בגוף, אך באופן מקומם ביותר גם ברשימה מצומצמת זו נכללו נפגעים פלסטינים שפגעו בעצמם או נהרגו תוך כדי ביצוע פיגועים. המקרה של המחבל מוחמד טארק מבהיר את גודל האבסורד. ב־2018 רצח טארק את יותם עובדיה שישב בחצר ביתו ולפני שגבה קורבנות נוספים נהרג מירי של אזרח. האירוע הזה זכה להיכנס פעמיים לרשומות האו"ם: פעם ראשונה כאירוע "פציעה", וכעבור כמה ימים, אחרי שמת מפצעיו, כ"מוות מאלימות מתנחלים". דרך אגב, כבר מזמן הפך טארק לשהיד מפורסם ומהולל ברשות הפלסטינית.

במילים אחרות הדו"ח מצייר תמונה שקרית, מנופחת, מעוותת, ובלתי מבוססת שהפכה לאבן יסוד בקמפיינים דיפלומטיים ובכתבי אישום בינלאומיים ומשחיר ללא סיבה פנים של ציבור שלם.

הנתונים הרשמיים של משטרת ישראל

מסד הנתונים של האו"ם לוקה בהטיה שיטתית. נתוני משטרת ישראל לעומת זאת, גוף ממלכתי הפועל תחת חוק חופש המידע, מאפשרים בחינה מבוססת ומדויקת בהרבה על היקף האלימות הלאומנית מצד יהודים ביהודה ושומרון. ואכן, מהנתונים עולה תמונה שונה בתכלית מזו שמצטיירת בדו"חות בינלאומיים.

על פי המידע שהועבר ממחוז ש"י של משטרת ישראל, בין השנים 2014–2024, הוגשו 1,356 תלונות בגין אלימות לאומנית מצד יהודים. מתוך אלו, רק ב־537 תיקים נפתחו חקירות – פחות מ־40%. גם ניתוח של התיקים האלה עצמם מראה כי לא כולם הם באמת אירועי אלימות: ביניהם יש גם תלונות בגין החזקת סמים, גניבת רכב, או עבירות רכוש.

המסקנה החשובה יותר מגיעה עם ניתוח סיבות סגירת התיקים. מבין התיקים שנסגרו, הסיבות המרכזיות היו: עבריין לא נודע (72%), חוסר ראיות (19%), ונסיבות שאינן מצדיקות העמדה לדין (8%). שיעורים אלה כמעט זהים לשיעורי סגירת תיקים במקרים דומים ברחבי הארץ – גם כשמדובר בפשיעה לאומנית מצד ערבים. כלומר, אין אפליה כלפי מתלוננים פלסטינים, ולא מתבצעת הקלה בעבירות מצד יהודים, להיפך – שיעור כתבי האישום המוגש נגד יהודים בעוון "עבירות לאומניות" גבוה פי שלושה מהשיעור הזה אצל ערבים. בשיעורי ההרשעה בתיקים כאלה היחס דווקא הפוך: אצל היהודים רק 36% מכתבי האישום האלה מסתיימים בהרשעה (וביהודה ובשומרון, רק כ־31%), ואצל הערבים המספר הוא 56%.

משמעות הנתונים פשוטה: מצד אחד אכיפה אינטנסיבית כלפי יהודים החשודים בעבירות על רקע לאומני אך מן הצד השני ברוב המקרים האלה אין ראיות או עבריין ברור, ולעיתים כלל אין עבירה. השיח הציבורי והבינלאומי המתבסס על כמות התיקים מתעלם מהעובדה שרובם המכריע אינו מוביל לאישום, וודאי שלא להרשעה. בכירים במשטרה העידו במספר הזדמנויות כי רוב מוחלט של התלונות נגד יהודים ביהודה ושומרון מתגלות כתלונות שווא המוגשות על ידי גורמים אידאולוגיים במטרה להתסיס את השטח או לקדם אג׳נדה.

