ההימור של ישראל בא-סווידא

השבוע שחלף סימן משבר חסר תקדים שבו הצטלבו גורמים פנימיים עם דילמות אסטרטגיות, בחירות מוסריות קשות ושיקולים בינלאומיים. נדמה כי שיאם של האירועים היה בשני מוקדים שהתרחשו במקביל: דרוזים ישראלים שחצו את הגדר לכיוון סוריה חרף ניסיונם של חיילי צה"ל לעצור אותם, ומטוסי חיל האוויר הישראלי שתקפו בעוצמה כוחות שסבבו את א-סווידא וסדרת מטרות ממשלתיות וצבאיות בדמשק.

המושג הכללי "חובה מוסרית" קיבל לפתע משמעות קונקרטית כאשר הדרוזים בישראל דרשו שהמדינה שאליה קשרו את גורלם לא תישאר אדישה להתקפות האכזריות מצד המיליציות הסוניות, הנתמכות על ידי משטרו של אל-ג'ולאני. על אף המורכבות הרבה נראה כי הדרך שבה בחרה ישראל לפעול בסאגה הזו (שהפתיעה בעלי ברית ופרשנים) הייתה לרוב הדרך הנכונה.

״ברית המיעוטים״

המאמצים ליצירת ברית מיעוטים והמחלוקת סביבם החלו עוד בשנותיה הראשונות של הציונות בארץ ישראל. באוקטובר 1937, בימי המרד הערבי הגדול, לאחר שהובן כי חלק מהנשק ששימש את ערביי הארץ הגיע מג'בל דרוז, נפגש אבא חושי, פעיל ציוני מחיפה, עם המנהיג הדרוזי סולטאן אל-אטרש. חושי שאף לכונן ברית עם הדרוזים ולאחר מכן גם עם הנוצרים, אך מאמציו לא התקבלו בעין יפה על ידי משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. שרתוק הורה לשמור את המשא ומתן בפרופיל נמוך ולדרגים נמוכים. התפיסה השלטת בקרב ראשי סוכנות הייתה שיש לנהל מגעים עם ממשלות האזור ולא עם מיעוטים או גורמי אופוזיציה [מובא אצל: אלי פודה, מפילגש לידועה בציבור]. הדים לתפיסה זו קיימים גם כיום מסיבות כבדות משקל שאין זה המקום לפרטן. 

אלא שחזון ״ברית המיעוטים״ על בעיותיו אינו שווה לברית ההיסטורית הכרותה עם הדרוזים בישראל. משקיפים רבים מבלבלים בין השניים ומשתוממים על ההיגיון בצעדיה של ישראל אגב התעלמות מהייחוד בברית זו ומההבדלים מהניסיונות – הכושלים בדרך כלל – לכונן במרחב ברית מיעוטים. 

כמו בלבנון ובסוריה הדרוזים בישראל בחרו בגישה המסורתית והמחושבת של כריתת ברית עם הממשל המקומי. כמאל ג'ונבלאט, מנהיג הדרוזים בהרי השוף בלבנון, חתר ליחסים טובים עם המרונים, וסולטאן אל-אטרש, מנהיג הדרוזים בסוריה, ביקש להשתלב במדינה הסורית החדשה. אצלנו עוד במהלך מלחמת העצמאות ב־1948 הושג הסכם אי-התקפה בין היהודים לדרוזים, וביוני של אותה השנה הוקמה פלוגת חיילים דרוזים שהספיקה להשתתף במבצע "חירם ולשחרר חלקים נרחבים מהגליל. בשנת 1956 החל גיוס חובה לצה"ל בקרב בני העדה הדרוזית. לאורך השנים ניסתה ישראל גם ליצור קשרים עם הדרוזים השכנים: בשנות ה־50 ניסתה ישראל לכונן קשרים עם כמאל ג'ונבלאט אך ג'ונבלאט, שלצורך המאבק הפנימי בלבנון בחר בזהות ערבית לאומית, דחה את הניסיון הזה; לאחר מלחמת ששת הימים ביקש יגאל אלון לקדם הקמת מדינה דרוזית עצמאית בג'בל דרוז אך ניסיון זה סוכל על ידי המשטר הסורי.

ב־7 באוקטובר 2023, עזבו חיילים ומפקדים דרוזים את בתיהם ויצאו צפונה ודרומה להגן על גבולות ישראל. המלחמה גבתה מחיר כבד מהקהילה הקטנה. המתיחות סביב חוק הלאום, שנותרה ללא פתרון, לא השפיעה על נכונותם לשרת במלחמה הנוכחית.

