הסרבנות הפלסטינית לשלום: פרק מספר

בכל פעם שמדברים על הסכסוך הערבי־ישראלי, קופץ איזה וכחן ומנסה להסביר ש"צריך שניים לטנגו", או שיש "שני צדדים למטבע". אבל ההיסטוריה מראה כי אצל הערבים לא צריך "שניים לטנגו" אלא רקדן אחד כדי ליצור סכסוך שלם. פרק מתוך הספר החדש של מתן פלג.

המוקאוומה – התנגדות חסרת פשרת

המילה "מוקאוומה" פירושה "התנגדות" בערבית. בעשורים האחרונים הפך המושג הזה למוכר ביותר בסכסוך הערבי־ישראלי. "חמאס" למשל, היא ראשי תיבות של חַרַכַּת אַל־מֻקַּאוַמַה אַל־אִסְלַאמִיָּה, תנועת ההתנגדות האסלאמית, וגם חיזבאללה מכנה את עצמו אַל־מֻקַּאוַמַה, ההתנגדות.

בכיר חמאס אסמאעיל הנייה, שם רשעים ירקב, תמצת את הגישה הזאת כך:

במזרח התיכון קיימות שתי אופציות. אופציית האומה האסלאמית, ההתנגדות והדבקות בעקרונות, והאופציה העולה בקנה אחד עם האסטרטגיה האמריקאית והישראלית, ומלווה בוויתורים על חשבון זכויות העם והאומה.

כלומר, "מוקאוומה" אינה רק התנגדות במובן של Resistance, אלא מצב נפשי בלתי מתפשר של Just Say No. שלילת כל ביטוי יהודי־לאומי, והתנגדות לקיומו של כל יהודי עם ראש מורם שמסרב לשלם ג'יזיה. האפליקציה הזאת לא פותחה בשנות החמישים ולא בשנות השמונים, אלא מקסימום עברה שדרוג. התנגדות לכל פשרה היא מקור הסכסוך מספר אחת בעת החדשה ואם כל חטאת. להלן ההוכחות.

ועדת פיל, 1936

בפרוץ המרד הערבי הגדול הקימו הבריטים ועדת חקירה בראשות לורד ויליאם רוברט פִּיל (Peel Commission), במטרה לחקור את הסיבות לסכסוך הערבי־יהודי ולהציע פתרונות להמשך. זה היה הישג לחאג' אמין אל־חוסייני, אבל הוא לא רצה לשתף פעולה עם הוועדה כל עוד לא מולאו דרישותיו המקוריות במלואן והחרים אותה. רק בינואר ‏1937, כשסיימה את עבודתה ועמדה לצאת בחזרה ללונדון, נעתרו חברי הוועד הערבי העליון, כולל המופתי, בלחצן של מדינות ערב, להופיע בפניה. ביולי 1937 פרסמה ועדת פיל את מסקנותיה: אי אפשר לפתור את הסכסוך הערבי־יהודי, ועל כן יש לחלק את הארץ לשלושה אזורים: מדינה ערבית, מדינה יהודית ושטח ניטרלי המכיל את המקומות הקדושים.

הצעת החלוקה של ועדת פיל הייתה גרועה מאוד ליהודים. למרות ההבטחה בהצהרת בלפור (1917), וההתחייבויות לממשה בוועידת סן־רמו (1920), הציעה ועדת פיל להעניק ליהודים כ־15 אחוזים בלבד משטח ארץ ישראל המערבית: את הגליל, עמק יזרעאל ורצועת חוף צרה, מאשדוד עד אזור נהריה. פתח תקווה יועדה לשמש עיירת גבול. גם מישור החוף לא היה רצוף, מפני שהשטח שיועד ליהודים תוכנן להיחתך במסדרון שנמתח מיפו לירושלים, ואמור להישאר בידיים בריטיות. עוד הציעה הוועדה לאסור על רכישת קרקעות בידי היהודים, ולצמצם את העלייה ל־‏800,‏1 עולים בחודש לעומת ‏500,‏4 בחודש בעבר.

לערבים, מאידך, הציעה התוכנית כ־80 אחוזים מארץ ישראל. את כל הנגב, את יהודה ושומרון ובקעת הירדן, את "המשולש", את מזרח השרון ואת כל מישור החוף הדרומי, ממצרים ועד אשדוד של היום.

ליהודים היו כל הסיבות לדחות את התוכנית הגרועה הזאת, והיא אכן עוררה ויכוח נוקב בעולם היהודי כולו. אבל ההחלטה שהתקבלה הייתה ברורה: הסכמה של התנועה הציונית לחלוקה.

