המשפיענים בימין האמריקאי שמפיצים אנטישמיות ועלילות דם לעשרות מיליוני עוקבים ומעריצים
ב־13 במרץ שאל מלך הפודקאסטים ג'ו רוגן את האורח שלו, "מתי היטלר התחיל לרדוף אחרי היהודים?".
הייתה זו נקודת מפנה עצובה בקריירה של רוגן, איש שכבש את תעשיית הפדוקאסטים עם ראיונות באורך של שעות, לפעמים עם עורכי חדשות אבל בעיקר עם קומיקאים־עמיתים. האורח בפרק הזה של Joe Rogan Experience היה דריל קופר, מכחיש שואה שמעריץ את דיוויד אירבינג, אולי מכחיש השואה המפורסם בהיסטוריה. התגובה של קופר לשאלה הייתה לצייר את היטלר כאדם לבבי שאהבתו לאחיו הגרמנים קלקלה את השורה: "הוא הגיע למסקנה שההמונים בגרמניה כרגע במצב רע, אבל שהסיבה לזה היא שהם מנוצלים בידי היהודים, העיתונות היהודית, בעלי התיאטראות היהודים, האנשים שעושים את הסרטים וכל זה. האנשים האלה מנצלים אותם ומשחיתים אותם… אני חושב שבשבילו מה שיצר את המטען הרגשי של העניין היה שהאנטישמיות שלו הייתה הדבר שנתן לו לאהוב את העם הגרמני".
הסטייה המפוקפקת של רוגן מן הסגנון הקומי היא לא הדבר המוזר בכל הסיפור: הסיבה שבכלל הזמין את קופר מלכתחילה הייתה כדי להגן עליו מפני תגובות הנגד לדברים שאמר בפודקאסט של טאקר קרלסון. בפרק ההוא התענג קרסלון, לשעבר אלוף רייטינג בערוץ פוקס ובהווה איש סודה של תנועת MAGA, על הכחשת השואה של קופר ודן עימו באפשרות שהנבל של מלחמת העולם השנייה היה… וינסטון צ'רצ'יל.
שבוע לפי כן, כוכבת פודקאסטים אחרת של MAGA, קנדיס אוֹונס, זכתה לתפקיד אורח בפודקאסט של תיאו ווֹן, "השבוע שהיה" (This Past Weekend). המסלול שעשה וון, סטנדאפיסט ושחקן לשעבר ב־MTV, דומה מאוד למסלול שעשה רוגן (גם הפריצה הראשונה של רוגן הייתה ב־MTV, אי אז בשנת 1994). אוֹונס היא משפיענית שמרנית פרובוקטיבית שהחידוש המקורי העיקרי שלה הוא צבע עורה השחור, ולאחרונה היא הדרדרה לאובססיה של השמצת יהודים רווית קונספירציות. אוונס דיברה עם תיאו באריכות על הבעיות שלה עם ישראל, וסיפרה שישראל משתמשת באמריקה כ"קופת החיסכון" שלה, מגנה על פדופילים, מעורבת במעין מזימת סחיטה של מרוקו בקשר לאשתו של נשיא לצרפת, ניהלה אימפריה של "סחטנות מינית" דרך ג'פרי אפשטיין וקרוב לוודאי הרגה את קנדי.
בו ביום שתיאו ראיין את אוונס ראיין רוגן את איאן קרול, "חושף אמיתות" מטופש אך פופולרי שהלך באותם קווים של אוונס בנוגע לג'פרין אפשטיין.
האירועים הללו עוררו התרגשות גדולה בקרב סטו פיטרס, משפיען וגזען לבן. פיטרס היה מסוחרר מאוונס וקרול ש"דיברו בכמה תכניות מיינסטרים על ישראל ועל היהודים באוזני הקהל המתאים". פיטר הילל את "פקיחת העיניים", שם קוד ברשתות החברתיות לאימוץ של תיאוריה על השליטה הזדונית של היהודים בעולם. פיטרס נפעם מן "הזינוק המסיבי בדמויות ברשתות החברתיות שזמן רב יישרו קו… [בעניין] השאלה היהודית, שעכשיו פתאום 'פקחו את העיניים'".
