ברית הקרקעות הסודית בין הערבים לחרדים

ברית הקרקעות הסודית בין הערבים לחרדים

הם לכאורה שני מגזרים שחיים בעולמות שונים לחלוטין, הערבים הישראלים עם זהותם ה"פלסטינית" ומאווייהם הלאומיים, והחרדים בתפיסת "רק תורה" שלהם. עם זאת כאשר מתבוננים באינטרסים המעשיים מתגלה כי לשניים הרבה מאוד במשותף, וכי לא פעם נציגים בכנסת ובממשלה משתפים פעולה זה למען זה.

האויב של אויבי הוא ידידי

הנקודה הראשונה והיסודית ביותר המשותפת בין השניים היא ההתנגדות לשירות הצבאי. הערבים מתנגדים משיקולים לאומיים – הם לא מוכנים לשרת בצבא שלדעתם כובש את עמם. החרדים מתנגדים מסיבות דתיות – הם מעדיפים את לימוד התורה על פני השירות הצבאי. דה פקטו שני המגזרים האלה הם בלוק פוליטי שמונע כל ניסיון להרחיב את חוק הגיוס. בכל פעם שעולה הצעת חוק שמטרתה להגדיל את שיעור הגיוס, נציגיהם מצביעים יחדיו נגד.

עשרות מיליארדי שקלים

הנקודה השנייה: שניהם זקוקים לכסף מהמדינה. החרדים רוצים תקציבים לישיבות, למוסדות חינוך ולרווחה, והערבים רוצים אדמות, תקציבי פיתוח, ושירותים לרשויות שלהם. המספרים מלמדים כי בהשוואה לכלל הציבור הישראלי, התלות של שני המגזרים האלה בממשלה ובתקציב המדינה גדולה פי כמה. בשנים האחרונות, העבירו ממשלות ישראל תקציבים עצומים לשני מגזרים אלה, והעברות אלה לא היו מתאפשרות לולא שיתוף הפעולה הפוליטי בין נציגיהם בכנסת.

בשנת 2015, בימי "ממשלת נתניהו הרביעית", אישרה הממשלה את החלטה 922 להקצבת 13 מיליארד שקל לפיתוח החברה הערבית בישראל, "תכנית חומש" שנועדה לצמצם פערים ולפתח תשתיות ביישובים הערביים. על פי דוח בנק ישראל, עד כה 70% מהתקציב אכן מומש, עם השקעות משמעותיות בחינוך, תשתיות ומוסדות ציבור. ב־2021, בימי ממשלת בנט־לפיד, ממשלה שכללה לראשונה מפלגה ערבית, הגיעה החלטה 550, שהקציבה עוד כ־30 מיליארד שקל לפיתוח החברה הערבית.

בשנים אלה גם התקציבים לחינוך החרדי גדלו באופן דרמטי. נכון לשנת 2025 המערכת החרדית מקבלת מיליארדי שקלים מדי שנה: כ־2.3 מיליארד שקל למלגות ישיבות, כ־4.1 מיליארד שקל למערכת החינוך החרדית, ועוד מאות מיליוני שקלים לתוכניות הכשרה מקצועית.

תכנון ובנייה: המשחק האמיתי

התחום הבולט והבעייתי ביותר שבו הברית בין המגזרים משחקת תפקיד הוא התכנון והבנייה. הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) מאשרת פרויקטים מועדפים לשני המגזרים בהליכים מהירים שעוקפים את מנגנון התכנון הקיים.

במגזר הערבי, המדינה, בדחיפה של משרדי הפנים והבינוי, מכשירה בעיקר במגזר הערבי אלפי מבנים שנבנו ללא היתרים. זה תהליך מורכב שכולל אישור תוכניות מתאר חדשות, הסדרת קרקעות, ויצירת מסגרות חוקיות למבנים שהיו בלתי חוקיים. למשל, בשנת 2025 ותמ"ל אישרה בנוהל מזורז תוך עקיפת כל מנגנוני ועדות התכנון ה"רגילות" תוכנית לפיתוח רובע חדש בכפר קרע, שיכלול כ-12 אלף יחידות דיור חדשות. עוד כוללת התוכנית שטחים בהיקף של כ-332 אלף מ"ר עבור שימושי תעסוקה ומסחר ושטחים בהיקף של כ-113 אלף מ"ר עבור מבני ציבור. התוכנית הזו קודמה על ידי משרד הבינוי והשיכון שבראשו עמד/עומד חסיד גור השר גולגקנופף (סיעת יהדות התורה) והמנכ"ל החרדי יהודה מורגנשטרן, המועמד המוביל במרוץ לתפקיד מנהל רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

במקביל, במגזר החרדי מאושרים פרויקטי דיור ענקיים ומוקמים יישובים חרדיים חדשים. למשל: נוף כנרת (פוריה), פסטורל (לוד), הגורן (בית שמש), נופי כרם (ביתר עילית), מתחם נווה יעקב (ירושלים) פסגות השקד (רכסים), צמרת העיר (בני ברק) אהבת ישראל (עפולה), נחלת בראשית (נתיבות), קרית הישיבה א' (ירוחם), הר יונה (נוף הגליל), חורשת האקליפטוס (אופקים), נוף השדות (עפולה), קדמת בראשית (בני ברק), פסגות העמק (עפולה). יותר מ־20% ממכרזי הקרקעות לבנייה המתוכננים עד סוף 2024 מיועדים לחברה החרדית, שחלקה באוכלוסייה הוא 13% בלבד.

