זהירות! לא ליפול למלכודת בסוריה

התמוטטות שלטון אסד בסוריה הותירה ריק אסטרטגי מסוכן. בדרומה של המדינה – במחוז סווידא (ואזור החורן כולו) – נאבקת הקהילה הדרוזית הקטנה המונה כ־700,000 נפש על חייה. הסרטונים והדיווחים הישירים מן הימים האחרונים על מעשי טבח, אונס, ביזוי והמרת דת בכפייה הוכיחו כי עלייתם של אחמד חוסיין א-שַּׁרַע המכונה אל-ג'ולאני ושל ארגונו, היאת תחריר א-שאם, אל כס השלטון, היא סכנה ממשית לקיומם של הדרוזים באזור. מבחינת מדינת ישראל זהו אתגר ביטחוני ולאומי מן המעלה הראשונה, המחייב הבנה עמוקה, תגובה שקולה ואחראית, ומעל לכל – שמירה על ביטחון ישראל ואזרחיה.

הברית של הדרוזים עם אסד

הדרוזים התיישבו באיזור החורן כבר לפני כ־300 שנים והתבססו במקום במחצית הראשונה של המאה ה-19, ומאז פיתחו מערכת יחסים מורכבת עם המשטר הסורי. תחת שלטון משפחת אסד, קיימו הדרוזים עם השלטון "ברית של נוחות" הם נהנו מהגנות מסוימות ומשקט יחסי ואף מאוטונומיה חלקית באזורם, בתמורה לנאמנות והשתלבות במערכות השלטון והצבא. מלחמת האזרחים שפרצה ב־2011 חשפה את שבריריותה של הברית הזו. הדרוזים נמנעו ברובם מלהצטרף למרד אך הדבר לא הקנה להם את הגנתו של השלטון, וב־2018 ביצע דעאש סדרה של פיגועים אכזריים באזור סווידא וגבה מחיר דמים כבד.

עם קריסת הרשויות בדרום סוריה מחוז סווידא שרוי כעת בוואקום שלטוני. המערכות האזרחיות והחברתיות קרסו והעוני והאבטלה הגיעו לשיאים מדאיגים והדרוזים מוצאים עצמם לא רק מול איומים חיצוניים, אלא גם נגררים לעימותים פנימיים מחודשים עם שבטים בדואים מקומיים – סכסוכים על אדמות, מים וכבוד שבטי שמתלקחים תדיר ומלווים באלימות קשה. השבטים הבדואים החיים בסמוך להר הדרוזים ומחוז א – סווידא, נמצאים בסכסוך ארוך שנים עם הדרוזים. בעקבות הברית עם הדרוזים שלטון אסד "החזיק קצר" את הבדואים האלה והתמוטטות השלטון הפכה את המשוואה. הבדואים הם מוסלמים סונים וזוכים באופן טבעי לאהדת הגורמים הסונים הג'יאהדיסטיים בסוריה על חשבון הדרוזים (הנחשבים כלא מוסלמים וככופרים בעיני הסונים).

האמריקאים מכשירים את השרץ ומסכנים את האזור

אחמד חוסיין א-שַּׁרַע (אל-ג'ולאני), מנהיג היאת תחריר א-שאם שהפך להיות מנהיגה (הזמני) של סוריה, מתברר כאחד השחקנים החזקים והמסוכנים בזירה הסורית. על אף ניסיונותיו להציג מול המערב תדמית מתונה ופרגמטית ולהעלות על נס את הצלחתו ביצירת "יציבות" יחסית במדינה, אין להתבלבל: האידיאולוגיה הסלפית-ג'יהאדיסטית של ארגונו רואה בדרוזים כופרים שצריך "להחזיר בתשובה". האירועים האחרונים בא-סווידא והטיפול הדומה שעברו העלאווים והנוצרים מידי הסונים, מראה כי זהו יעד מעשי בהחלט, שכל האמצעים כשרים להשגתו.

