לא יורש עצר ולא מקיאוולי

אורנה ישר |   

הכתבה "הביקורתית" על נפתלי בנט של חגי סגל היא ניסיון הלבנה שקשה לפספס

נפתלי בנט (צילום: Tomer Neuberg)

על השער החיצוני של עיתון מקור ראשון בשבוע האחרון התנוססה תמונתו של נפתלי בנט עם הכותרת "יש מנהיגים זיג זג: מסע בעקבות רכבת ההרים של נפתלי בנט". עבור בנט המילה החשובה ביותר היא "מנהיגים" וכל אלפי המילים שאחריה חסרות כל משמעות. נפתלי בנט רוצה להיות ראש ממשלה. שוב. חגי סגל לא מאכזב אותו ומעניק לו כרטיס כניסה אל הבמה, כמו זו שהוא מצולם בה על שער המוסף. תמונה שנבחרה בקפידה, לא מהזמן האחרון, לבוש בחליפה, נעליו מצוחצחות למשעי, עונד דגל ישראל, הכיפה לא נראית (זה משרת את אחד משני קהלי היעד) ובידיו "קליקר" להעברת שקפים במצגת שמא נשכח שהוא בא מההיי טק, שהוא עשה אקזיטים, שהוא איש עסקים מצליח, כי זה קריטריון מבטיח, כמובן, להצלחתו כראש ממשלה.

תמיכה פוליטית במסווה של ביקורת

כותרת המשנה מזכירה לנו את מה שרבים כבר שכחו, שהוא היה "בכיר במועצת יש"ע", כלומר מנכ"ל מועצת יש"ע. האזכור הזה מיועד לקהל היעד הראשון של הכתבה, ימנים שלא מסוגלים להצביע לנתניהו או לסמוטריץ' או לבן גביר. כדאי להזכיר (סגל עושה זאת בהמשך) מדוע "פרש במפתיע" בשנת 2011 אחרי שנתיים בתפקיד. בנט אמר אז שאינו רוצה להתמקד רק ביהודה ושומרון, שאינו רוצה להצטרף לגוף פוליטי (ארבעה חודשים אחרי הקים את "הישראלים" ושניה אחר כך כבר עמד בראש "הבית היהודי"), שהוא רוצה מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה (ולכן בהמשך הקים קואליציה עם מנסור עבאס). האמת היא שבנט היה כל כך ימני עד שפקד את המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב, מעוז התנגדות השמאל לממשלת נתניהו. קולות שנשמעו אז במועצת יש"ע פחות חיבבו את הצעד הזה והוא סיים את תפקידו.

לאורך הכתבה זורע חגי סגל "צעדים בוני אמון" שישכנעו את הקוראים התמימים שהוא מתנגד לדרכו של "הנסיך". כך, למשל, הוא מזכיר שבנט תקף את נתניהו על השימוש בביטוי "הגדה המערבית" ולמען ההגינות והשכנוע, מציין שבנט נקט באותו ביטוי בעצמו כאשר "בקושי אישר בניה ביהודה ושומרון". האזכור הזה נועד במיוחד להזכיר שנתניהו אמר "הגדה המערבית" ולומר לקהל היעד השני של הכתבה, מחנה השמאל שפוחד שמא בנט מוליך אותו שולל, שבנט כבר עמוק בתוך השמאל.

אצל סגל בנט ממשיך לשאת את התואר "מנהיג המגזר הסרוג" גם אחרי שפירק בפתאומיות את "הבית היהודי" וריסק את הכח הפוליטי של המגזר. סגל אף טוען ללא עוררין כי בנט "שכנע את הציונות הדתית להיות עם היד על ההגה של המדינה". האמנם?

בסיום כותרת המשנה מכריז חגי סגל שבנט "שוב עושה את דרכו לצמרת" ומיישר קו עם התנהלותו העמומה של הנסיך שלו באשר לכל סוגיה פוליטית כלשהי "איש אינו יודע לאן הוא מנווט באמת". מנווט כי הוא הרי מנהיג. סגל לא מחמיץ אף פרט בשרשרת המחמאות "איש היי טק מצליח, בוגר אקזיט מפואר, יוצא סיירת מטכ"ל, קצין במגלן". הבעיה היא שהפרטים הפחות מחמיאים מטושטשים או מוסתרים.

