האנטישמיות הצרפתית והמדינה הפלסטינית

נשיא צרפת מקרון הודיע באמצעות מכתב ציבורי ומלא חנופה ששלח לנשיא הרשות אבו מאזן, על החלטתו להכיר בקיומה של מדינה פלסטינית. בעיניים ישראליות האבסורד ברור. אך חשוב להבין מאיפה מגיעה החלטה כה בוטה ומה ישראל לעשות באופן מיידי.

לפני כמה חודשים במהלך ביקור בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית החליט שר החוץ הצרפתי דאז, ג'אן-נואל ברו (Jean-Noël Barrot) לעורר פרובוקציה מיותרת בכנסייה פטר נוסטר השייכת לצרפת בהר הזיתים ומנוהלת על ידי הקונסוליה הכללית של צרפת בירושלים. ברו לא הסתפק בצרחות נגד כניסת כוחות הביטחון ישראלים למקום כמו שעשו הנשיא מקרון ב-2020 והנשיא שיראק ב-1996, בזמן ביקור בכנסיית סנט אן בעלת אותו סטטוס. במקרה של ברו, כוחות משטרת ישראל נאלצו לעצור לחצי שעה שני שוטרים של הז'נדרמרי הצרפתית שליוו את השר. שניהם היו על אזרחי, דיברו בצורה לא דיפלומטית בלשון המעטה (עם שימוש גוף שני יחיד המאוד לא מנומס בצרפתית) ואחד מהם החזיק סכין. חצי שעה הוא הזמן שלקח להם להציג את הדרכונים הדיפלומטים שלהם. ברו, כמובן, נשא במקום נאום חוצב להבות על חוסר נכונותו להיכנס לאתר אחרי כניסת כוחות ביטחון ישראל לשטח צרפתי המוגן בדין הבינלאומי. דבר שכמובן אינו נכון גם אם הצרפתים יחזרו עליו שוב ושוב.

הסיפור לא עשה הרבה כותרות בישראל, אבל הוא כן הופץ בצרפת, שם הגרסה הצרפתית התקבלה לחלוטין אפילו על ידי ידידי ישראל. הקה ד'אורסיי (Quai d'Orsay), משרד החוץ הצרפתי, הוסיף חטא על פשע בהזמינו את שגריר ישראל לשיחת נזיפה בעניין זה.

כמו רבים אני חושב שעל שר החוץ גדעון סער להחזיר באותה מטבע ולהזמין את השגריר הצרפתי בישראל לשיחת נזיפה במשרד החוץ בירושלים. כמו רבים בצרפת אני לא מפתח ציפיות בעניין זה. אך מעבר לזה יש להבין את היחסים הדיפלומטים העכורים בין המדינות דרך שתי פרספקטיבות. הראשונה היא הפריזאית והשנייה היא ירושלמית. 

אנטישמיות בפאריז 

התפיסה הרווחת היא שמקרון קיבל החלטה אבסורדית כמו הכרה במדינה פלסטינית מתוך התחשבות בדעת הקהל הצרפתי. אך לא רק שמקרון אינו יכול חוקתית להתמודד שוב לנשיאות, סקר חדש בצרפת שפורסם רק לפני שבוע הראה כי 78% מהנשאלים מתנגדים להחלטתו. גורם נוסף רלוונטי הוא כמובן אישיותו הנרקסיסטית והיומרנית.

ועדיין, יש לראות את הדברים גם בפרספקטיבה יותר רחבה, של האנטישמיות המסורתית של הקה ד'אורסיי (המונח מתייחס לכתובת הפריזאית של משרד החוץ הצרפתי) ממנו הוא מושפע. כך פעם אחר פעם, שרי החוץ הצרפתים, מהימין מהמרכז או מהשמאל, מתבררים כשונאי ישראל קולניים ופעילים גם הרבה אחרי כהונתם. אם ניקח לדוגמא הוברט ודרין (Hubert Védrine), חבר המפלגה הסוציאליסטית השמאלנית, שר חוץ מ-1997 ל-2002, ומחליפו דומיניק דה וילפן (Dominique de Villepin), חבר המפלגה הגוליסטית הימנית, שר חוץ מ-2002 ל-2004 וראש הממשלה מ-2005 ל-2007. 

