גבולות בני הגנה בעזה

אחרי שנה וחצי של מלחמה חסרת הכרעה ברצועת עזה צריך לדבר גם על היום שאחרי. בשיח הציבורי בנושא מושמעים מושגים ממושגים שונים – פרימטר, אזורי חיץ ועוד, אך המושג הראוי לדיון הזה הוא גבולות בני הגנה.

גבולות בני הגנה היא תפיסת הגנה הרואה במאפיינים הטופוגרפיים של השטח את הנכס העיקרי שעליו יש לבסס גבולות לאומיים: שטחים שולטים דוגמת רצועות הרים, מכשולים טבעיים דוגמת נהרות ונחלים וכדומה. בהקשר הישראלי הדוקטרינה הזו ידועה בעיקר בנוגע לשטחי יו״ש ורמת הגולן. אחרי שחרור חבלי הארץ הללו במלחמת ששת הימים היה ברור לכולם שההגנה על פנים הארץ מוכרחת להתבסס על קווי הרכס של יהודה ושומרון, המכשול הטבעי של בקעת הירדן ורכסי רמת הגולן.

ואכן גבולות אלה הפכו את ישראל למקום בטוח בהרבה בלי קשר לתהליכים מדיניים ומאורעות אחרים שהתקיימו בצד השני של הגבול. כאן נעוץ היתרון הבסיסי של התפיסה הזו: גבולות המספקים הגנה מיטבית ויעילה מבלי להזדקק להתרחשויות בצד השני. הביטחון אינו תלוי בהסכמי שלום, בחילופי שלטון או בקואליציות בינלאומיות, אלא נובע מן המאפיינים הפיזיים של הגבול. וזה העיקר.

פרימטר הוא לא פתרון

כשדנים ברצועת עזה ובקווי הסיום האפשריים של המלחמה, הדוקטרינה הזו יכולה לסייע לנו בשרטוט קווים הולמים. בצה״ל מדברים היום על ״הפרימטר״ – רצועה של כ־2 ק״מ מקו הגבול הנוכחי שנועד להגן על הגבול הישן. המושג "פרימטר" הוא מושג מוכר בתורת ההגנה הצבאית, והיה אמור להיות ברירת המחדל בהגנה על הגבול אך נשחק לאורך השנים, בין היתר בהליכים משפטיים ובבג״צ סביב מהומות ״צעדות השיבה״ בשנת 2018. יצירתו של פרימטר היא לא חידוש של המלחמה ולא תוצאה שלה, אלא חזרה ליסודות הבסיסיים של ההגנה. אבל אי אפשר להסתפק בפרימטר משתי סיבות:

א. הפרימטר המדובר מותיר את הגבול הישן על כנו. הכוונה היא הגנה על קו הגבול הנוכחי עם רצועת אבטחה עם נוכחות של כוחות מזדמנים וקבועים, אבל הגבול הוא הגבול הישן.

ב. הפרימטר הוא מושג של מרחק במטרים ללא התייחסות לנתוני השטח. בתפיסת הגנה איכותית הגבול החדש צריך להיקבע על פי טופוגרפיה ולא גיאומטריה: גובה פני הים ולא מרחק בין קווים.

גבול רכס ה־70

בעיניי קווי הגבול החדשים צריכים להתבסס בראש ובראשונה על תנאי השטח. מה שמאחוריהם לא יהיה ״פרימטר״ אלא ״שטחנו״, והפרימטר החדש יתחיל מלפניהם הנגזר מהקו החדש. ועכשיו לטופוגרפיה: רצועת עזה מאופיינת בשני רכסי גבעות נמוכות החוצות אותה מצפון לדרום. הרכס המזרחי יותר, המכונה רכס ה-70 על שם גובהו, עובר פחות או יותר במקביל ובסמוך לקו הגבול הנוכחי, למעט בצפון במרחב בית חאנון, ובדרום במרחב כרם שלום. הרכס השני, המערבי, סמוך לקו החוף ואינו רלוונטי לדיון הזה.