הייתי מודאג גם אם השותפים במעגל הכחשת השואה ותיאורית הקונספירציה על היהודים הרעים השולטים בעולם באין רואה היו רק כמה דמויות פוליטיות מן הימין הקיצוני, אבל המציאות מדאיגה יותר: משפיענים מזרמים שונים המתאגדים יחד למעין "תרבות נגד" אחידה נוסח הימין. וכיוון שמאז ה־7 באוקטובר תרבות המיינסטרים שאליה היא מתנגדת שקועה באנטישמיות בסגנון הפרוגרסיבי, שוב היהודים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדין.
וזה לא רק זה. תרבות הנגד הימנית הזו רחוקה מאוד מלהיות תרבות נגד במובן המקורי של הביטוי כי היא לגמרי נחלתם של התותחים הכבדים. בשנה שעברה, אחר שספוטיפיי החלה סוף סוף לפרסם את נתוני עוקבי הפודקאסטים אצלה, רוגן היה הראשון, עם 14.5 מיליון עוקבים, וזה עוד פחות ממספר המנויים שלו ב־YouTube או העוקבים אחריו ב־Instagram. במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2024 גם דונלד טראמפ וגם ג'יי די ואנס באו לפרק מיוחד בתכנית הזו.
טראמפ גם התארח בתכנית של תיאו וון השניים ניהלו שיחה על התמכרות (אחיו של טראמפ ותיאו התמודדו שניהם עם התמכרות) שלמרבה ההפתעה הייתה מרתקת. היכולת של טראמפ לגעת כל כך באנשים בפורמט הזה נתפסה כיתרון אדיר על קמלה האריס. בליל הניצחון של טראמפ, נתן נשיא ה־UFC דיינה וייט (שרוגן עצמו עובד אצלו לפעמים כשדרן בתחרויות) נאום ובו הודה לתיאו בשמו של טראמפ על תמיכתו.
שבועיים לפני הבחירות דיווח נייט כהן מניו יורק טיימס כי בסדרה של סקרים במדינות מתנדנדות שנערכו במאי 2024, הגורם השני בחשיבותו העשוי להביא אנשים שב־2020 הצביעו לביידן להצביע הפעם לטראמפ הוא "אם המועמד רואה בחיוב את מגיש הפודקאסטים ג'ו רוגן".
רוגן ותיאו והמשפיענים המנסים ללכת בדרכם אינם שמרנים אידאולוגיים, אבל התסכול השכיח שהם מביעים מדברים אל פלח אוכלוסייה (גברים צעירים) שנוטה בדרך כלל לימין. ב"תרבות הנגד" הזו, ההשפעה של דמויות כמו קרלסון גדולה כל כך עד שרוגן יקדיש שעות לדבר עם דובר אורח על ההתארחות שלו בתכנית של מישהו אחר רק כי המישהו הזה היה טאקר קרלסון.
מה מחבר בין שלל הטיפוסים האלה? האובססיה שלהם לשני דברים: גבריות ויהודים. ונראה שאין מי שמגלם את כפל האובססיות האזה מהמתאגרף לשעבר שהפך לשונא נשים מקצועי פופולרי, אנדרו טייט.
ב־27 בפברואר נחת טייט בפלורידה. הנוכחות שלו יצרה פיצול מידי אצל השמרנים. בנו של הנשיא, דונלד טראמפ ג'וניור, ודיינה וייט, הגנו על האיש. קנדיס אוונס ארחה אותו בתכנית שלה. בן שפירו, מגין קלי, מושל פלורידה רון דסנטיס ואחרים ביקרו אותו ואת תומכיו בחריפות. טייט הגיע לארה"ב מרומניה, שם מתנהלת נגדו ונגד אחיו חקירה על סחר בבני אדם והאשמות באונס. השניים גם עומדים בפני אישומים על הלבנת כספים ועבירות מין בקטינים. גם התובע הראשי של פלורידה אמר כי פתח בחקירה של טייט.