האסטרטגיה הדרוזית

אף אחת מקבוצות המיעוט הנוספות בישראל – נוצרים, בדואים וצ'רקסים — לא הגיעה למעמד הייחודי של העדה הדרוזית. המפתח להבנת ההבדל טמון בשילוב שבין הנאמנות המוחלטת של הדרוזים למדינת ישראל מצד אחד, ובין תחושת הסולידריות העמוקה עם אחיהם — במיוחד בג'בל דרוז — מן הצד השני. כמיעוט, פיתחו הדרוזים התנהגויות ואסטרטגיות ייחודיות להבטחת הישרדותם: ראשית, עקרון ה"תַקִיַּה" — ההיתר להסתיר את דתם מפני הסובבים, במיוחד נוכח העובדה שבעיני הרוב הסוני נחשבת הדת הדרוזית לעיוות ואף לכפירה; שנית, הדרוזים נוהגים להקים את קהילותיהם באזורים הרריים לשם הגנה טובה יותר, והם נודעים כלוחמים עזי נפש; שלישית, למעט חריגים, הדרוזים מבקשים לנהל את ענייניהם בעצמם תוך שמירה על יחסים טובים עם השלטון המרכזי; ולבסוף, ואולי החשוב מכל — הדרוזים שומרים על סולידריות ייחודית הידועה בשם "טס הנחושת" [ע״פ שמעון אביבי שגם כתב ספר בשם זה]: פגיעה במקום אחד מצלצלת ונשמעת בכל חלקי הצלחת. סולידריות זו מוכרת גם בשם הערבי حفظ الإخوان (חִפז אל־אִח'וואן) — "שימור האחווה" — המחייבת לשמור ולהגן על אחים במצוקה בכל מקום בו הם נמצאים.

עם זאת, הדרוזים מבינים שישראל אינה יכולה להפוך למגינה של כלל הקהילות הדרוזיות באשר הן — חלקן ממוקמות באזורים בעייתיים מבחינה גיאו־אסטרטגית: בלבנון, ליד אידליב סמוך לגבול עם טורקיה, ובג'רמנא ליד דמשק.

ניווט ישראלי במים סוערים

א-סווידא וג'בל דרוז מקיימות את הקשרים הקרובים ביותר עם הקהילה הדרוזית בישראל. שני המנהיגים הרוחניים – מואפק טריף בישראל וחכמת אל-היג'רי בא-סווידא – שומרים על תקשורת ותיאום הדוקים. אחת הבעיות הרבות שהקשר הזה גורר, במיוחד כאשר הוא מתורגם לבקשה לסיוע צבאי או הומניטרי, היא הזיהוי של אל-היג'רי עם ישראל , "האויב האולטימטיבי".

מיד עם פרוץ ההתקפה על א-סווידא, עמדו מנהיגי הקהילה הדרוזית בישראל בפני לחץ של בני עדתם לקיים את חובתם לתמוך בדרוזים בא-סווידא אם המצב ימשיך. ואכן לאורך השעות הסמוכות, הזמן הנדרש להחליט, לתכנן, להיערך ולבצע את התקיפות האוויריות — המצב בשטח החמיר מרגע לרגע. על פי מקורות בתוך הקהילה הדרוזית, השייח' טריף היה נתון ללחץ כבד מצד הציבור, ורבים האשימו אותו ש"קנה" הבטחות שביום פקודה התפוגגו באוויר. במקביל לשיחות שעשה עם בכירים בישראל, טריף שלח הודעה בוואטסאפ שבה קרא לאנשים להיערך ולצאת לעזרת אחיהם המותקפים בא-סווידא. ההודעה, שבמקור נועדה להפעיל לחץ על מנהיגי המדינה ולזרז פעולה מיידית, הובנה על ידי מאות דרוזים מיישובים שונים פשוטה כמשמעה.

הודעה רשמית מטעם העדה הדרוזית בישראל, בהובלת השייח' הרוחני מואפק טריף:

טבח מזעזע ואכזרי מתרחש בשעות אלה בהר הדרוזים שבדרום סוריה. אזרחים חפים מפשע – נשים, ילדים וזקנים – נרצחים בדם קר. לצערנו, צה"ל וממשלת ישראל, על אף התחייבויותיהם המפורשות, לא נוקטים כל פעולה ממשית לעצירת ההרג. 