קו רכס ה-70 צריך להיות קו הגבול החדש. מי שעומד על הרכס הזה יודע במה מדובר. אף שאינו גבוה כמו רכסי ההרים ביו"ש כל העמדות בקו הרכס הזה שולטות היטב גם בשטחנו וגם בשטח האויב. גם חמאס הבין זאת וניצל את השטח ככל יכולתו. בחלק מהנקודות הגבוהות נבנו מסגדים, בחלקם הוצבו סוללות עפר גבוהות ובמקום אסטרטגי בכניסה לציר נצרים נוצרה מזבלה גדולה שהפכה לגבעה גבוהה המשקיפה על כל מרחב בארי, סוג של ״החרמון״ של עזה. מעמדות אלה צפה הארגון על כל מרחב הגבול. הוא השתמש בהן לאיסוף מודיעין חיוני למתקפה שלו, להכוונת כוחות, להפעלת אש רקטית וכדומה. ההתבססות על הקו הזה חיונית להגנה על היישובים. כפי שראינו כולנו, אי אפשר להגן עליהם מתוך השטח הנחות.

בחלק מהמקומות קו הרכס רחוק יחסית מהגבול – למשל במרחב בית חאנון. העיירה כולה נמצאת מתחת לרכס ועל כן ההתבססות עליו תחייב השמדה של העיירה כולה וטיהור השטח. בצפון הרצועה, יחד עם אזורים אחרים השולטים לכיוון חוף אשקלון, נוצר מרחב המכונה ״התוחמת הצפונית״, ורבים כבר המליצו להשאיר אותו בידינו בכל החלטה שהיא. במקומות אחרים קו הרכס קרוב יותר לגבול הקיים. אפשר אמנם לשלוט בשטחים נוספים מעבר לו, אך העיקר להחזיק בעמדות הגבוהות – אין חשיבות לשהות על ציר צאלח א-דין (טאנצ׳ר) למשל, אם לא שולטים בכל קו הגובה שמאחוריו.

בדרום הרצועה הרכס עמוק יותר מקו הגבול ועובר בפאתי חאן יונס, (בני סוהילה). השתלטות על המרחב הזה ויצירת נוכחות קבועה בו תרחיק משמעותית את האיום מהיישובים, שהיום מרוחקים כ־3-2 קילומטרים מחרבת אחזעה וכפרים אחרים. לקו רכס ה-70 יש להוסיף כמובן שליטה ההרמטית ומוחלטת בציר פילדלפי ומה שהיה בעבר רפיח, כדי למנוע התעצמות מחודשת של האויב. זה צריך להיות הבסיס.

גבולות חדשים אינם קשורים לסיום המלחמה

הגדרת גבולות בני הגנה חדשים ברצועת עזה אינה באה לשלול פעולות התקפיות נוספות של צה"ל. אלו שני דיונים שונים לחלוטין. גם אחרי שנקבעו הגבולות החדשים שאלת הכרעת החמאס בעינה עומדת: פשיטות, מצור, כיבוש ושהייה, אש מנגד, החלופות והוויכוח עליהן נשארים פתוחים.

הטענה בדבר גבולות בני הגנה קשורה להגדרה המחודשת של ״שטחנו״ ושל ההגנה, ולא בשאלה מה עושים ב״שטחם״ או בהתקפה. קביעת גבולות בני הגנה ברצועה לא מחייבת נסיגה אל הגבולות הללו כשם שהגבול הנוכחי לא מחייב נסיגה אליו. ניתן להמשיך במאמצי ההתקפה השונים עד להשגת מטרות המלחמה. אלו  הם שני דיונים נפרדים וחשוב להבחין ביניהם.

רק בקביעת גבולות בני הגנה חדשים בעוטף עזה נשתחרר מהקונספציה הבסיסית ביותר שלנו: שהביטחון של אזרחי ישראל מוכרח להיות תלוי בתהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים שמתרחשים בצד השני. כשם שביטחונם של יישובי עמק החולה לא היה תלוי בטיבו של המשטר בדמשק, התבססות על גבולות בני הגנה שומרת עלינו בביטחון גם אם שלטון החמאס לא יתחלף וגם אם התרבות הרצחנית ברצועה לא תשתנה.

מי שלא ישלוט ברצועת עזה ביום שאחרי, האחריות שלנו היא שלא יתצפת על גני הילדים בנירים, ולא ישב על קו הרכס מעל שדות נחל עוז וכפר עזה. גבולות בני הגנה הם המפתח.