הרוע הוא ברירת המחדל

שאלת קיומו של הרוע בעולם מטרידה את האדם מימים ימימה. אם יש מוסר, אם יש היגיון, אם יש אלוהים, אנו שבים ושואלים את עצמנו בכל דור ודור, מדוע אנו חוזים בעוד ועוד עוולות, אלימות, עוני, ואסונות קשים? איך זה שהעולם אינו מתוקן, טוב וצודק?

אבל האמת היא השאלה שלנו שגויה. ההנחה כי הסבל והמחסור הם הבעיה וכי המוסר והשפע הם המובן באליו אין לה על מה שתסמוך. דווקא המקומות שבהם צומח טוב, חמלה, שפע – הם שדורשים הסבר. מסע היסטורי־פילוסופי קצר בשאלת המובן מאליו בחיינו.

על הכלכלה: אדם סמית מול קרל מרקס

במחצית השנייה של המאה ה־19 ניסח קרל מרקס טענה שלימים הפכה את העולם: כל עושר נבנה על גבי ניצול, וכל אי־שוויון הוא עדות למערכת מעוותת. זו טענה מוסרית חזקה שמכה גלים עד ימינו. אבל אדם סמית', שנים רבות לפני מרקס, הציע מבט כמעט הפוך.

העוני איננו חידה – אלא מצב החיים האנושי הבסיסי. לאורך ההיסטוריה הרוב המוחלט של בני האדם חיה במצב של הישרדות. בדורות קודמים תנאי חיים בסיסיים כמו ביטחון, דיור או תזונה היו רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. לשיטת סמית' המהפכה האמיתית היא לא קיומם של עשירים — אלא הופעתו של מעמד ביניים. אנשים רגילים שיכולים לחיות בכבוד, בלי להיות בני אצולה או מקורבים לשלטון.

כלומר השאלה אמיתית היא לא "מדוע יש עניים", אלא "כיצד הצליח המין האנושי, במקומות מסוימים, ליצור שגשוג שהוא מעבר להישרדות?" התשובה לדברי סמית' היא חירות, חדשנות, מסחר חופשי ושיתוף פעולה.

על המחיה: תומס מלתוס מול ג'וליאן סימון

בשלהי המאה ה־18 הגיע תומס מלתוס, איש דת וכלכלן אנגלי, לתחזית קודרת במיוחד לעתידו של המין האנושי: האוכלוסייה גדלה תמיד מהר יותר מקצב ייצור המזון. ולכן, לטענתו, העולם דן את תושביו לרעב, עוני ומלחמות. הטענה הזו נשמעת הגיונית ואף שבתה את ליבם של רבים בימיו, אבל מתעלמת מעובדה פשוטה אחת: האנושות אינה רק צורכת משאבים אלא גם יוצרת אותם.

ג'וליאן סימון, כלכלן אמריקאי בן זמננו, הראה שמלתוס טעה שוב ושוב: ככל שהאוכלוסייה גדלה, רמת החיים דווקא עלתה, מחירי משאבים ירדו ותופעות של רעב המוני הפכו נדירות יותר. למה? כי יותר בני אדם, הסביר סימון, פירושו יותר יצירתיות, יותר פתרונות, ויותר פיתוח טכנולוגי. המשאב החשוב ביותר אינו אדמה או נפט אלא האדם עצמו.

ה"מחלוקת" בין מלתוס וסימון מלמדת אותנו שיעור חשוב: בניגוד לאינטואיציה שלנו, ברירת המחדל היא לא השפע אלא המחסור. מה שיוצר את השפע הוא היכולת האנושית לצאת מן המגבלות הטבעיות האלה.

על הטוב: ברקוביץ' והשואה

שאלת הרוע בעולם אינה נוגעת רק למחסור חומרי אלא – ואולי בעיקר – לרוע האנושי. "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה", שאל ירמיהו הנביא את אלוהיו, ועוד דורות רבים של הוגים ופילוסופים אחריו הוטרדו מקיומו ומהצלחתו של רוע האדם. אחרי מלחמות העולם ובייחוד לאחר השואה הפכה השאלה הזו ל"בלתי־נסבלת", ובניסוח המוכר שלה: "איפה אלוהים היה בשואה"?

הרב אליעזר ברקוביץ' הציע תשובה נוקבת: אלוהים העניק לאדם חירות מלאה. רוע, קיצוני ככל שיהיה, אינו סותר את האמונה באל אלא אחד מיסודותיה, והאל אינו מעלים את הרוע אלא מתגלה ברגעים שבהם בני אדם בוחרים בטוב למרות הכול. בשואה, טוען ברקוביץ', אלוהים היה בצד הנעקדים: באדם שחלק את פרוסת הלחם האחרונה שלו, ששמר על אנושיותו גם מול תופת.

הרוע לא אמור להפתיע אותנו – הוא בשר מבשרה של החירות האנושית. הטוב, בטח בזמנים שהרוע שולט בכיפה, הוא הנס, המקום שבו אלוהים מתגלה.

להביא את הטוב במו ידינו

השואה אינה ניתנת להסבר. אין לה מובן או צידוק. אבל דווקא משום כך כל מעשה טוב בתוכה אינו פחות מנס. האם זה מספיק? ודאי שלא. אבל זו בדיוק הנקודה: בעולם שבו הרוע אפשרי  —תפקידנו לא רק להנות מן הטוב הקיים אלא לבחור בו בכל יום מחדש.

גם העושר, החמלה, החירות, אינם מצב טבעי. הם לא מובטחים. הם לא "אמורים להיות". הבחירות שלנו הן שנותנות להם את הקיום. במקום לשאול שוב ושוב למה יש רע, מוטב שנתחיל להתפעם מכך שעדיין יש טוב ונפעל עוד ועוד כדי להגדיל אותו.