שניהם מוזמנים רבות לאולפנים הצרפתים על מנת לשפוך את תכולת כיס המרה שלהם על מדינת ישראל. דה וילפן מתכוון להתמודד בבחירות לנשיאות בעוד שנתיים וסומך על הקול המוסלמי והשמאלני בזכות תפיסותיו בנוגע לישראל. ב-2022, הוברט ודרין פרסם עם עוד ארבע שרי חוץ מאמר דעה בעיתון המשפיע לה מונד עם כותרת "יש להכיר שהמדיניות והפרטיקטות של ישראל כלפי הפלסטיני מקבילים לפשע של אפרטהייד". ודרין גם כתב כמה אטלסים בשיתוף עם פסקל בוניפס (Pascal Boniface). על פסקל בוניפס, מייסד ומנהל את "המכון ליחסים בינלאומיים ואסטרטגיים" ועוינותו לישראל וליהודים, סלחנותו כלפי הטרור האיסלאמיסטי, וקשריו עם חיזבאללה, איראן ורוסיה אפשר לכתוב רבות. דרך אגב, בוניפס הוזמן ב-2018 על ידי הקונסוליה הצרפתית בירושלים להרצות בירושלים ובחברון (על חשבון משלם המיסים הצרפתי). בהזדמנות זאת הוא הותקף מילולית בנתב"ג, מה שכמובן עורר את הכעס הצרפתי.

לגבי דה וילפין, שר החוץ הימני, ב-2014 הוא כתב טור דעה נגד "הכיבוש והטבח" שישראל מבצעת נגד הפלסטינים אשר אינו מוצדק על ידי ביטחונה. על כך שהדין הבינלאומי אינו כולל לא זכות לביטחון, לא זכות לכיבוש ולא זכות לטבוח ועל כך שהביטחון שישראל מחפשת הינו בניגוד לשלום ונגד העם הפלסטיני. 

כל אלו הינן רק דוגמאות. לפי דיווחים, גם וילפן וגם ודרין היו בין היועצים הראשונים של מקרון בענייני חוץ. למקרון חסר רקע בתחום היחסים הבינלאומיים והוא נסמך רבות על ניסיון משרד החוץ הצרפתי והמיליה של הקה ד'אורסיי. הוא לא רק מוביל את מדיניות החוץ הצרפתית אלא גם מובל על ידי מדיניות החוץ האנטישמית הקלאסית הצרפתית.

פארסה בירושלים

קיימת גם פרספקטיבה מקומית ירושלמית. ועל הקורא הישראלי להכיר את האבסורד המתרחש בירושלים, על מנת ללחוץ לתיקונו. התקרית של ברו על הר הזתים, כמו אלו של מקרון ושיראק במתחם סנט אן בעבר, לא הגיעו בחלל ריק. הם גם פועל יוצא ישיר של סטטוס בלתי מקובל על הדעת של הקונסוליה הכללית של צרפת בירושלים ושל הקונסול עצמו.

הקונסוליה הצרפתית בירושלים יושבת ברחוב אמיל בוטה, באזור שהיה ישראלי גם לפני 1967, ליד מלון המלך דוד. תפקידו הראשון של הקונסוליה מבחינת צרפת היא היותה הנציגות הדיפלומטית מול הרשות הפלסטינית. הקונסוליה והקונסול מתנהגים כשגרירים ב"מדינת פלסטינית" לכל דבר ועניין. תפקיד זה כולל תמיכה אקטיבית במאבק הפלסטיני, לדוגמא תמיכה מוצהרת "בעמידה האיתנה" [צומוד صمود בגרסה הערבית], מונח עיקרי בנרטיב של המאבק הפלסטיני נגד ישראל. הקונסוליה גם נותנת סיוע משפטי במקרים של הריסות בתים ערבים ותרמה לארגונים ישראלים רבים כמו "שוברים שתיקה", "יש דין", "גישה", "עיר עמים" ועוד. היא צינור הכספים הצרפתים לארגונים פלסטינים, כולל ארגונים תומכי או מעורבי טרור. 