מדובר בנקודת שבר עמוקה ומצערת בברית ההיסטורית והערכית בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית. 

 העדה הדרוזית בישראל עומדת כבר שנתיים בחזית מלחמתה של מדינת ישראל באויביה, מוסרת נפש, נלחמת ונופלת, בשם ערכים משותפים של הגנה וביטחון.

כעת, אנו מצפים מממשלת ישראל להיכנס למערכה באופן שאינו משתמע לשני פנים, למען אחינו הנטבחים בסוריה, בדיוק כפי שאנו עומדים בחזית למענה של המדינה. 

בשעת חירום זו, ולאור חומרת האירועים, הנהגת העדה הרוחנית וראשי הרשויות הדרוזיות מכריזים על ימי אבל לאומיים ושביתה כללית בכלל היישובים הדרוזיים בישראל. במקביל, הנהגת העדה קוראת לכל בני העדה להיערך בכל האמצעים הנדרשים לחציית הגבול, במטרה לסייע לאחיהם הנטבחים בסוריה. 

בשם בני העדה הדרוזית בישראל, פנינו לראש הממשלה, לנשיא המדינה ולראשי מערכת הביטחון בדרישה מיידית לתקיפה אווירית שתסכל את כוחות הרצח הפועלים בדרום סוריה.

אם לא תתבצע פעולה נחושה, המשבר בינינו לבין מדינת ישראל יעמיק באופן מסוכן וחסר תקדים.

השתיקה והעמידה מנגד אינה אפשרית עוד.

שעות לאחר פרוץ המשבר, כוחות אוגדת הבשן, שהוצבו להגן על הגבול המזרחי מפני פלישה אפשרית, נאלצו להתמודד עם מאות אזרחים דרוזים שניסו לחצות את הגדר כדי להצטרף ללחימה בא-סווידא. המצב הסלים במהירות וחלק מאותם דרוזים ישראלים אכן הצליח לעבור את הגבול, אירוע שבקלות יכול היה להידרדר לאחד מכמה תרחישי משבר לא צפויים ולא רצויים.

למרות הסולידריות והמחויבות שתוארו קודם לכן, הקהילות הדרוזיות בסוריה ובלבנון אינן מקשה אחת מבחינה פוליטית. אמנם חכמת אל-היג'רי נחשב למנהיג הרוחני המרכזי, אך קיימים פלגים אחרים ובעלי השפעה עם תפיסות שונות לחלוטין. השייח' יוסף ג'רבוע, מנהיג רוחני המחזיק בעמדה שעל הדרוזים להשתלב במדינה הסורית החדשה ולהימנע ממעורבות עם ישראל, הכריז ביום רביעי האחרון על הפסקת אש — בעוד אל-היג'רי סתר אותו. במקביל, לית' אל-בלעוס, מנהיג ארגון הדרוזים "אנשי הכבוד", הצהיר כי "עמדתנו כלפי ישראל ברורה, ואיננו זקוקים להגנה מאיש", והוסיף כי הקהילה הדרוזית עומדת לצד המדינה הסורית ולא תסכים לשום פילוג או מחלוקת.

גם בתוך הקהילה הדרוזית בישראל קיימות מחלוקות ומאבקי זהות, ואחת מהן עלתה לכותרות כאשר שייח' מהכפר ירכא עבר את הגבול לכפר הדרוזי חאדר, ובנאומו השתמש בביטוי "הגולן הכבוש". הנאום והנסיבות בהן נישא עוררו סערה קטנה ברשתות החברתיות, כשנתפס על ידי רבים כביטוי בוטה של כפיות טובה. אותו שייח', אבו מוחמד אל-מעדי, הוביל לפני יותר משני עשורים מאבק למען הזכות לבקר קרובי משפחה ואתרי קדושה בסוריה, ובעקבותיו אכן ארעו שלושה ביקורים כאלה בין השנים 2005–2010, לפני שפרצה מלחמת האזרחים.

המיתוג המחודש של אל-ג'ולאני

בד בבד עם התגובה הצבאית, מאחורי הקלעים הופעלו מאמצים להשגת הפסקת אש שתאפשר למשטר לשלוח את כוחותיו ולהחזיר שליטה על הפלגים הלוחמים. גישה זו השתלבה באופן מושלם עם המאמצים האחרונים להפוך את סוריה לחוליה נוספת בשרשרת מזרח תיכונית של מדינות סוניות מתונות ויציבות. עם זאת, תמיכה שבשתיקה להשתלטות של אל-ג'ולאני על סוריה היא מדיניות בעייתית במקרה הטוב. ההתעלמות מהאמת הפנימית של אחמד א-שרע (שמו האמיתי של אל-ג'ולאני) וההתחברות לדמותו המחודשת כ"מנהיג בחליפה", הפכו במהרה לנורמה בדיפלומטיה המערבית, כולל אצל ממשל טראמפ.