הנוסחה פשוטה: כל מגזר מקבל את מה שהוא רוצה, ובתמורה מספק תמיכה פוליטית למגזר השני. החרדים צריכים שטחים לבנייה ופתרונות דיור לאוכלוסייה הצומחת שלהם. הערבים צריכים להסדיר מצבים של בנייה לא חוקית ולקבל קרקעות לפיתוח של מבנים צמודי קרקע. שני המגזרים מקבלים, ושני המגזרים משלמים במטבע של תמיכה פוליטית.

המחיר של הברית

מי משלם על הברית הזו? התשובה ברורה: החילונים הציונים והדתיים-לאומיים. הם משרתים בצבא, הם משלמים מיסים, והם נושאים בעול הכלכלי והביטחוני של המדינה. בפועל, הם מממנים הן את הישיבות החרדיות והן את תוכניות הפיתוח הערביות. הנתונים מדברים בעד עצמם: הציבור הציוני משרת יותר, עובד יותר ומשלם יותר מיסים. מבחינה פוליטית, הכוח שלו הולך ופוחת. אף שהוא הרוב הוא מפוצל מבפנים ואינו יודע להתמודד מול מיעוטים מאורגנים.

הבעיה היא לא החרדים

צריך להיות ברור: החרדים עושים בדיוק מה שכל מיעוט חכם היה עושה – לנצל את הכוח הפוליטי שלו כדי לקדם את האינטרסים של ציבור בוחריו. זוהי מדיניות לגיטימית ואין שום סיבה שיוותרו עליה. החרדים לא אשמים בזה שנתניהו זקוק להם כדי לשרוד פוליטית. הפתרון הוא אפוא הכתבת תנאים ברורים במשא ומתן הקואליציוני להרכבת הממשלה:

משרד הפנים ומשרד השיכון והבינוי חייבים להישאר בידי מפלגות ציונית. מסירת השניים בידי נציגי החרדים היא שילוב קטלני של שליטה במדיניות הדיור, בחלוקת הקרקעות, ובמימון פרויקטים חדשים. אין להפקידם בידי נציגים מגזריים שאינם רואים את עצמם כנציגי העם כולו.

ועדת הכספים, הוועדה שקובעת את חלוקת התקציב, וועדת הפנים, המפקחת על פעילות משרד הפנים אסור שתהינה בידי מי שאמון כולו על מדיניות מגזרית בדלנית. רמ"י (רשות מקרקעי ישראל),  הגוף שמחליט על חלוקת קרקעות המדינה לא יכול להיות מנוהל בהשפעה של מדיניות מגזרית, והצעתי היא להכפיפו ישירות למשרד ראש הממשלה.

מה כן צריך לתת להם

במקום לתת לחרדים שליטה על קרקעות, אפשר לתת להם מה שהם באמת רוצים: יציבות תקציבית לחינוך החרדי, פתרונות לבעיית הדיור החרדית, והסדרה של עניין הגיוס בצורה שמכבדת את הזהות שלהם. החרדים לא רוצים לשלוט על הגליל ולא ממש מעוניינים שהערבים ישלטו בו. הם רוצים שיתנו להם לחיות בשקט ולגדל את הילדים שלהם בדרך שלהם. אפשר לתת להם את זה בלי לוותר על השליטה הציונית על קרקעות המדינה.

החרדים והערבים הבינו שהם יכולים להשיג יותר ביחד מאשר לבד. הם לא חולמים על קהילה משותפת ולא חולקים חזון משותף אלא פשוט משחקים במגרש הפוליטי בחכמה, ומנצלים את המבנה הפוליטי הישראלי כדי להשיג את המטרות שלהם. הברית הזו אינה תקלה או תופעה זמנית. ממשלות ישראל מאפשרות אותה ומעלימות עין מגזל קרקעות על מנת לשמר קואליציות שבמדינה עם חזון ציוני ארוך טווח לא היו קמות כלל.

מדינת ישראל לא הוקמה כדי שנוותר על השליטה בגליל תמורת יציבות ממשלתית. המפעל הציוני לא נבנה על מנת לראות איך קרקעות שדורות של חלוצים עבדו להשיג אותן נמסרות בקלילות למי שמשלם הכי הרבה במטבע הפוליטי. השינוי הנדרש הוא פשוט: ציונים שיבינו איך לנהל משא ומתן קואליציוני. לא צריך לפגוע בחרדים, לא צריך להילחם בהם, ולא צריך להדיר אותם מהשלטון. צריך רק להגדיר היטב אילו תיקים אפשר לתת להם ואילו תיקים הם קו אדום. על הרוב הלאומי-ציוני לשחק את המשחק הפוליטי באותה רמה של מקצועיות ויעילות. עד אז, קרקעות הגליל ימשיכו לעבור מידנו. לא בגלל שהחרדים רעים, אלא בגלל שהם טובים יותר מאיתנו בפוליטיקה.