תגובת הערבים הייתה הפוכה ונחרצת. בו ביום שללו חאג' אמין אל־חוסייני וחברי הוועד הערבי העליון את המלצות הוועדה, אפילו בלי לדון עליה. אבן־סעוד, מלך ערב הסעודית, הצהיר שבשל ערכי האסלאם, הקמת מדינה יהודית לא תעלה על הדעת. חכמאת סולימאן, ראש ממשלת עיראק, שפעל כדובר ארצות ערב, הוקיע את הצעת החלוקה והכריז:

כל אדם שיסכים לעמוד בראש מדינה כזאת ["פלסטין" ב־85 אחוזים מארץ ישראל המערבית] ינודה ברחבי העולם הערבי ויעורר את זעמם של המוסלמים בכל המזרח. אני מכריז, כראש ממשלה ערבית וכאזרח פרטי, כי תמיד אתנגד לכל אדם הנכון לתקוע פגיון בלב הגזע הערבי.

חכמי הדת השיעים מהערים הקדושות כרבלא ונג'ף הוציאו פסק הלכה ("פתווה") שאסר לקבל את התוכנית וקבע כי "העושה זאת יוכרז ככופר, ייפסל לעדות, לא ייקבר בבית קברות מוסלמי וארור יהיה עד יום תחיית המתים".

כתב הטיימס הלונדוני שסייר בארץ מיד לאחר פרסום המלצות ועדת פיל דיווח ש"כל ערבי שינקוט עמדה פייסנית ויעשה צעד כלשהו שלא תהיה בו משום שלילה מוחלטת של תוכנית החלוקה – עליו לצפות כי יוקע כבוגד וייחשף לטרור".

אף שבימים הראשונים לאחר פרסום הדו"ח הודיע ראע'ב נשאשיבי לנציב העליון על תמיכתו בהמלצות ועדת פיל, או על קבלתן "בהסתייגויות" (לפי פרופ' מוסטפא כבהא, רוב משפחת נשאשיבי נטתה לקבל את המלצות ועדת פיל והתנגדה לפתיחה במרד המזוין), הוא נאלץ להכריז בהמשך ש"פלסטין תהיה מדינה ערבית עצמאית ללא כל שלטון יהודי או זר".

הערבים פרצו במה שנודע לימים בשם "המרד הערבי הגדול", שכלל פרעות רבות ביהודי הארץ. כדי לפייס את הערבים גיבשו הבריטים ועדות נוספות אך כולן נכשלו, ולבסוף הם פשוט נכנעו. במאי 1939 פורסם הספר הלבן של מקדולנד, שבו התקבלו דרישת הערבים במלואן. הוצעה להם עצמאות לאומית "בתוך עשר שנים", והוצהר כי מעתה ואילך ייאכף איסור חמור על הגירת יהודים לארץ ואיסור על מכירת אדמות ליהודים. תגובתם של המנהיגים הערבים הייתה דחייה מיידית בבוז.

תוכנית החלוקה, 1947

ב־1947 נמאס לבריטים סופית, והם החליטו לגלגל את "הבעיה הפלסטינית" לאו"ם. הם פעלו להקמת ועדה בינלאומית שתמליץ על פתרונות להמשך, ואכן בחודש מאי הוקמה ועדת אונסקופ ("ועדת האומות המאוחדות המיוחדת לפלשתינה", UNSCOP). הערבים כמובן… התנגדו. שליחי מדינות ערב לאו"ם גינו את עצם מינוי הוועדה וקראו לתת עצמאות מיידית ל"מדינה פלסטינית… דמוקרטית ומאוחדת בשליטה ערבית", אך רוב המדינות החברות באו"ם העדיפו להימנע מהחלטה עד שהוועדה תלבן את העניין.

באוגוסט נמסרו לאו"ם המלצות הוועדה, ועיקרן היה סיום המנדט וחלוקת הארץ לשתי מדינות האמורות לתפקד כישות כלכלית אחת. שטחה של המדינה היהודית תוכנן להיות 55 אחוזים מארץ ישראל המערבית. אזור ירושלים ובית לחם ינוהל בידי מועצת הנאמנות של האו"ם.

גם בתוכנית הזאת הוצע ליהודים הרבה פחות משהובטח להם בהצהרת בלפור, אבל הבעיה החמורה יותר הייתה שבתוכנית המוצעת היו הרצפים היהודיים במרכז ובצפון צרים מאוד ובלתי ניתנים להגנה. למרות זאת, היהודים קיבלו אותה.

הערבים כרגיל, דחו הכול מהכול. הם המשיכו לדרוש עצמאות ערבית לאלתר בארץ ישראל, שללו כל "דו־לאומיות" והמשיכו לדרוש הפסקה מיידית של עלייה יהודית.