צרפת אינה מכירה בירושלים כחלק ממדינת ישראל, והקונסוליה מספקת שירותים קונסולריים לתושבי ירושלים וכך לתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה לפי קווי הפסקת האש של 1949 ולא לפי קווי תכנית החלוקה.

הקונסוליה איננה שייכת כלל וכלל לשגרירות בתל אביב אלא מנוהלת ישירות מפריז. הקונסול, שהוא גם הנציג של צרפת בוועד המנהל של אונר"א, עם תפקיד רשמי מטעם צרפת כ"מגן על הפליטים", לא יגיע לשום אירוע מאורגן על ידי הרשויות בישראל חוץ מאלו של עיריית ירושלים וגם זאת בתנאי שלא יוזמן למקום אף דמות פוליטית ישראלית. הוא גם לא יגיע לאירוע עם נוכחות של שגריר צרפת בישראל. הוא כמובן יגיע לכל אירוע מהצד הפלסטיני ואפילו יחתום על הסכמים בין צרפת לרש"פ בשם צרפת. אין לו שום קשר עם הרשויות הישראלים ואינו מקבל הסמכה, כמקובל וכנדרש, ממדינת ישראל לבצע עבודה קונסולרית.

בניגוד לנורמה של הפרדת דת ומדינה הקיימת בצרפת, הקונסול חייב להיות קתולי. הוא אחראי על 52 ארגונים כנסייתים צרפתים ועל שימור וניהול "הנחלה הלאומית של צרפת בארץ הקודש" המורכבת מארבע מקומות: קברי המלכים מצפון לעיר העתיקה, מתחם כנסיית סנט אן בתוך העיר העתיקה, כנסיית פאטר נוסטר על הר הזיתים ומנזר אבו גוש. ארבע מקומות האלו הפכו מסיבות היסטוריות לשטחים בבעלות צרפתית והצרפתים בעידוד הקונסוליה נחושים לעורר מהומה מכל כניסה של משטרת ישראל למקום שמטרתה לאבטח אותם. אם הם לא ימחו וישתוללו הם יכירו בכך בריבונות הישראלית על ירושלים, שכן רק לריבון קיים הזכות להיכנס לשטח פרטי שאינו שלו.

בשביל היהודים ובמיוחד לקהילה היהודית בצרפת, המקרה האבסורד ביותר הינו של אתר "קבר המלכים". מדובר באתר יהודי השייך לקהילה היהודית. המקום נקנה על ידי משפחה יהודית צרפתית במחצית השנייה של המאה ה-19 למען הקהילה היהודית והועבר לקונסול דאז בנסיבות חשודות. הקונסוליה מאפשרת ביקורים רק פעמיים בשבוע לארבעה שעות, בתשלום והזמנה מראש. לפני כ-20 שנה הקונסוליה העבירה את המקום לעמותה פלסטינית תומכת חרם בשם ׳יבוס׳. דבר זה עורר את זעמו של הציבור הישראלי וכיום הקונסוליה נזהרת. הוכחה שאפשר לשנות ולהשפיע בעניינים אלו.

ב-2018 נעצר עובד קונסוליה בשם רומן פרנק על ידי השב"כ, בחשד שהעביר בחסות חסינות הרכבים הדיפלומטים נשק ותחמושת מרצועת עזה ליהודה ושומרון. לאחר הפרשה, בהתאם להחלטה ישראלית לא לנקוט בצעדים נגד הקונסוליה, הצרפתים מינו ב-2019 קונסול חדש, כביכול פחות עוין לישראל. כמה חודשים לפני סיום תפקידו, בפגישה בה נכחתי במרץ 2023 בינו לבין הקהילה היהודית מצרפת, הוא התגאה על שני מעשים יוצאים מן הכלל. הראשון היה הדפסת כרטיסי ביקור גם בעברית בפעם הראשונה (אחרי יותר ממאה שנה של הימצאות הקונסוליה בשכונה יהודית בעיר שרובה יהודית). השני היה הביקור הראשון של קונסול צרפתי בירושלים באתר יד ושם.   