השוואה מאולצת לנתניהו

שוב ושוב מבקש חגי סגל להציב את נפתלי בנט בגובה שווה עם בנימין נתניהו למרות הפערים העצומים בין השניים. הוא מזכיר כתבה שכינתה אותו "היורש של ביבי" ורק ימני יותר. הוא שנלחם נגד הקפאת הבניה ביו"ש, הוא שכעס כאמור על השימוש בביטוי "הגדה המערבית", הוא שזיהה שנתניהו לכאורה הולך אחרי טיבי ופרס, בנט הוא "מבכירי תלמידיו של נתניהו, אם לא הבכיר והמוכשר שבהם". התלמיד עולה על רבו, מזכיר סגל לרל"ביסטים מימין. "אם עוצמים עיניים כשהוא מופיע בטלוויזיה, אפשר לשמוע לפעמים את נתניהו", מדהים סגל. גם בעיניים פקוחות לרווחה קשה לזהות דמיון בין השניים. "פעם נטש את האולפן באמצע ראיון לרינה מצליח", מקווה סגל שקוראיו מימין יתרגשו מהמחווה. סגל ממשיך לנסות ולהציב את בנט ואת נתניהו על אותו מישור ממש: "שניהם רהוטים באנגלית יותר מבעברית, שניהם באו לפוליטיקה מעולם העסקים ונעשו לראשי ממשלה כבר בעשור החמישי לחייהם (יחי ההבדל באיזה אופן הפכו לראשי ממשלה), שניהם מוכשרים ביותר (איך אפשר בכלל להשוות?), פזרני הבטחות במידה שווה (שום הבטחה של נתניהו שהופרה לא מתקרבת לדרגת החרפה במעשה הרמייה של בנט) ושניהם מבקשים מבני שיחם תכופות להשאיר את מכשיר הטלפון הנייד בחוץ. רק שהיחיד שמדליף מידע מדיונים, לפחות על פי טענת לשכת נתניהו, הוא נפתלי בנט.

"בנט בוטח יותר (מנתניהו) בהשגחה עליונה ומשוכנע שהוא פועל בברכתה", אומד סגל בחוצפה שלא תאמן את אמונתם של השניים, לא ברור על פי מה. ואז, כמובן, מופיעה תמונה ובה הכיפה מתנוססת על ראשו במלוא הדרה לעומת תמונות רבות אחרות שבהן היא מוסתרת היטב. הפרק הבא "מאשים" את בנט בהסתבכות ב"התבטאויות ימניות מדי". מה גדול הפשע. נשמע כמו האנשים שהמגרעה החמורה ביותר שלהם היא שהם פרפקציוניסטיים.

בנט תמיד צודק

כבר ברגע הראשון שלו בפוליטיקה, מסביר סגל, הצהיר בנט שהוא רוצה להיות במקום הכי משפיע, ומי משפיע יותר מאשר ראש ממשלה? מאז ועד היום זו מטרתו. "מי שהצליח להתמנות לראש ממשלה עם שישה מנדטים הוא אנטי פראייר", מחמיא חגי סגל לאדם שביצע את מעשה הרמייה החמור ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, למי שירק בפרצופיהם של בוחריו. במקום להוקיע את המעשה החמור הוא מציב אותו כצעד אמיץ, מלבין את החרפה. סגל מזכיר שוב ושוב את המחמאות שחלק אורי אורבך ז"ל לנפתלי בנט. זהו צעד מחוכם שכן אורבך ז"ל היה אהוב מאוד על רבים מאנשי הימין ואינו יכול להביע שום התנערות מהמשך דרכו של בנט ברבות הימים. בהמשך הוא מתאר כיצד שוב ושוב עמד לכאורה בעוז מול נתניהו, ואת הטענות על פיהן הדליף בנט מידע מפגישותיו עם קצינים בשטח הודף סגל באמירתו של בנט לפיה "מידרו את הקבינט". בנט תמיד צודק, תמיד פועל מכורח הנסיבות, תמיד אין לו ברירה, הוא לעולם אינו אשם. כך גם לגבי איילת שקד. ההעדרות החמורה של השניים, למשל, מההצבעה על חוק "ישראל היום" מנומקת על ידי סגל כ"בטן מלאה נגד העיתון שקרא תיגר על ידיעות אחרונות". הכל לגיטימי בגבולות הפוליטיקה.