עברו של א-שרע, דרך התנהלותו כשליט סוריה והאופן שבו הוא מנהל את המשבר הנוכחי מלמדים כולם כי זהו איש שלא כדאי לתת בו אמון. ג'ולאני כבר זכה להקלה בסנקציות בשל הבטחות ל"יציבות" ותהליכי מיתוג מתוזמנים היטב, לכאורה ללא התנגדות מצד ישראל. אם המגמה הזו תימשך, השקעות זרות עשויות להגיע בקרוב, ואז כשכבר יהיה מאוחר מדי נגלה שוב את פרצופו האמיתי. העשורים האחרונים במזרח התיכון מלאים בדוגמאות של טעויות דומות. אשליות חוזרות ונשנות שנשענו על דיבורי שלום באנגלית והתעלמו מקריאות הג'יהאד בערבית היו הנורמה באינספור סבבי "תהליך השלום" עם יאסר ערפאת, סבבים שהסתיימו כולם באלימות קשה ובאפס נכונות לוותר על הטרור. אסטרטגיה דומה הייתה חיזוק ה"מתונים" מבלי להתמודד עם הקיצוניים. שתי הדרכים הללו כשלו.

אחמד א-שרע הוא ג'יהאדיסט שמבין כי שתי הבעיות המרכזיות של סוריה הן סכסוכים עדתיים ומצב כלכלי רעוע. משטרו של אל-ג'ולאני נראה כמי שמרוויח מהכאוס שיוצרים המיליציות והפלגים היריבים – כך הוא מצליח להציג את עצמו כגורם מייצב שמבטיח יחס הוגן וחוקי לכל אזרחי סוריה ללא קשר למוצאם האתני. גם בא-סווידא, נראה כי א-שרע ביקש לנצל את הסכסוך בין הבדואים לדרוזים ואפשר לו להגיע לאן שהגיע רק כדי להופיע כמי שמביא את השלום. המטרה השנייה של ההתנהלות הזו היא סיום ההשתלטות על דרום סוריה. המשימה הזו קשה יותר באזור דרעא, הקרוב לגבול עם ישראל, אך אפשרית יותר בא-סווידא, המרוחקת כ־70 קילומטרים מהגבול.

במשך חודשים חיו הדרוזים בא-סווידא תחת מצור כלכלי בפועל, עם מחסומים בדרכים המובילות לדמשק. במציאות הקשה של סוריה פירוק מנשק בתמורה ל"הגנה" ממשלתית משמעותו מוות. אין זה מפתיע בעיני העוקבים אחרי דפוסי פעולתו של אל-ג'ולאני לגלות שחלק ניכר ממעשי הטבח שבוצעו בא-סווידא נעשה על ידי כוחות הביטחון שלו עצמו.

החפיפה הנדירה בין אינטרס אסטרטגי למחויבות מוסרית

מבחינת ישראל ההתפתחויות בסוריה עלולות להתפתח להחלפה של ״טבעת האש״ השיעית בכוח צבאי סוני מאורגן ומצויד היטב על סף דלתה. לאחר 7 באוקטובר, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהעובדה שאל-ג'ולאני מזוהה באופן הדוק עם טורקיה וזוכה לתמיכתה. הרטוריקה של ארדואן כבר אינה דבר שניתן להקל בו ראש כפי שהיה בעבר. הסיוע לדרוזים בא-סווידא הוא מקרה נדיר שבו מחויבות מוסרית ואינטרס אסטרטגי משתלבים בצורה מושלמת.

אזור א-סווידא וג'בל דרוז הם מחסום טבעי בפני כל גורם עוין המבקש להתקרב לגבול ישראל. כל עוד פסגת החרמון מוחזקת על ידי צה"ל, החזית הנוחה יותר לפתיחה נגד ישראל היא מדרום לקוניטרה. בין אם מדובר במיליציות עיראקיות מטעם איראן, בין אם או במיליציות בדואיות מקומיות מטעם המשטר ובין אם טורקיה תנסה להפוך את סוריה לפרוקסי שלה ותשדרג את צבאה ההרוס —השליטה בא-סווידא תמנע התבססות עוינת כזו ותיאלץ את האויבים לנוע קרוב יותר לדמשק או לפעול מדרום לדרעא — אזור שמוגבל גיאוגרפית על ידי נהרות הירמוך והרוקד – ולהיפך, כל גורם שיבקש ליזום התקפה או להציב כוחות גרילה וטרור אל מול גולן יזכה ליתרון ברור בהחזקת א-סווידא. 