ככל שהתקרב מועד ההצבעה על התוכנית, כך נעשו איומי הערבים אימתניים יותר ויותר. באוגוסט 1947 איים פאוזי אל־קאוקג'י, שהתמנה עד מהרה למפקד כוחות צבא ההצלה הערבי:

אם תישא ההצבעה באו"ם אופי שלילי, אנחנו נצטרך להכריז מלחמה טוטלית. אנחנו נרצח, נהרוס ונחריב כל דבר שיעמוד על דרכנו, יהיה זה אנגלי, אמריקאי או יהודי.

עבד אל־רחמאן עזאם, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, רואיין ב־11 באוקטובר 1947 לעיתון המצרי אח'באר אל־יום, ואמר במפורש:

אני עצמי מקווה שהיהודים לא יכפו עלינו את המלחמה, מפני שזאת תהיה מלחמת השמדה וזה יהיה טבח מסוכן, שיירשם בהיסטוריה כפי שנרשמו הטבח המונגולי ומלחמות מסעי הצלב.

מאטיאל מוע'נם, ערבייה נוצרייה ילידת לבנון, שגרה בירושלים ועמדה בראש ארגון הנשים הערבי המקורב לאל־חוסייני ולוועד הערבי העליון, אמרה בתחילת 1948 למראיין:

משהוכרזה "מלחמת קודש", אין כל סיכוי שמדינה יהודית תשרוד. כל היהודים יושמדו לבסוף.

בשלהי 1947 כתב המלך אבן־סעוד לנשיא ארצות הברית הארי טרומן:

הערבים החליטו נחרצות להתנגד להקמת מדינה יהודית… אפילו אם נניח כי היהודים יצליחו לגייס תמיכה… דינה לגווע בתוך זמן קצר. הערבי יבודד מדינה כזאת מהעולם ויטיל עליה מצור עד שתגווע ברעב… קיצה יהיה כקץ מדינות הצלבנים.

עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית, אמר:

אתם היהודים, אינכם עובדה מבחינת הערבים. אתם תופעה חולפת. לפני דורות רבים הצלבנים התבססו בקרבנו בניגוד לרצוננו, וכעבור מאתיים שנה עקרנו אותם… עד לרגע האחרון ומעבר לו, הערבים יילחמו כדי למנוע אתכם מלהקים את מדינתכם. הם לא ישלימו עמה בשום פנים ואופן.

ב־27 בנובמבר 1947 הגיש גנרל אסמאעיל ספוות מצבא עיראק, שעמד בראש המפקדה שהקימה הליגה הערבית, דו"ח התובע לשתף במלחמה (שתיפתח אם תוכנית החלוקה תתקבל) צבאות משלוח שירוכזו סמוך לגבולות וייכנסו לפעולה בזמן הפינוי הבריטי. כצעד ראשון הציע לארגן את ערביי הארץ ולאמנם להתקיף את שיירות היהודים, את המושבות ואת הקיבוצים היהודיים.

ב־29 (כ"ט) בנובמבר התקיימה ההצבעה באו"ם. המדינות התבקשו להכריז "כן", "לא" או "נמנע". 33 מדינות הצביעו "כן", 13 מדינות הצביעו "לא" ו־10 מדינות נמנעו. תוכנית החלוקה התקבלה ברוב של שני שלישים.

היהודים יצאו לרקוד הורה ברחובות. חברי מועצת חכמי הדת של אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, הנחשבת לאחת הסמכויות העליונות בעולם האסלאם, הכריזו "ג'יהאד עולמי להגנת פלסטין הערבית".

גנרל אסמאעיל ספוות הציג את "מטרות המלחמה" כפי שראה אותן, כתנאי להסכמתו לקבלת הפיקוד על כוחות הלוחמים:

א. חיסול יהודי פלסטין וטיהור מדינה זו מהם לחלוטין.

ב. הידוק חבל הקרב על צווארי היהודים, ואילוצם, בכוח הנשק, לקבל את תנאי הערבים.

ג. ליבוי מתמיד של מהומות בפלסטין והגברתן באנשים, בנשק ובממון – במגמה לערער את הביטחון ולהוכיח התקוממות מזוינת נגד תוכנית החלוקה.

המזכיר הכללי של הליגה הערבית עבד אלרחמן עזאם באשא אישר לספוות ש"מטרות המלחמה בפלסטין הנן שני הסעיפים הראשונים". מלחמת העצמאות החלה.

נכבה חרטא

ביולי 1949 הסתיימה מלחמת העצמאות בניצחון יהודי מזהיר. שבעה צבאות ערב – "צבא הג'יהאד הקדוש" של הוועד הערבי העליון, "צבא ההצלה" של הליגה הערבית, צבא לבנון, צבא סוריה, צבא ירדן, צבא עיראק וצבא מצרים – לא יכלו לעם ישראל.