סגל מתאר את הצלחתו הכבירה של בנט ב"בית היהודי" ומאשים, למעשה, את נתניהו שגזל ממנו מנדטים בשל הבהלה מפני "הערבים שנעים לקלפי" ולא חלילה משום אכזבה או כעס על "הנסיך". בנט התנגד לכלול בתוכנית הלימודים ספר על פשעי מלחמה, בנט העביר עם סמוטריץ' חוק שמונע מ"שוברים שתיקה" להופיע בבתי ספר, בנט קרא למסור נפש למען סיפוח יו"ש. סגל לא מחמיץ שום עובדה שיכולה לשכנע את תושבי גבעת שמואל ורעננה להצביע לנסיך הכה ימני. ברגע אחד של הבלחה מודה סגל "בנט הוליך שולל את בוחריו… הפרת הבטחה בסדר גודל כזה טרם היתה בישראל". אם לרגע חשבו הקוראים שסגל הפך לביביסט, מיד הגיעו ההסתייגויות "לא הפוליטיקאי הראשון שהפר הבטחות", "הגיון פטריוטי", הצלה ממערכת בחירות נוספת. אבחנה נכונה אחת יש לו לסגל: "בסוף לא עמד בפיתוי וניצל את ההזדמנות הנדירה להגשמת חלומו משכבר הימים: להתמנות לראש ממשלת ישראל". כאן מסתיים החלק שנועד לגרום לרל"ביסטים מימין להצביע לבנט ונפתח החלק שמבקש להגדיל את אמונם של אנשי השמאל בנסיך שהפך להיות אחד משלהם. כבר בפתיחתו פורט סגל על נימי השמאל במשפט שיש בו את כל המרכיבים. הוא מתאר את השמחה ביום שהפך בנט לראש ממשלה: "לא הייתי מאושרת ככה מאז שבנט ושקד לא עברו את אחוז החסימה, השתפכה תל אביבית שהשתתפה בחגיגה ספונטנית בכיכר רבין". המהפך הושלם. ההליכה עם מנסור עבאס הוכשרה, כמובן, על ידי נתניהו "שפרץ את הדרך בעזרת סדרת מפגשים", ושהגה כנראה, לדברי סגל, את הכינוי "נוכל". בביקורת מעושה מזכיר סגל כיצד גנץ אירח את אבו מאזן בביתו, כיצד מרב מיכאלי סיכלה העברת מימון לסלילת כבישים ביו"ש, כיצד הוכנס חמץ בפסח לבתי חולים. הכל תחת שרביטו של בנט. גם צמצום היקף אישורי הבניה ביו"ש. "בנט ולפיד היו ועודם שותפים טבעיים", ממשיך חגי סגל להרגיע את אנשי השמאל שחוששים שמא בנט יפנה להם עורף רגע אחרי ההצבעה. "בנט לא השמיע קול כשיורשו הזמני ניסה להפיח רוח חיים בחזון המדינה הפלסטינית", מחזק סגל את נטיעתו של בנט עמוק באדמת השמאל.

אי אפשר להכשיר את השרץ

"אני מכיר היטב את נפתלי בנט", מעיד סגל כדי להעניק משנה תוקף למילותיו. השאלה היא מדוע זוכה בנט בהומאז' מפואר כזה, שספק אם איזשהו פוליטיקאי זכה לו אי פעם ב"מקור ראשון", וגם אחרים שאוחזים בלא מעט מנדטים בסקרים, כמו יאיר גולן או אביגדור ליברמן, לא יזכו לו.

