המעוז האחרון של המערב

בשלהי שנות ה־30 של המאה הקודמת, ניצבה אירופה על פי תהום. גרמניה הנאצית ביססה את שלטונה, סיפחה שטחים, רמסה הסכמים – והמערב עמד מנגד. מדינות אירופה, ובראשן בריטניה וצרפת, בחרו במדיניות פיוס אל מול הברבריות הנאצית. הן העדיפו לטמון את ראשן בחול ולשכנע את עצמן שהיטלר פשוט רוצה "לתקן את עוולות ורסאי", במקום להתבונן במציאות נכוחה. אותה אדישות רכרוכית, אותה אשליה מוסרנית, עלו לעולם כולו במלחמה האכזרית ביותר שידע המין האנושי.

היום, שמונים שנה אחרי תום המלחמה, אירופה נופלת שוב – לא בטנקים, תותחים או מפציצים, אלא בעגלות תינוקות, מסגדים וחיג'אבים. לא מול דיקטטור נושא צלב קרס, אלא מול גלים שקטים ועצומים של הגירה מוסלמית שמביאה עמה תרבות, נורמות, שפה ודת – ואינה מגלה רצון אמיתי להשתלב. הפעם, האירופים כבר אינם רק רדומים – הם נעשו משתפי פעולה פסיביים (ולעיתים אף אקטיביים) בתהליך של מחיקה עצמית ואובדן זהות.

החיבור ההרסני בין שנאה עצמית והגירה

דאגלס מאריי, בספרו החשוב "המוות המוזר של אירופה", תיאר את התהליך במונחים חריפים של התאבדות תרבותית. "מה שהייתה אירופה – הפכה בהדרגה לבית של העולם כולו". לדבריו, לא מדובר רק בהגירה, אלא באובדן האמונה של אירופה בעצמה ובערך של זהותה הלאומית. ההגירה ההמונית מאיצה תהליך שבו מוסדות החינוך, התרבות, המשפט והפוליטיקה מתנתקים מהיסודות שעליהם נבנו, ובלשונו של מאריי, "חברה שמייבאת את עמי העולם – תייבא גם את בעיות העולם".

אבל האמת שהיא למאריי כבר קדמו כמה וכמה מתריעים. כבר ב־2006 הזהיר ברוס ביוור בספרו "כשאירופה ישנה" מפני האיום דמוגרפי והתרבותי של אוכלוסיית המהגרים המוסלמים באירופה, והתריע כי ללא שינוי כיוון מהותי "אירופה תיאלץ לבחור בין כניעה תרבותית לבין מלחמת אזרחים כוללת". מילותיו אולי היו דרמטיות, אך נסמכו על מגמות דמוגרפיות עקביות: שיעורי ילודה גבוהים משמעותית בקרב מהגרים מוסלמים, הימנעות מהשתלבות, ובמקרים רבים – עוינות כלפי התרבות המערבית עצמה. ולעומת זאת ירידה ניכרת בשיעורי הילודה של האוכלוסייה האירופית וויתור מרצון על הזהות הנוצרית והמקורית שלה.

ב־2010 כתב טילו זראצין, לשעבר שר האוצר של ברלין, ספר בשם "גרמניה מחסלת את עצמה" ובו הציג תמונה של גרמניה המביאה על עצמה את קיצה – לא מתוך שנאה לאחר, אלא מתוך אובדן בטחון עצמי תרבותי. זראצין קרא להצבת גבולות תרבותיים ברורים והגדרה נוקשה של נאמנות אזרחית. עוד ב־1990 כתב דניאל פייפס כי החברות במערב אירופה "לא היו מוכנות להגירה ההמונית של אנשים כהי עור". הבעיה כמובן, הסביר פייפס, אינה בצבע עורם של המהגרים אלא בתרבותם הפוליטית והדתית, למשל בשוביניזם המוסלמי שאינו תואם את ערכי החברה הקולטת.