אבל רגע. אם מתקפת הערבים החלה ב־29 בנובמבר 1947 והסתיימה רשמית ב־20 יולי 1949, למה הערבים בחרו לציין את יום תבוסתם ב־15 במאי? למה "יום הנכבה" (יום האסון) מצוין בתאריך הזה, ולא ביום שנפסקה המלחמה והוקפא המצב שבו כ־700 אלף ערבים הפכו לפליטים?

כי זה היום שבו הוקמה מדינת ישראל. הקמתה של המדינה היהודית היא האירוע שהכי מכאיב למתנגדי ישראל – לא ההרוגים (היו פחות מ־15 אלף הרוגים ערבים, מרביתם לוחמים) ולא הפליטים. הערבים יכולים לספר כמה סיפורים שירצו, אך בחירת התאריך אומרת הכל.

גם פה חשוב להזכיר את הפער בין המחנות. מצד אחד מחנה שנשבע לטבוח את היהודים בסגנון מונגולי, ומולו מחנה שגם בשלהי מלחמת השמד הרב־זירתית שנכפתה עליו קרא לשלום, לבנייה משותפת ולשוויון בפני החוק. הנה למשל בהכרזת העצמאות:

אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

נזיר מג'אלי, עמית מחקר בכיר במכון אבו־דאבי באיחוד האמירויות וכתב מדיני בעיתון א־שרק אל־אווסט, סיכם זאת כך:

עמדת הערבים בנושא החלוקה ידועה ומוכרת. בישראל מקובל מאוד לומר שהערבים נלחמו בתוכנית החלוקה וסירבו לקבלהּ. מקובל לטעון שכך החליטה המנהיגות הערבית, וההחלטה הובילה למלחמה. אמירות אלו נכונות. החלטה זו הייתה טעות ואיוולת. אומנם לא כל ערבי מוכן להתוודות בצורה הזו, בעיקר לא בפני יהודים, אך זו האמת.

הסכמי אוס-לא 1993

בכל הקשור לשאלה "מי אשם בכישלון הסכמי אוסלו" התשובה ברורה: הערבים. למה אני בטוח כל כך? כי המספרים מדברים בעד עצמם. ב־11 השנים שלאחר הסכמי אוסלו נרצחו בפעולות טרור 1,018 ישראלים – פי 2.4 מבכל 15 השנים שקדמו להסכמים. לאורך שנות ה־2000 רצחו הפלסטינים 938 ישראלים בפעולות איבה, בשנות התשעים רצחו 348, ובשנות ה־80 רצחו "רק" 174 ישראלים. מהחתימה על הסכמי אוסלו ועד נפילת ממשלת העבודה במאי 1996 נרצחו 210 ישראלים – כמעט פי שלושה ממספר הנרצחים הממוצע ב־26 השנים שקדמו לתקופה הזו.

שום עם שמנסה להתקרב לעם אחר כדי לסיים את הסכסוך איתו לא רוצח אותו במקביל, ושום תירוץ לא יעזור. אבל אם אתה נתקל בווכחן שמספרים לא מדברים אליו, פשוט תפנה אותו לדברים שאמר יאסר ערפאת במילותיו שלו. שלוש שנים אחרי חתימת ההסכמים אמר ערפאת בפני קהל ערבי בשטוקהולם: "בכוונתנו לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלסטינית טהורה. נהפוך את חייהם של היהודים לבלתי נסבלים באמצעות לוחמה פסיכולוגית ופיצוץ אוכלוסין… אנחנו הפלסטינים נשתלט על הכול, ובכלל זה על כל ירושלים".

יש סיכוי שווכחן עיקש יאמר לך שערפאת לא התכוון למה שאמר, אבל לצערן של אלפי משפחות שכולות נראה שהוא בהחלט התכוון לכך. זה גם לא רק מה שהוא אמר, אלא המסמכים שחתם עליהם. במהלך מבצע חומת מגן ב־2002, צה"ל החרים מאות אלפי מסמכים רשמיים של הרשות הפלסטינית. הניירות הוכיחו שמרגע הקמת הרשות ב־1993 היא מימנה באובססיביות מחבלים עם דם טרי על הידיים. משום שערפאת התעקש לאשר בעצמו כל הוצאה בסכום שמעל 250 דולר, נמצאו חתימותיו על אלפי הוראות ואישורי תשלום למחבלים. לטרוריסט זוטר הוקצו מענקים של 300–350 דולר; למפקדים בכירים יותר (מפקדי תשתיות טרור אזוריות) הוקצו 600 דולר; לכל אחת ממשפחות המפקדים שנהרגו הוקצה מענק חד־פעמי של 800 דולר (מעבר לסיוע שוטף); ל"פרויקטים" גדולים, כמו הקמת סדנה לייצור נשק כבד, הוקצו סכומים גדולים יותר (80 אלף דולר).