הנוכחות האמריקאית במזרח סוריה (המצומצמת אמנם אך רבת השפעה), המיועדת למנוע חזרת דאע"ש והתבססות איראנית, יצרה פרדוקס מסוכן. מתוך תפיסה שאל ג'ולאני הוא "הרע במיעוטו" המונע מן המדינה להידרדר לכאוס מוחלט או להשפעה איראנית בחרה וושינגטון להכיר בו כמנהיג לגיטימי ואף הסירה את ארגונו מרשימת ארגוני הטרור שלה.

האירועים בדרום סוריה מוכיחים כי מתן לגיטימציה לארגון טרור סלפי משחק באש וכי על ישראל להשמיע קול נחרץ נגד גישה זו. הכשרתו של ג'ולאני תאפשר לו להרחיב את השפעתו המסוכנת גם לגבולנו. אין שום הצדקה מוסרית או אסטרטגית לתמוך בגורם קיצוני שיפגע במיעוטים ויהווה איום על מדינה דמוקרטית במזרח התיכון. מה ההיגיון לנסות למנוע התבססות של דעא"ש רק כדי לקבל את אל קאעידה בחליפה? על טעיות דומות שילמה מדינת ישראל במחיר דמים כבד. על מנת להחליש את פת"ח ואש"ף, עודדה מדינת ישראל עוד בשנות ה־70 וה־80 ארגון עממי צעיר בשם חמאס, ואת ההשלכות הרות האסון של המהלך הזה כולנו מכירים.

האינטרס הישראלי בהגנה על הדרוזים

ישראל ניצבת בפני התלבטות הרת גורל. גורל הדרוזים בסוריה קשור קשר הדוק לביטחונה ולזהות חלק מתושביה. קודם כל התבססותן של קבוצות סלפיות חמושות בסמוך לגבול על חשבון הדרוזים תיצור איום ישיר על יישובי הגולן ועלולה גם לחזק את כוחה של איראן באזור. שנית, בישראל חיים כ-150,000 אזרחים דרוזים, השותפים מלאים לגורל המדינה, המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון, והגנה אל אחיהם בסוריה היא חובה מוסרית ולאומית, ולבסוף שימור היציבות חשוב גם ליחסיה של ישראל עם שחקנים שכנים כמו ירדן והכורדים בצפון סוריה, החוששים מאוד מההתפשטות של היאם תחריר א־שאם וארגונים סלפיים ג'יהאדיסטיים אחרים החוסים תחת צלו של המשטר החדש.

לקחי העבר: זהירות מפני מעורבות יתר ישראלית

עם זאת, ניסיונות העבר של ישראל להתערב למען מיעוטים באזור מספקים לקחים חשובים ומרים:

• הנוצרים בלבנון (1976–1982): ישראל ראתה בנוצרים בלבנון מחסום נגד ארגוני הטרור הפלסטינים וזו הייתה אחת הסיבות ליציאה למבצע ליטני ולמלחמת לבנון הראשונה. התוצאה הייתה הסלמה חסרת שליטה, הרס, אבדות כבדות ומבוכה מדינית, ואילו הנסיגה מלבנון ב־1985 וההתבססות ברצועת הביטחון הותירה תחושת בגידה בקרב בעלי הברית.
• צבא דרום לבנון (1985–2000): הקמת צד"ל נועדה ליצור "צבא מקומי" שיגן על הגבול אך בפועל ישראל כבלה את עצמה ואת חופש הפעולה שלה לרצונה של מיליציה לא יציבה, בחירה שגם גרמה לאבדות רבות. גם כאן נסיגת צה"ל ב-2000 וקריסת צד"ל הותירו צלקת עמוקה של אכזבה ופגיעה באמינות של ישראל בקרב בני בריתה.
• הסיוע לכורדים (עיראק וסוריה): לעומת שתי הדוגמאות הקודמות, הסיוע המודיעיני והצבאי המתון והעקיף לכורדים בעיראק ובסוריה אפשר שיתוף פעולה ארוך טווח בין הצדדים ללא מחויבות צבאית ישירה. אף שהמודל הזה מוגבל בהשפעתו הוא הוכיח את יעילותו.