עובדות אלה מציירת אפוא תמונה אחרת לגמרי מן השיח התקשורתי המקובל: לא תופעה רחבה של אלימות יהודית, אלא מנגנון שלטוני ותקשורתי הפועל במאמץ עיקש לאתר ולהבליט כל רמז לאירוע כלשהו, שלעיתים מתברר כבדיה מוחלטת.

ההשלכות הבינלאומיות: מסנקציות ועד לחץ לסיום המלחמה בעזה

נרטיב "אלימות המתנחלים" משמש להצדקת צעדים בינלאומיים חריפים, מסנקציות ועד לחץ על ישראל לסיים את המלחמה בעזה. בימי ממשל ביידן הושתו סנקציות מדיניות וכלכליות חסרות תקדים נגד מתיישבים, חברות ועמותות, על בסיס הטענה כי היו מעורבים ב"אלימות מתנחלים". הסנקציות הללו יוצרות מציאות שבה אזרחים שומרי חוק מוצאים את עצמם מתמודדים עם עיצומים דרקוניים השמורים לגרועים שבאויבי העולם החופשי. כלי שנועד למלחמה בארגוני טרור הפך כמעט בהיסח הדעת לכלי דה־לגיטימציה של ההתיישבות.

סנקציות אלה נושאות עימן הנחה סמויה כי מדינת ישראל אינה מקיימת אכיפת חוק אפקטיבית, ומחזקות את הטענה ש"המתנחלים" פועלים באין מפריע ונהנים מעצימת עין מצד רשויות החוק. הנרטיב התודעתי והצעד המדיני כרוכים זה בזה. כדי להצדיק את הסנקציה יש לצייר את ההתיישבות כמובלעת אנרכיסטית ואלימה שמדינת ישראל מתעלמת ממנה.

הנתונים כאמור מפריכים את התזה הזו מן היסוד. אירועי האלימות הם אירועים חריגים שזוכים בדרך כלל לאכיפה מהירה ולענישה. הבעיה היא ברגע שנרטיב מסוים מתקבל בקהילה הבינלאומית כאמת, קשה מאוד לשרש אותו אחר כך.

ההשלכות על מדיניות הפנים

לעיסוק חסר הפרופורציות ב"אלימות המתנחלים" יש גם השלכות הרות גורל על התפיסה של ההתיישבות בעיני הציבור, מערכת המשפט ומוסדות השלטון בישראל. ההתיישבות כולה הפכה מתנועה חברתית לגיטימית למוקד מסוכן של אלימות שיש להצר את צעדיו. המהלך הזה החל בהקצאת תשומת לב תקשורתית חריגה לכל תקרית זעירה, לעיתים מבלי לבדוק עובדות בסיסיות, והמשיך בניסוח דוחות של עמותות ואגפים ממשלתיים שהחלו לאמץ את הז'רגון החדש. מונחים כמו "אלימות מתנחלים", "התפרעויות יהודים" ו"התנחלויות מסוכנות" הפכו לשפה מקובלת בתקשורת ובמערכת המשפט. תהליך הקרימינליזציה של המתיישבים, שהורתו במימון זר, אומץ בחום על ידי חלקים באליטה הישראלית, ודרכי הפעולה האנטי דמוקרטיים המקוממים של המחלקה היהודית בשב"כ שנחשפו לאחרונה מוכיחים עד היכן חלחלו הדברים. כדור השלג הזה לא עוצר שם. הדימוי השלילי על ההתיישבות יוצר מנגנון של "ענישה רכה" ומשפיע על ההחלטות של גופי תכנון, רשויות שלטון ויועצים משפטיים הנוגעות לגורל ההתיישבות.

אין צורך להכביר במילים על כך שמקרי אלימות, מכל סוג, ראויים לגינוי. אסור לעצום עין כלפי תופעות חריגות המתרחשות בחברה הישראלית, וגם בקרב הציבור המתיישב קיימת הסכמה רחבה כי יש להוקיע פעולות בלתי חוקיות ולמצות את הדין עם המבצעים. עם זאת, קיים הבדל מהותי בין מקרי אלימות חריגים לבין המסגור השקרי שלהם כתופעה. מקרים נקודתיים, חמורים ככל שיהיו, אינם מצדיקים הכללה של ציבור שלם (האם נראה למישהו הגיוני לדבר על "צביעות האקדמאים" או "רצחנות הראשל"צים"?) ואינם הופכים את ההתיישבות עצמה לבעיה ביטחונית או מוסרית. כאשר חריגים זוכים לזרקור תקשורתי בלתי פרופורציונלי ומסגור כמייצגי הכלל, זהו לא רק עיוות, אלא עוול.