ערפאת גם הרגיש אחריות כלפי ארגונים אחרים, לא רק כלפי מחבלי הפת"ח. בינואר 2001, למשל אישר בכתב ידו "לספק מיד" נשק למיליציה של "חזית המאבק העממי" בפיקודו של סמיר רושה (30 רובי קלצ'ניקוב ו־15 אקדחים). במאי 2001 ביקש אותו הארגון "סיוע מיוחד" למאבק בישראל, וערפאת אישר להם סיוע מידי בסך 25 אלף דולר, וחודש לאחר מכן 20 אלף דולר נוספים. במקביל אישר ערפאת לשלם 100 דולר לכל אחד מ־65 פעילי הארגון. באותה התקופה ביצע הארגון פיגוע התאבדות בצומת הצ'ק פוסט בחיפה ופיגועי ירי רבים בשטחים. בספרו החשוב של ד"ר רונן ברגמן והרשות נתונה (ידיעות ספרים) יש עוד אלפי דוגמאות כאלו.

תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולבני משפחותיהם נמשכים כידוע עד היום, למרות הלחץ הבינלאומי העיקש. בפברואר 2025 חתם אבו־מאזן על צו נשיאותי שקבע שהרשות תחדל לשלם משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם, אך בו ברגע נחשף שהוא פשוט העביר את התשלומים דרך "מוסד פלסטיני עצמאי" שמנהלים הוא ואנשיו.

לא, לא, לא ולא!

מאז שנחתמו הסכמי אוסלו היו לערבים לפחות חמש הזדמנויות היסטוריות לסגור עניין. בשיחות קמפ דיוויד בשנת 2000 (ובוועידת טאבה שהמשיכה אותן ב־2001), שיזם נשיא ארה"ב קלינטון עם ברק וערפאת; בהזדמנות שגירוש היהודים מגוש קטיף יצר לערבים ב־2005; בוועידת אנאפוליס ב־2007 ובשיחות שהתקיימו אחריהן ביוזמת נשיא ארה"ב בוש בין אולמרט ואבו־מאזן; בתוכנית השלום של ג'ון קרי ואובמה ב־2017; ובתוכנית המאה של דונלד טראמפ ב־2020.

בכל אחת מההזדמנויות הללו הייתה ישראל מוכנה לפשרה אלפי מונים בהשוואה לערבים. הדוגמה הבולטת ביותר לדעתי לא הייתה בהזדמנות שנבעה מתוך תקווה לחתום הסכם, אלא בזו שנבעה מתוך ייאוש מהסיכויים לחתום על הסכם כזה. ישראל פשוט פינתה את תושביה וכוחותיה מחבל עזה וגירשה 8,000 יהודים, בשר מבשרה, למען הסיכוי להסיר גורם קריטי בסכסוך. ישראל הוציאה אפילו את המתים מבתי הקברות. חודש אחר כך כבר אירע פיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, כך שגם זה לא עבד.

ושאף אחד לא יספר שזה מכיוון שישראל "יצאה ללא הסכם". אם "בפלסטינים" הייתה טיפת שפיות, הם לא היו ממשיכים להילחם מאותו השטח, אלא שמחים שלפחות הצליחו לגרש ממנו את אויבם, ומפתחים אותו. גם חשוב להודות באמת: אם עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזרח התיכון בעקבות הגירוש, הציבור הישראלי היה משתכנע שכדאי לעשות את זה גם ביהודה ושומרון. אבל לא כך היה. המצב רק נעשה גרוע יותר, לערבים ולישראלים. ניסיון הווכחנים להצדיק את המשך ה"התנגדות" הערבית רק כי ישראל יצאה מעזה "ללא הסכם" משול להטלת אשמה על אישה שנאנסה בפעם השנייה בידי אותו אדם רק בגלל שניסתה לברוח ממנו.

נראה לי שמיציתי את הנושא. אבל מכיוון שלפעמים יוצא להתווכח עם מישהו דעתן שקצת מכיר את הפרטים, כדאי לדעת טיפה יותר. אם מישהו למשל זורק לך "כן, אבל אולמרט…", או "כן, אבל היוזמה הערבית…", חשוב להכיר את הפרטים. בעיקר כי גם הם מוכיחים מעל לכל ספק שמקור הסכסוך הוא ערבי.

אסביר: המתווים שהונחו על שולחנות המשא ומתן לאורך השנים דומים למדי. הם דרשו נסיגה ישראלית "מהשטחים" להוציא אחוזים בודדים שתמורתם יפוצו הערבים בשטח חלופי בישראל. יצירת מעבר בין שטחי "המדינה הפלסטינית" ביו"ש לרצועת עזה; חלוקת ירושלים עם מעמד מיוחד להר הבית או שליטה פלסטינית בפועל בהר; וגם ויתור ערבי על "זכות השיבה", חוץ ממספרים סמליים. וכאן זה תמיד נפל. או כפי שאמר ערפאת לקלינטון בקמפ דיוויד: "אם אבגוד, בלי ספק יהיה מי שיבוא לרצוח אותי".