הבעיה אפוא אינה עצם ההגירה אלא השילוב הקטלני בין הגירה חד-כיוונית ותרבות מערבית שמבכרת פתיחות על פני המשכיות, הכלה על פני זהות, ופייסנות על פני ריבונות. במצב כזה המהגרים אינם נטמעים אלא מתבדלים, ובמקום להשתלב מפתחים עוינות כלפי  התרבות. והיכן כל זה קורה? בלב ליבן של החברות המתקדמות בעולם. בערים כמו פריז, ברלין, לונדון, שטוקהולם ובריסל – קמו שכונות שלמות שהפכו ל"אזורים אוטונומיים" שהמשטרה חוששת להיכנס אליהן. הרפיסות התרבותית מובילה לשיח תקשרותי שמתכופף בפני איומי אלימות, למציירי קריקטורות שחוששים לחייהם ולפוליטיקאים שמהלכים על קליפות ביצים – פן יואשמו באיסלאמופוביה.

ישראל והמערב

מול כל זה, קיימת מדינה אחת – קטנה, מוקפת אויבים, אך נושאת על גבה את הגחלת האחרונה של רוח המערב: מדינת ישראל. בשעה שאירופה מבטלת את עצמה ישראל שומרת על זהותה, ובעוד אירופה פותחת את שעריה ללא תנאי, ישראל מגינה על גבולותיה. אירופה מפחדת משאלות של "מי אנחנו" ומהי זהותנו ואילו ישראל משיבה על כך בקול רם וברור. על אף השסעים והבעיות היא מבינה היטב את מה שאירופה שכחה: שאין חופש בלי זהות, שאין זכויות בלי שייכות, ושאין מוסר בלי גבול ברור בין טוב לרע.

ולא מדובר רק בסמל. ישראל מגנה בגופה – לעיתים בגבולותיה ואף במודיעין ובטכנולוגיה – על העולם החופשי כולו, העולם שאירופה מתביישת בו ומנסה להשתחרר מעולו המכביד. ישראל משמשת כחומת המגן המעשית, הערכית והתרבותית של הציוויליזציה המערבית. וזוהי הסיבה האמיתית לשנאה המודרנית כלפי ישראל במסדרונות האקדמיה והתקשורת באירופה. לא "הכיבוש", "ההתנחלויות",  "זכויות הפלסטינים" או "רצח העם" בעזה. ישראל היא כתב אישום חי, קיים בועט וחמור כנגד הרפיסות האירופאית, תזכורת תמידית ומטרידה שאפשר גם אחרת: לעמוד על שלך, להגן על עצמך ולשמור על תרבותך מבלי להתבייש.

וכעת השאלה הגדולה היא האם אירופה תיזכר בעצמה. האם ישובו בניה לחשוב על ריבונות לא כקללה, אלא כברכה. על גבולות לא כשריד מהעבר, אלא כתנאי להמשך קיומה, על זהות כתרבות ועל השפה, המחשבה, היצירה והפילוסופיה המערבית כנכסים שיש לשמר ולטפח ולא להחביא במחשכים.

ואם לא? אם אירופה תמשיך להצטדק (ולהצטמק), להתבייש ולפתוח את שעריה ללא גבול וללא תנאי סופה שתיפול, לא משום שהאסלאם הקיצוני חזק כל כך, אלא משום שהיא חלשה כל כך. אבל כל עוד ישראל קיימת – יש תקווה. כל עוד יש עם אחד המונע בכוח החשיבה המערבית, עם שהנחיל לעולם את המורשת היהודית־נוצרית ומסרב להיכנע, שמחזיק בגאון בזהותו, שמבין את ערכן של מסורת, של שפה, של אדמה ושל שייכות – הנר עדיין דולק.

כל אירופי הגון בימינו צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם לא הגיע הזמן ללמוד מישראל? האם במקום להיכנע ללא תנאי וללא סיבה, לא הגיעה העת שבה צריך להילחם ב"דם יזע ודמעות", יחד עם מדינת ישראל, כדי להגן על התרבות האירופאית ולהבטיח עתיד טוב יותר לאירופה ולעולם כולו?