לא צריך לשתוק

ישראל הרשמית מצידה מתעלמת הן מהפעולות העוינות של משרד החוץ הצרפתי והן אצלנו בבית מהפעילות העוינת של הקונסוליה בירושלים. לא כך פועלת מדינה ריבונית השומרת על מינימום של כבוד לאומי. על הציבור הישראלי להכיר את המצב וללחוץ על הרשויות, ובראשם משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה, להגיב על כל פרובוקציה ואדרבה להגיב על החלטת נשיא צרפת. כך פועלים הצרפתים המוציאים כמעט באופן יומי מברקים לתקשורת המתייחסים למצב בארץ תוך נקיטת עמדה פרו-ערבית ברורה. על משרד החוץ להוציא מברק תשובה על כל מברק תוכחה שכזה, תוך תזכורת והדגמות של הצביעות הצרפתית. הצרפתים יידעו לכבד את מי שמכבד את עצמו.

המצב בו, שר החוץ הצרפתי מוריד את סיכת החטופים הצהובה מדש בגדו ברמאללה מחשש לתגובה פלסטינית, אבל מרשה לעצמו לעורר פרובוקציה נגד ישראל בהר הזיתים ללא שום חשש מכל תגובה ישראלית, אינו מצב שמדינת ישראל צריכה לקבל.

טוב עשתה מדינת ישראל שאישרה תיקון 3 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל האוסר הישנות המקרה של הקונסוליה הצרפתית. אך החוק אינו מטפל בקיים. הסעיף שנוסף קובע: "לא תוקם בישראל נציגות רשמית של מדינה זרה אלא אם כן היא נציגות דיפלומטית המואמנת למדינת ישראל;" אפשר להניח שהמחוקק קבע "לא תוקם" ולא "לא תפעל" בכוונה על מנת למנוע משברים דיפלומטים שינבעו מסגירת הקונסוליות הקיימות. (הצרפתים אינם היחידים). לדעתי הדבר מראה לא על חוסר רצון להתעמת אלא פשוט על חולשה ונכונות לכניעה מול תכתיבים דיפלומטים.

מעבר לכך, גם בלי צורך בחקיקה, שר החוץ יכול לאסור על קונסוליה בירושלים להעניק שירותים לפלסטינים. כך עשה השר כ"ץ בעניין הקונסוליה הספרדית אחרי שסגנית ראש ממשלת ספרד קבעה ש"מהים לנהר פלסטין תשוחרר". מדובר בדוגמא אחת. לשר החוץ גדעון סער ולממשלת ישראל קיימים עוד כלים רבים שאינם דורשים חקיקה אלא רק רצון להפעילם.

בעניין צרפת והקונסוליה הצרפתית, בארגז הכלים הישראלי קיימים גם גזרים וגם מקלות. מהסכם רשמי עם הצרפתים על מעמד "הנחלה הלאומית של צרפת בארץ הקודש" שיתן להם באופן רשמי את הפריווילגיות אותם הם דורשים מצד אחד ועד סגירת הקונסוליה בירושלים מצד שני. אך כרגע מדינת ישראל מעדיפה להשאיר את הארגז הכלים סגור ולהציע לא רק את הלחי השנייה אלא גם את הגב החשוף.

אפילו אם ישראל לא תצליח להשפיע על התפיסות הערכיות הבעייתיות של הקה ד'אורסיי בפריז, ירושלים בהחלט יכולה וצריכה להשפיע על מה שקורה בירושלים עצמה. והנה מקרון מגיש לנו על מגש של כסף הזדמנות פז להפעיל אותם כמתבקש.