קלינטון הציע בקמפ דיוויד הקמה של מדינה פלסטינית ב־90 אחוזים משטחי יהודה ושומרון וב־100 אחוזים משטחי רצועת עזה, עם פינוי רוב ההתנחלויות הישראליות, חלוקת ירושלים וחלוקת הריבונות בהר הבית. קלינטון הציע שפליטים פלסטינים יוכלו לחזור למדינה הפלסטינית ושישראל תתחייב לקלוט מספר מצומצם של פליטים.

תשובתו של ערפאת הגיעה בשבוע הראשון של ינואר 2001, בביטאון הרשמי של תנועת פת"ח, והיא כללה הסבר מפורט לדחיית הצעותיו של קלינטון. "התפשרנו על השטח", נכתב, "אך זכות השיבה הקדושה אינה ניתנת לוויתור. נושא הפליטים הוא לב הסכסוך הישראלי־ערבי… משמעותה של אי הכרה בזכות השיבה היא המשך המאבק לנצח וחסימת כל אפשרות של דו־קיום".

גם לאחר כישלון השיחות בטאבה פרסם ערפאת מאמר בניו יורק טיימס, והציג את חזונו להסדר עם ישראל: "הגיע הזמן שהפלסטינים יכריזו במפורש על חזונם", קבע, ובלב המאמר הוצבו שתי דרישות מרכזיות: הקמת מדינה פלסטינית ושיבת פליטים לישראל. מעמדה של ירושלים הוזכר במשפט אחד בלבד.

בעצרת בחירות שהתקיימה ב־2024 במישיגן למען המועמדת הדמוקרטית קמלה האריס, סיפר ביל קלינטון על החוויה שלו מהמשא ומתן בין ערפאת לאהוד ברק:

הפעם היחידה שיאסר ערפאת שיקר לי הייתה כשהוא הבטיח לי שהוא יקבל את "עסקת השלום". עסקה שעבדנו עליה, שהייתה מעניקה לפלסטינים שליטה של 96 אחוזים משטחי הגדה המערבית [כך במקור] ו־4 אחוזים מהשטח – הם יכלו גם לבחור איפה. והיו יכולים לקבל את מזרח ירושלים… והייתה להם גישה שווה כל היום, כל יום, למגדלי השמירה שישראל תציב ברחבי הגדה המערבית. כל זה הוצע, כולל, אני אומר זאת שוב, כולל הבירה ירושלים. מאושר על ידי ראש ממשלת ישראל אהוד ברק והקבינט שלו. והוא אמר "לא".

קלינטון לא לבד. שנים לפני כן התראיין שלמה בן־עמי, שר החוץ בממשלת ברק, לארי שביט, וסיפר על חוויה דומה. בן־עמי תיאר כיצד התרחשה ההתרסקות הקטלנית של חלום אוסלו. הוא סיפר על הצעה ישראלית מפורטת, שכללה מפת נסיגה שנתנה לפלסטינים כ־100 אחוזים מהשטח – ונדחתה. ארי שביט שאל: "מה היו ההנחות של אהוד ברק ושלך כשיצאתם באביב 2000 לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני?". בן־עמי ענה:

הנחת העבודה של כולם, כולל של אהוד ברק ושלי, הייתה שב־1993 הוקמה כאן מעין מדינה פלסטינית הפועלת מולנו במושגים של יחסים בינלאומיים מסודרים. בדיעבד התברר שזו הייתה הנחה מוטעית, קונספציה שגויה ביחס לכוונות הצד השני. התברר שאוסלו היה בשביל ערפאת איזו הסוואת ענק שמאחוריה הוא הפעיל ומפעיל לחץ מדיני וטרור במינונים שונים כדי לערער את עצם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים… בנושא הפליטים בנינו קונספט שלם של פתרון בארצות מארחות ובמדינה הפלסטינית ובארצות שלישיות ועל איחוד משפחות בישראל… דיברנו על עשרת אלפים או 15 אלף פליטים שייקלטו בישראל לאורך שנים… אבל בעניין הפליטים הייתה נסיגה מסוימת בתקופה בין שטוקהולם לקמפ דיוויד. אבו־מאזן שכנע את אבו־עלא לא להיכנס כלל לדיון על מספרים אלא לדבוק בעקרון זכות השיבה.

בריאיון של אהוד אולמרט לכלי התקשורת בערבית "פאנט" ו"הלא TV", הוא פירט את יוזמת השלום שניסה לקדם עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן בעת כהונתו בראשות הממשלה.