טייט מתבל את הפעילות שלו ברשתות החברתיות עם האשמת יהודים והכחשת שואה וכשמבקרים אותו משחק את הקורבן. "אמריקה מאמינה שיש בה חופש ביטוי. אבל אין", אמר בשנה שעברה והסביר כי "אם אתה מדבר נגד היהודים באמריקה, אתה תיכנס לצרות גדולות". טייט טוען כי התאסלם ומאז ה־7 משמיע את הערכתו לחמאס. "אני יכול רק להתפלל למות מות קודשים כמו יחיא סינוואר", כתב בשנה שעברה, "אמיץ, מעז פנים אל מול הרוע". ייתכן כי האמירה המאפיינת מכל את הסגנון היא שחמאס הוא "הרוח הגברית של ההתנגדות".
טייט הוא גרסה לוחמנית של טיפוס אנושי מוכר, מן הסוג של קואצ'רים לגבריות שבעבר התהדרו בתארים כמו "אמני פיתוי". בעידן הרשתות החברתיות האבטיפוס של הדמות הזו הוא אדם בשם דן בילזריאן.
בילזריאן מספק לעולם סרטונים כמו "הסוד שיגרום לנשים לרדוף אחריך" ומחזיק חברה שמוכרת מוצרים כמו קנאבידיול ובשמים ממותגים "מגבירי פרומונים". "מלך האינסטגרם" הוא שחקן פוקר מקצועי לשעבר וחובב נשק שבנה קריירה ברשתות החברתיות באמצעות העלאה כפייתית של תמונות שלו עם נשים לבושות למחצה. הוא גם בנו של פול בילזריאן, פושט רגל שחיי בגלות באיי הודו המערביים והשאיר לבנו הצעיר קרן נאמנות לפני שנמלט.
כל הדברים האלה מעוררים תשומת לב, אבל אתה רוצה לשמור על תשומת הלב הזו אתה חייב לחלום בגדול. אז בילזריאן רוצה להציל את העולם – מפני היהודים כמובן. "אני מאמין שעליונות יהודית היא האיום הגדול ביותר על אמריקה, ואני חושב שזהו האיום הגדול ביותר לעולם בימינו, אני באמת מאמין בזה", הסבר בילזריאן לפיירס מורגן בנובמבר האחרון.
ויש לו כמובן גם מה לומר על השואה. "אני מוכן להתערב בכל הנכסים שלי", אמר, "שמספר היהודים שנרצחו בשואה היה 'פחות משש מיליון'. אבל אפילו אם אתה מקבל את המספר של 6 מיליון, התעקש בילזריאן, "יהודים הרגו הרבה יותר נוצרים. כלומר זה אפילו לא קרוב. אם אתה מסתכל על השואה הבולשביקית, ההולודומור… הם למעשה המציאו את השואה".
גם אם בילזריאן לא יודע כמה יהודים בדיוק נרצחו בשואה אין לו שום מניעה מלהאשים את היהודים ברצח קנדי, ולראייה מציין את העובדה כי ג'ק רובי (שהרג את לי הארווי אוסוולד, ולא את קנדי) נולד בשם ג'ייקוב רובינשטיין.
התיאוריה על קנדי מדגימה את הדפוס שבה נוצרות הקונספירציות האלה ואת הנטייה של אנשים שטוענים שהם לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו ליפול ל"חשיבת יחד". למה שהיהודים ירצו להרוג את קנדי? לפי בילזריאן התשובה היא שקנדי רצה להגדיר את הגלגול הקודם של איפא"ק כ"סוכן זר".
