עת לנצח

הבוקר הזה נפתח בידיעה שצמרת צה״ל מעדיפה עסקה ומבטיחה ש״נדע להתמודד״, במקביל לחוסר הרצון המופגן שלה להתמודד עם המשימה של בניית מרחב הומניטרי לקליטת אוכלוסייה מאזורי הלחימה. התפיסה שצה"ל מציגה כאן אינה אלא ויתור על החשובה שבמטרות המלחמה בכל חזית שהיא – שהארגון שטבח בנו בברבריות והצית את תבערת המלחמה יימחק מעל פני האדמה. המבוי הסתום שאליו אנו צועדים בעזה לפי שעה אינו גזירת גורל כי אם מלאכת מחשבת מתוצרת המטה הכללי. מצד אחד הוא טוען כי "חייבים" להכניס סיוע לאוכלוסייה באזורי הלחימה ולהעניק לחמאס חסינות בפועל באזורים שבהם המוחזקים החטופים, ומצד שני הוא מערים קשיים על האפשרות למצור, ובכך כופה צה״ל על הדרג המדיני ועל מדינת ישראל מצב שבו עלינו להסכים להמשך הדשדוש.

עם יד על הלב: לאחר השבעה באוקטובר, כמה זמן חשבתם שהמלחמה הזו בעזה תימשך? חודש? חודשיים? האם העליתם בדעתכם שזה ייקח שנה? והנה אנחנו כאן, סופרים עמוק בתוך החודש ה-22 ללחימה. חמאס מיטיב להבין את ממדי הלחימה טוב מאיתנו: ממד הזמן פועל לטובתו והוא משנה את התנהלותו בהתאם למשאב החיוני המצוי ברשותו – החטופים. אם העסקאות הראשונות נעשו כדי להבטיח שרידות ואורך נשימה, כעת משנותרו בידיו 20% מהחטופים, הוא מחשב את צעדיו בהתאם. מכאן הנוקשות במשא ומתן המתארך ומכאן העובדה שמתווה ויטקוף המקובל על ישראל לא עובר את הסף מבחינת חמאס: דרישות לסיום המלחמה ונסיגה של צה״ל מכלל השטחים החשובים. חמאס רוצה לשרוד. בעודנו סופרים אחוזי שטח שנתפסו, בתים שנהרסו, מחבלים שחוסלו, חמאס נצמד בעקשנות לאסטרטגיה היחידה הישימה מבחינתו: אחיזה עיקשת בנכס אסטרטגי תוך המשך שליטה על האוכלוסייה המספקת לו מגן אנושי ומאגר של מתגייסים חדשים למילוי השורות.

לחמאס יש יעד ברור – להישאר בשלטון, והדרך לשם עוברת בקבלת ערבויות לאי-חידוש הלחימה ולשיקום הרצועה. כדי להצליח באסטרטגיה הזו חמאס צריך לעשות דבר אחד: להתיש אותנו באמצעות הארכת העימות, מתיחת עצבינו, ליבוי מחלוקות פנימיות והעלאה עקבית של המחיר. ובאשר למחיר – מסתבר ש״מרכבות גדעון״ היה הצלחה לא רעה מבחינתו שכן המבצע עלה בחייהם של 45 לוחמים.

בחזרה לקונספציה

צמרת צה״ל, כך נראה, התאוששה יפה לאחר ההלם של השבעה באוקטובר וחזרה לדפוסים הישנים והמוכרים – צה״ל ״ידע להתמודד״. הדרג המדיני, כצפוי, מתקשה להתמודד עם העליונות של הצבא בכל הקשור לתכנון ויכולות ביצוע וכפועל יוצא גם מכך אנוס כמעט תמיד לקבל את התחזיות לעתיד. העיר ההומניטרית בפי קציני המטכ״ל היא ״מלכודת אסטרטגית״. אלא שהסתירה בין מטרות המלחמה – השמדת חמאס והחזרת כל החטופים – היא סתירה שעל הדרג המדיני ליישב. יש לכך כמה דרכים, כולל החלטה לא-פופולארית להחשיב הישג יחסי כהישג מספק משום שהמחיר להישג המושלם גבוה מדי. באיחור אסטרטגי כמעט הרה-אסון שעלה בדם של חיילים רבים, מתחילים סוף סוף לבצבץ בדרג המדיני ניצני נחישות לעריכת מצור, מנגנון שיפשר בין שתי המטרות הסותרות עם הסיכויים הרבים ביותר להשמדת חמאס.