בפעם הראשונה הצעתי הסכם שענה על כל הציפיות ועל כל המשאלות של הצד הפלסטיני. כל מה שהפלסטינים רצו. הצעתי הסדר שהיה מבוסס על גבולות 67'… כש־5 או 4 ומשהו אחוזים מהשטח של הגדה המערבית היו מסופחים לישראל, אבל 4.5 אחוזים, אותו גודל של שטח מתוך מדינת ישראל שלפני 67', היו עוברים לפלסטינים. ולא באזור הזה, לא באזור של טייבה, לא באזור שכולל תושבים ערבים.

בנוגע למעמד ירושלים ציין אולמרט:

הצעתי הסדר שירושלים הערבית תהיה בירת המדינה הפלסטינית.. הצעתי שלא תהיה ריבונות פוליטית לאף אחד בהר הבית ובעיר העתיקה, לאף אחד, גם לא לנו, גם לא למדינת ישראל וגם לא לפלסטינים… תהיה מועצה דתית מוסלמית שתהיה מופקדת על אל־אקצה, מועצה דתית יהודית שתהיה מופקדת על המקומות הקדושים ליהודים ומועצה דתית נוצרית שתהיה מופקדת על המקומות הקדושים לנוצרים, ותהיה נאמנות בינלאומית שמורכבת מחמש מדינות: ערב הסעודית, ירדן, הפלסטינים, ישראל וארה"ב… תהיה נאמנות בינלאומית שתקבל סמכות מיוחדת מהאו"ם והיא תנהל את כל ענייני האגן הקדוש, כולל הר הבית והעיר העתיקה.

אולמרט הוסיף ואמר:

על זה לא היה לי ויכוח עם מחמוד עבאס. הוא לא יכול להגיד לא לדבר כזה. זאת הצעה מהפכנית מנקודת מבט ישראלית, כמובן. וחוץ מזה הצעתי שפתרון בעיית הפליטים, המו"מ על בעיית הפליטים, יהיה במסגרת המעטפת של יוזמת השלום הערבית… הוא (אבו־מאזן) אף פעם לא אמר לי לא. זה נכון… אבל הוא גם לא אמר כן. הוא יכול היה לומר כן. אני התחננתי בפניו. אמרתי לו: אדוני הנשיא, מה שאני מציע לך לא יציע עוד חמישים שנה שום ראש ממשלה ישראלי, תנצל את ההזדמנות הזו… הוא (אהוד ברק) הציע הצעות מרחיקות לכת. זה נכון, אבל אני הצעתי יותר. אני הצעתי באמת, הצעתי את המקסימום שאפשר להציע.

בספר זיכרונותיה של קונדליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית בין 2005 ל־2009, היא כתבה שההסבר שנתן לה אבו־מאזן לכך שלא השיב בחיוב להצעת אולמרט היה: "איני יכול לומר ל־4 מיליון פלסטינים כי רק 5,000 מהם יוכלו לשוב לביתם".

תת־אלוף במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי כיום, היה ראש מנהלת המשא ומתן בתהליך אנאפוליס. הוא סיפר על שיחותיו הרבות עם סאיב עריקאת במשא ומתן: לדבריו הוא הדגיש בפני עריקאת שהסכמה של הפלסטינים למתווה אולמרט תממש כ־97 אחוזים משאיפותיהם, ושהצעת אולמרט מאפשרת לעבאס לומר לעמו כי מימוש ההסכם שווה ערך למימוש מאה אחוזים מהזכויות של 4 ביוני 1967. "זאת ועוד, היענות חיובית להצעת אולמרט תשפר את מצבם של הפלסטינים אלפי מונים לעומת מצבם הנוכחי", הוא הוסיף. אך תשובתו של עריקאת הייתה "הכול או לא כלום": אם הפלסטינים אינם מקבלים את כל דרישותיהם בנושאי טריטוריה, ירושלים, ריבונות ופליטים, הם מעדיפים להמשיך להתבוסס במצב הנוכחי.

אם בנקודה הזו, הוויכוח שלך ממשיך, קרוב לוודאי שהווכחן ישלוף עכשיו את קלף "היוזמה הערבית" או "היוזמה הסעודית", וינסה להאשים את ישראל ב"סרבנות שלום". אכן לא במקרה בירך אבו־מאזן על היוזמה, כי לא רק שהיא דורשת נסיגה ישראלית מכל יו"ש, ירושלים, בקעת הירדן וכדומה, היא גם דורשת "פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים". אז חזרנו לשובר הגלים המקורי. אבו־מאזן אף חידד ואמר שאצלו "צודק" זה "רק על פי החלטה 194 של עצרת האו"ם מ־1948", הדורשת את שיבת הפליטים שברחו ב־1948 (החלטה שגם אותה הערבים דחו בשעתה).