זוהי תיאוריה פופולרית בקרב הקהל שלו. כשתומס מסי, חבר הקונגרס הרפובליקני שרחוק מתמיכה מיהודים ובישראל, קרא לרשום את איפא"ק כסוכן זר, קנדיס אוונס הגיבה כי "אני די בטוחה שהם רצחו את קנדי על ניסיון לעשות דבר כזה". וכשמישהו ב־X שאל את איאן קרול אם אפשר להכריח את איפא"ק להירשם כסוכן זר דרך תביעה משפטית, קרול השיב כי "הם כבר התנקשו בנשיא ארה"ב על דבר כזה. אני לא חושב שלעורך דין יש סיכוי".
חניכיו של בילזריאן בעולם ה"מנוספרה" נכנסו גם הם לעניינים. מירון גיינס, מפיק שותף של פודקאסט בשם Fresh and Fit, הכריז כי "המעורבת הישראלית" ברצח קנדי היא "דבר מוכח" ומשם המשיך לתהייה בדבר מספר היהודים שנרצחו בשואה.
גיינס (שם בדוי) הוא דוגמא נוספת למנעד של האובססיה הכפולה לגבריות וליהודים. גיינס, עובד לשעבר במחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית, פרסם ספר בשם "מדוע לנשים מגיע פחות", שמתיימר לענות על שאלות כמו "למה זה מרגיש שצריך להזיז הרים כדי לשכנע בנות לעשות משהו?"
וכאן תדמית הגבר הקשוח של המנסופרה מתחילה להיסדק. גיינס בוכה על כך ש"מידת העניין שנשים בימינו מגלות בגברים היא הנמוכה ביותר בהיסטוריה". גיינס והשותף שלו וולטר ויקנס קוראים לתכנית שלהם "הפודקאסט מס' 1 לגבר". הנימה הנואשת של גיינס היא כנראה מה שמונע ממנו להשיג את מה שהוא באמת רוצה – להצליח כמו טייט ולהיות "גבר אמיתי" בתרבות הגבריות הזו.
הנואשות של גיינס ניכרת גם באנטישמיות שלו. כמו הגזען הלבן פיטרס גיינס מתענג מ"פקיחת העיניים הגדולה". אף שגיינס לא מראה סימנים של גזענות לבנה (המוצא שלו סודני ונראה שהאנטישמיות שלו פחות אידאולוגית), הוא מזמין גזענים לבנים כניק פיונטס לתכנית שלו. במקום לרמוז על קונספירציות הוא מעדיף לצעוק אותם בפראות: "היטלר צדק" בעניין היהודים, הוא זועם. "אתה מגיע למדינה, דוחף את הפורנוגרפיה שלך, דוחף את הבנק המרכזי המז— שלך, דוחף את הסטיות שלך, את הלהט"ב שלך". יהודים, אומר גיינס, נכנסים לחברה ו"הורסים אותה מבפנים".
בשנה שעבר אירח גיינס בתכניתו את ג'ייק שילדס, מתאגרף UFC לשעבר ומסית אנטישמי עם עוקבים רבים ברשת החברתית. "בעבר כשמישהו התחיל להבחין שהיהודים שולטים באמריקה היה מספיק לצעוק שהוא אנטישמי או נאצי כדי לחסום אותו", צייץ שילדס ב־X במאי האחרון. "זה הפסיק לעבוד אז הקונגרס מיהר להעביר חוקים שהוציאו מחוץ לחוק אפשרות לחקור את הכוח היהודי". בדצמבר האחרון קידם שילדס את אחת התכניות שלו עם שבחים "לאמריקאים האמיצים שעשו את הלינץ' באנס הילדים ליאו פרנק" – פרנק היה יהודי אמריקאי חף מפשע שהואשם בלא עוול בכפו על רצח נערה ב־1913, הוצא בכח מתאו בבית הכלא והוכה למוות, אירוע שהוביל לבסוף להקמת הליגה נגד השמצה.