אדם צועק את שחסר לו, אבל נושא ונותן חכם מסתיר זאת היטב מהצד השני. אנחנו זועקים את כאבנו, מכוונים את האסטרטגיה הצבאית שלנו כדי להביא לו מזור, ונכשלים. מדינת ישראל מתחננת לעסקה, היא עושה זאת אגב חיסולם של מג״ד דרג׳ תופאח והמחבל ששבה את אמילי דמארי ומאות מחבלים אחרים אלא שאין כאן גזירה שווה: ישראל מפעילה לחץ וחמאס מפעיל לחץ. ככל שהמשוואה היא לחץ – ישראל נדונה להיכשל בהשגת מטרותיה. עם כל האבדות שאולי נתפסות בעינינו כנוראיות, חמאס בסך הכל נדרש להמשיך להחזיק בחטופים, לקבל אספקה לאוכלוסייה הנצורה שלו, לגבות מחיר כזה או אחר מלוחמי צה״ל – והזמן יעשה את היתר.

מאחורי כל אסטרטגיה כושלת של מדינת ישראל שנהגתה בבנייני המטה הכללי עומד גרעין של אמת. נכון, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה רעב בעזה ובניית מרחב הומניטרי לקליטת מאות אלפי אנשים אינו משימה קלה או נטולת סיכונים. אז מה? אין החלטה אסטרטגית שנעשית בריק נטול סיכונים. המשמעות הנוכחית של כניעה לתכתיבי צה״ל עם דבקות עיקשת במטרות המלחמה היא אחת: המלחמה תתארך, אולי תהיה עסקה, אולי לא, אולי נשוב ללחימה ואולי לא – אבל המחיר ההולך ומאמיר יביא את המלחמה הזו לסיום חמוץ וחלקי שבו חמאס נותר על כנו וידיה של ישראל כבולות. ישראל ממילא תחווה נפילת מתח מתבקשת ותרחיק עצמה ביוזמתה מהרפתקאות המשך בעזה. מי שגוזר גזירה שווה מהלהיטות שלנו לתקוף בלבנון משלה את שומעיו ואת עצמו. את המלחמה בעזה, אם תסתיים כפי שתואר בשורות לעיל, נרצה לשכוח ולהרחיק מעצמנו. את ההישג של מחיקת איומי הפשיטה והרקטות של חיזבאללה אנחנו נחושים לשמר.

להפוך את המשוואה בין ישראל לחמאס

אחד היתרונות המובנים של פינוי האוכלוסייה והטלת מצור על תאי שטח הולכים וגדלים באופן שיטתי הוא העובדה שחמאס יבין לאן זה הולך כבר מראשית התהליך. במילים אחרות, לא בטוח כלל שנידרש לפנות 1 מיליון אזרחים כדי להעביר את המסר ולהגיע להישג הנדרש. הדבר תלוי בנחישות, בעקביות ובשיטתיות שבה יבוצע המהלך, משום שמרגע שהחל לא תהיה דרך חזרה. לראשונה בעימות מימד הזמן יתחיל לפעול לטובתנו. ייקח כמה שייקח, אתם תיפלו. לראשונה יהפכו החטופים מאמצעי לחץ המפיל מדינה שמנצחת בשדה הקרב על ברכיה בשולחן המשא ומתן לאמצעי להבטחת הישרדות אישית. המאמצים האזרחיים והלאומיים ששמו את החטופים בראש סדר העדיפויות שלנו העלו את מחירם והפכו לגורם הסיכון הכבד ביותר על החטופים החיים המצויים בסוף התור. נוצר כאן מצב פרדוקסלי נוראי שבו ככל שזועקים חזק יותר ״הביאו את החטופים״ כך פוחתים הסיכויים של עשרת החטופים האחרונים לצאת מזה בחיים. מי שפוסל במומם של אלו המבקשים לאמץ גישה קשוחה הרבה יותר במשא ומתן, מוזמן ליטול קורה מבין עיניו.ה

זו שעת הכרעה, ובלי קשר לעובדה אם תהיה עסקה אם לאו, הגיעה העת לכפות על צה״ל הר כגיגית ולגבש תכנית הכרעה ברורה שעיקרה מצור יחד עם טיפול בסוגיית האוכלוסייה. קו הפעולה הנוכחי של עוד בית ועוד מנהרה ספק אם היה חשוב גם לפני שנה, שכן לא משנה מי עומד בראש צה״ל, תכליתו של הדפוס הזה ליצור לחץ לצורך עסקאות ולא להשמיד את חמאס. בעת הזו, הכרעה פירושה ניתוק עורקי החיים של חמאס ולא כיבוש עוד פינה בשכונה של עזה בה ביקרו כוחותינו כבר שלוש, ארבע ושבע פעמים. לדרג המדיני בישראל יש סיבות טובות רבות שלא להיקלע לריב פומבי עם צמרת הצבא, אבל כרגע יש לה סיבה טובה אחת לעשות זאת: לנצח.