אז זה לא קשור לסרבנות ישראלית. זה קשור לכך שאין סיבה שאומה תרצה להתאבד. זה פשוט לא הגיוני שאומה תסכים להכניס לתוכה מיליון אנשים, אלף אנשים, ואפילו אדם אחד שרוצה להשמיד אותה וגם מצהיר על כך. לא היו מבקשים דבר כזה משום אומה בעולם. אילו היו מתדלקים באותו האופן בעיות פליטים אחרות בעולם, אפילו מלחמת העולם הראשונה לא הייתה יכולה להסתיים. קו אדום הוא לא מילה גסה, וזה בסדר שגם לעם היהודי יהיה אחד כזה.

ואם בקווים אדומים עסקינן, אז גם להפקיר את רכסי יהודה ושומרון, השולטים על כל מישור החוף והשפלה מצפון לדרום, בידי אנשים שכל תרבותם וכל חינוכם מושתת על הכמיהה להשמיד את עם ישראל – זה לא פחות ממטורף. שום עם לא היה שוקל דבר כזה.

פתרון "שתי המדינות"

הסיפור של "שתי מדינות" גרוע יותר משיח חירשים. כי זה לא ששניים מדברים ואף אחד לא מקשיב, אלא שצד אחד מקשיב ואז מתעלם כי לא נוח לו והוא רוצה להתקדם בכל מקרה. למושג "שתי מדינות" אין בכלל אותה המשמעות בקרב הצדדים. בתקופתה של ציפי לבני כשרת החוץ הדבר הזה זעק לשמיים. בעודה עומדת על כך שגבולות הקבע יתבססו על קווי 1967 וזכות השיבה תהיה רק לתוך "המדינה הפלסטינית", הצעתו של אבו־מאזן הייתה קווי 1967 כבסיס וקיום "זכות השיבה" לבתים הישנים שבתחומי ישראל מ־1948.

כלומר: מדינה ערבית "פלסטינית" טהורה מיהודים בגבולות 67' תשלים עם קיומה של מדינת ישראל רק אם תהיה דו־לאומית. מכאן סירובם של הערבים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית": זה עלול להתפרש כוויתור על זכות השיבה. זאת לא פרשנות, זה מה שאמר ראש הרשות הפלסטינית בעצמו.

בריאיון של אבו־מאזן לעיתון אח'באר אל־יום המצרי ב־30 בנובמבר 2014 הסביר זאת כך:

אי אפשר להכיר במדינה יהודית… נתייצב נגד המפעל הזה לא מתוך עקשנות בלבד, אלא משום שהדבר סותר את האינטרסים שלנו. הראשונים שיינזקו מהחוק הזה הם מיליון וחצי ערבים שיוצאו מישראל עקב החוק בשל דתם… יש גם סיבה אחרת – [ישראל] לא תאפשר חזרת פליטים. יש 6 מיליון פליטים המבקשים לחזור, ואגב, אני אחד מהם. צריכים למצוא פתרונות יצירתיים משום שאי אפשר לסגור את הדלת בפני מי שרוצה לשוב.

חודש לאחר מכן חזר על דבריו בנאום במשרד החוץ של אלג'יר:

באו אלינו עם המצאה חדשה: "מדינה יהודית"… אמרנו: "לא נכיר בישראל כמדינה יהודית. אנחנו מכירים בישראל – מדינת ישראל"… מאחורי ההצהרות קיימות מטרות שמיליון וחצי הערבים יעמדו בסכנה… כמו כן, הם סוגרים את הדלתות בפני זכות השיבה, ואנחנו לא נוותר על זכות השיבה. דרך אגב, אני פליט. נשיא מדינת פלסטין הוא רק פליט צפתי. מצפת.

בקיצור, המושג "שתי מדינות לשני עמים" לא קיים במציאות. הוא אולי קיים במוחם הקודח של האירופים, של חלק מהאמריקאים ושל אנשי השמאל בישראל, וגם זה לא בטוח. המושג הפשרני יותר לרעת ישראל, הנקרא רק "שתי מדינות" – גם עליו אין מה לדבר, כי פה מדובר במתכון להתאבדות והערבים אפילו לא מסתירים את זה. אגב, שלא יעשו טובות. יש בעולם 22 מדינות ערביות ויותר מחמישים מדינות מוסלמיות. ליהודים יש מדינה יהודית אחת קטנה, ואין שום סיבה שנוותר עליה.

מתן פלג כיהן בעבר כיו"ר תנועת אם תרצו. לרכישת הספר המלא, "המדריך למתווכח עם פרוגרסיבי", היכנסו לקישור: https://www.wokeoff.co.il/