האסטרטגיה המתבקשת מול הדרוזים

הלקחים ההיסטוריים מלמדים כי על ישראל לאמץ אסטרטגיה מורכבת, מדודה, רב-ממדית וארוכת טווח אל מול ההתרחשויות בדרום סוריה:

• תמיכה הומניטרית וכלכלית: העברת סיוע חיוני (מזון, תרופות, ציוד רפואי, תשתית בסיסית) באופן דיסקרטי באמצעות ארגונים בינלאומיים או גורמי צד שלישי מהימנים.
• סיוע מודיעיני ואבטחתי בלתי ישיר: העברת מידע מודיעיני חיוני על תנועות גורמי טרור, ומתן סיוע טכני וייעוץ עקיף לכוחות הגנה מקומיים, מבלי לספק נשק כבד או מעורבות צבאית גלויה.
• שימור ערוצי תקשורת חשאיים: שמירה על קשר שוטף ודיסקרטי עם מנהיגים דרוזים בסווידא, לשם הערכת מצב מתמדת ותיאום תגובות מהירות בעת הצורך.
• דרישה לתמיכה בכוחות מתונים: על ישראל לדרוש המשך ותגבור התמיכה המערבית בכוחות מקומיים מתונים ברחבי סוריה, אשר יכולים להוות משקל נגד לגורמי הג'יהאד הקיצוניים.
• שיתוף פעולה רציף עם ירדן: ירדן חוששת אף היא מזליגת איומים מסוריה והיא שותפה אסטרטגית חיונית למניעת כאוס בדרום סוריה. קיום ערוצי תקשורת ביטחוניים ואסטרטגיים קבועים עם המדינה הזו תעזור במאבק מול ארגוני הטרור.

בד בבד, על ישראל להמשיך לפעול בצורה יזומה ונוקשה למניעת חדירת גורמי טרור, נשק מתקדם או תשתיות טרור לגבול הגולן ולהגביר את שיתוף הפעולה המודיעיני עם ארה"ב וירדן למניעת התבססות של הייאת תחריר א-שאם או ארגוני טרור נוספים באזור, אף אם הם נחשבים היום חלק אינטגרלי מצבא סוריה המתחדש. יש להדגיש בצורה ברורה בפני הממשל האמריקאי וקובעי המדיניות במערב כי הסובלנות כלפי ארגון הטרור, מערערת את היציבות הביטחונית בגבול הצפוני של ישראל ויוצרת איום ביטחוני חמור על בעלת ברית דמוקרטית במזרח התיכון.

אחריות לאומית בלב הסערה

הדרוזים בדרום סוריה עומדים בפני אתגר קיומי חסר תקדים. עלייתו של הייאת תחריר א-שאם לשלטון מאיימת על שלומם ועל יציבות האזור כולו. ישראל חייבת לנקוט במדיניות אסטרטגית אחראית, המשלבת סיוע עקיף דיסקרטי לדרוזים, מניעת התבססות של גורמים קיצוניים באזור גבולותיה וחיזוק שיתופי פעולה אזוריים אמינים. רק כך תוכל להימנע מטעויות העבר הכואבות של מעורבות ישירה ובד בבד לשמור על האינטרסים שלה ולהפגין אחריות לאומית ומוסרית כלפי קהילה שקשרה את גורלה בגורלנו. אין זו רק סוגיה ביטחונית, אלא שאלה של זהות לאומית, מוסר יהודי ותדמית בינלאומית בעידן שבו ישראל נתפסת ובצדק כמעצמה האזורית החשובה במזרח התיכון.