הנתונים מראים כי שיעור מקרי האלימות הלאומנית של יהודים ביהודה ושומרון אינו חריג בסדרי הגודל שלו בהשוואה לאזורים אחרים בישראל , ורחוק מלהיות ראוי לכינוי המפוקפק "תופעה". על פי כל המדדים, האלימות הלאומנית הערבית היא הגורם המרכזי לאי־השקט הביטחוני באזור. אלפי מקרי טרור ומאות פצועים והרוגים אינם זוכים לאותו סיקור, לאותה הזדעזעות תקשורתית ולאותה תהודה בינלאומית. נדמה כי האיזון הבריא הופר לטובת מסגור פוליטי לא מוסרי ולא ענייני.

התנהגות מוסרית אינה נמדדת רק בגינויים אלא גם ביכולת להבחין, לשקול, ולהתייחס למציאות בעיניים נכוחות. ברגע שהגינוי כבר לא נשען אל המציאות אלא על הדהוד תודעתי הוא מאבד את הלגיטימציה שלו והופך לכלי ניגוח פוליטי.

כיצד עוצרים את השקר?

התגובה הנדרשת לקמפיין הפוליטי של "אלימות המתנחלים" צריכה להיות אסטרטגיה רב־מערכתית, משפטית, ציבורית וביטחונית, שתשיב את העובדות אל השיח הציבורי. הצעד הראשון שנדרש הוא איחוד מסדי הנתונים של רשויות האכיפה בישראל: המשטרה, צה"ל והשב"כ מחזיקים כל אחד במסד נתונים נפרד הנוגע לתקריות ביהודה ושומרון, אך בהיעדר מערכת משותפת, נוצר ריק שגופים עוינים שמחים להשלימו. פלטפורמה מאוחדת, שקיפה ונתמכת בנתונים מהימנים, תוכל גם להתמודד עם הטענות השקריות וגם לטפל במקרי האלימות החריגים ביתר יעילות.

הצעד השני הוא קמפיין הסברה יזום ותקיף מטעם מדינת ישראל. לא התגוננות נדרשת כאן אלא הצגת העובדות במלואן: היקפי האלימות מכל הצדדים, ההטיה השיטתית בדיווחים ותרומת ההתיישבות לביטחון, לחברה ולכלכלה. במציאות של מאבק תודעתי, השתיקה מתפרשת כהודאה.

הצעד השלישי הוא צמצום השפעתם של גורמים מתסיסים הפועלים בשטח: אנרכיסטים ישראלים או זרים, פעילי OCHA ועמותות הממומנות על ידי ממשלות זרות. על הכנסת והממשלה להפעיל מדיניות וחקיקה להצבת גבולות ברורים למעורבות זרה בסוגיות אזרחיות וביטחוניות פנים ישראליות, ובפרט באזורים רגישים.

ולבסוף – גופי האכיפה נדרשים ליישם אמות מידה מוסריות שוות לכלל סוגי האזרחים, ולבחון בצורה הוגנת ושווה של כל אירוע, מתוך עקרונות של צדק, שקיפות ומידתיות.

כל עוד הנתונים הכוזבים מתווים את השיח, השחיקה במעמדה של מדינת ישראל ובריבונותה הולכת ומחמירה. על ממשלת ישראל לצאת חוצץ כנגד ההאשמות הכוזבות, ולהציג את העובדות לעיני כל, בצורה אסרטיבית, תקיפה ובטוחה בעצמה. כי בעולם של כזבים, נרטיבים, קמפיינים, פייק-ניוז והטיה תקשורתית, כדאי שגם מישהו יגיד את האמת.

לדו"ח המלא של רגבים "הותר לשיסוי" על עלילת "אלימות המתנחלים".