גיינס ושילדס מבכים שניהם את הבורות של הציבור הרחב. "עד ה־7 באוקטובר אף אחד לא ידע בכלל מה זה ציוני", טען גיינס. משם המשיכו השניים להעשיר את ידיעותיו של הקהל. שילדס הזכיר את הקונגרס הציוני בסוף המאה ה־19, וגיינס התערב "כן כן כן, הרשל משהו, שכחתי את שמו. הרשל משהו". שני "מומחים" לציונות שאפילו לא יודעים את השם תיאודור הרצל.
השילוב בין גאווה ובורות הוא תו ההיכר של המשפיענים באסכולת "שואלי השאלות". בה בעת חשוב לשים לב לאמירה ההזויה של גיינס שעד ה־7 באוקטובר אף אחד לא ידע מה זה ציוני, שכן רק אז "אנשים התחילו לחשוב על הקונפליקט הזה". ב־7 באוקטובר האלימות הגיעה מצד אחד בלבד והופנתה כולה כלפי ישראלים חפים מפשע. הד לרעיון דומה חוזר גם בסוף הראיון של ג'ו רוגן ואיאן קרול. קרול מתלונן על כך שהמדינה היהודית נשלטת למעשה על ידי ארגון פשע שהוקם ומנוהל על ידי מאפיונרים וטרוריסטים. רוגן נכנס לדבריו ואומר: "ומה שמעניין שעכשיו אפשר לדבר על זה, אחרי 7 באוקטובר", וקרול משיב "בדיוק, זה נחשף לגמרי".
7 באוקטובר היה זמן שבו העם היהודי התגלה בחולשתו ועל הגל הזה רכבה חבורה מסוימת של מפורסמי רשת: מתאבקי UFC שירדו מגדולתם, אמני פיתוי זולים, היסטוריונים בכאילו ופילוסופים בשקל שמחפשים כבוד ומטיפי ימין פוליטי עם תסביך רדיפה. אוסף של גברים (ונשים) קשוחים בפני עצמם שלא מסוגלים להסביר איך מדינה שעשויה לכאורה מסוטים ממשיכה להיות בטופ. ישראל היא היהודי של העולם: איך היא הצליחה להקים צבא אימתני ורשת של מרגלי על? התשובה חייבת להיות רמייה, שקרים והונאות.
למרבה האירוניה מי שהפגין את הכנות והישירות הגדולים ביותר על הקנאה והתסכול של החבר'ה הקשוחים ושל אנשי "הגזע העליון" היה ניק פיוטנס. בדצמבר האחרון, שנה וקצת מפרוץ המלחמה, כשישראל טרפה את הקלפים, פיוטנס, בתכניתו America First, נכנס להתמוטטות עצבים מודעת וקיצונית. "זמן לחשבון נפש קטן, זמן לקצת כנות", אמר פיוטנס בחיוך עם כפות ידיים מורמות כמו נכנע. "אתם יודעים כמה מחורבן זה להיות בצד של ישראל?" ואז הגיע שטף קצר של תלונות: "הם הרגו את כל חיזבאללה. הם גרמו לחיזבאללה להיראות כמו ז-נה כשפיצצו את הביפרים שלהם. ולמחרת הם פיצצו את כל הדברים האחרים שלהם, והרגו את כולם". ולסיכום: "לעזאזל, זה מחליא. זה כמו לצפות בהפסד הזה בהילוך איטי".
לעולם משפיעני הימין האמריקאי יש אובססיה לכיבוש ולעליונות, וב־7 באוקטובר הם חשבו שסוף סוף הרגע שלהם הגיע. עם זאת שנה וחצי אחר כך הם היו שוב בנקודת ההתחלה. אז הם לקחו את השאיפות שלהם לזקן החכם בראש ההר בגרסת המאה ה־21: אשפי הפודקאסטים עם הקהלים האדירים ועם התיאבון האינסופי "לשאול שאלות". ובמילים אחרות, אנטישמיות במיקור חוץ.