לא לעמוד מן הצד

הפיתוי לנווט בין מתחים עדתיים וליצור בריתות מועילות עם מיעוטים במזרח התיכון הוכח כמשימה כמעט בלתי אפשרית עבור ישראל. ישראל נכשלה ביצירת ברית עם המרונים בלבנון ובהקמת ממשלה בראשות בשיר ג'ומאייל בשנת 1982. גם ארצות הברית חוותה אכזבות דומות בעיראק ובלבנון, שם כוח שמירת השלום ששיגרה ספג אבדות כבדות ממחבלים מתאבדים של חיזבאללה.

באפריל 1998, ביקר ראש ממשלת ישראל הטרי בנימין נתניהו בפולין. לפני שנפגש עם נשיא פולין ודן בין היתר במכירת נשק, השתתף נתניהו בצעדת החיים יחד עם כ־7,000 משתתפים מ-40 מדינות ו־500 ניצולי שואה. הוא נאם בטקס המרכזי באושוויץ-בירקנאו בליווי שרים, חברי כנסת ומשלחת של צוערי קצונה מבה״ד 1. אמירותיו כי השואה לא הייתה מתרחשת אילו הייתה קיימת מדינת ישראל צוטטו בעיתונות, אך בנאום הזה נאמר גם משהו נוסף, ועליו חזר נתניהו לפחות עוד פעמיים בשנים שלאחר מכן: האשמת בעלות בעלות הברית מהאפשרות לסכל את ההשמדה על ידי הפצצת מסילות הברזל והמתקנים הקשורים למכונת ההשמדה.

מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי על מידת הישימות או היעילות של הפצצת קרמטוריומים ומסילות ברזל – נתניהו זכה לביקורת כזו למכביר – שני המרכיבים האלה בנאומו של נתניהו מסמלים שני עקרונות מרכזיים במדיניות שלו:

1. "לעולם לא עוד" – קיומה של מדינת ישראל חזקה ועצמאית.
2. חובה מוסרית שלא להישאר אדישים כאשר מתרחש טבח קרוב שישראל מסוגלת למונעו.

ולו בעבור החובה המוסרית בלבד, בלי קשר לתועלת האסטרטגית שהודגמה לעיל, התעלמות מן המתרחש הייתה הופכת את העיקרון שנתניהו מקפיד לחזור עליו בניסוחים שונים כמעט בכל יום שואה הייתה למילים ריקות. במציאות שלאחר השבעה באוקטובר, לא היינו מסוגלים להביט בעיניהם של חברינו למדים בסדיר או במילואים אילו לא נחלצנו לעזרה. 

הסיוע לדרוזים הוא לעת עתה הבחירה האסטרטגית הנכונה: העלות נמוכה והתשואה גבוהה. הוא גם מספק פתרון למתח שהתעורר בין הקהילה הדרוזית בישראל לבין המדינה. בשלב זה, ראש הממשלה נתניהו יכול לזקוף לזכותו שלא התעלם מהטבח ובד בבד לא גרר את ישראל להרפתקה מסוכנת. אבל הסכנה עוד כאן, והמשבר לא ייגמר בדרוזים מגינים ובבדואים תוקפים בלבד. טוב תעשה ישראל אם תפעל באופן מידי לשיפור התקשורת עם הדרוזים, כדי לאפשר סיוע אווירי קרוב ואפקטיבי, אם תמצא את הדרך להעביר סיוע הומניטרי ואספקת נשק קריטי. בנוסף, יש להגדיר קווים אדומים שיבהירו לכל הצדדים את האינטרסים שעליהם ישראל מוכנה לפעול בכוח, תיאום שהוא בבחינת חיוני לא רק מול אויבים אלא גם מול ארצות הברית.

אחת מהלקחים המרכזיים של ה־7 באוקטובר הוא שיש לפעול בעוצמה כדי ליצור גבולות בני הגנה ואזורי חיץ ולהתאמץ למען הלכידות הפנימית בחברה הישראלית, ובתוך זה – גם למען הדרוזים.