"בכהונתו של בנט לא פקד את ישראל אסון לאומי כבד", מציין סגל. אולי כי הועברו לא מעט כספים לעזה, יש האומרים בהיקף גדול יותר מאלה שהועברו בימי נתניהו, אולי כי אושר להכניס לישראל פועלים רבים יותר מעזה ואולי כי רע"מ ישבה בקואליציה ולא היה שום אינטרס לאויבינו לפרק אותה. סגל לא שוכח לציין כי בממשלתו של נתניהו "פקדו את ישראל ימים קשים פי כמה" אך לא מציין את "תרומתו" של בנט בנושא.

"בנט התגלה כמי שאומר לקהל היעד התורן שלו מה שהקהל הזה משתוקק לשמוע, לא מה שהוא צריך לשמוע", אומר סגל כשלמעשה, כפי שהוא מציין בהמשך, בנט לא אומר לקהל היעד שלו כמעט שום דבר כדי שאף אחד משום מחנה לא ינטוש אותו. "כבר ימים רבים הוא מסתמן כראש הממשלה הבא, וזאת בלי שחיווה דעה". זו, כאמור, הסיבה לנסיקתו בסקרים. "שוב ושוב התראיין לתקשורת האמריקאית או הבריטית והגן שם בחירוף נפש על ישראל".

האמנם? ומה לגבי כאשר השווה אותה לימים שלפני עלייתם של הנאצים?

או כאשר לא התנגד לרעיון על פיו נתניהו מאריך את המלחמה מסיבות פוליטיות?

לבסוף סגל מספר על שיחת נפש ארוכה במיוחד שניהל לאחרונה עם בנט שטען שהויכוח בין הימין לשמאל כבר הוכרע בענק לטובת הימין ("הימנים נוהרים אל הקלפיות") וש"כעת צריך להתרכז בהרגעת המחנה שהפסיד כדי שההייטקיסטים והליברלים לא ירדו מהארץ בהמוניהם". נזרעה הבהלה ובנט ממוקם שוב, כמו בימי מחאת רוטשילד, בתוך מחאת השמאל אך הפעם כבר בגלוי כחלק מהמחנה. שוב מוצג תרחיש לא הגיוני שבו בנט "חותר להקים ממשלת אחדות שתשתרע מיאיר גולן ועד סמוטריץ', אולי אפילו עד פאתי בן גביר". צריך לקוות שהפעם ישב באולפן מנחה שיתעקש לספור איתו מנדטים ולנפץ את האשליה לגבי הקואליציה שיקים.

חגי סגל מחזיר, כאמור, את נפתלי בנט אל קדמת הבמה. מזכיר את חטאיו אך סולח לו כמעט על כולם. הוא מכשיר מעשיו באמירות כמו ש"אפילו לילדיו הוא כבר אינו מבטיח מאומה". סגל מזכיר לימין שמימין לימין את חסד הנעורים כביכול שצריך לשמור לבנט ומקווה שהשמאל יחבק אותו באהבה בדרכו החדשה, ומעתה, לאחר כל סיקור אוהד עתידי של בנט ב"מקור ראשון" יוכל להתהדר ב"אבל תראו איך תקפנו אותו".

נפתלי בנט המיט אסון על הפוליטיקה הישראלית ועל החברה הישראלית. מעשה הרמייה שלו זיהם אותן כאשר עקר מתוכן כל עומק מוסרי, ערכיות מינימלית, הגינות או יושרה. האיש לא ראוי לתמונת שער כזו, לכתבה של אלפי מילים או לכותרת שגם אם ביקשה להתייחס אליו כמקיאוולי הרי שהחמיאה לו מעל ומעבר.

מאמרים נוספים

מילואימניקים? שוב עובדים עליכם
למה עזבתי את אוניברסיטת קולומביה
האנטישמיות הצרפתית והמדינה הפלסטינית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. לא מזמן ביטלנו (שוב) את המנוי למקור ראשון, סקרן אותי לקרוא את הכתבה, אך כמה לא מפתיע מצד חגי סגל המסרים הכפולים הנפתלים, תרתי משמע. תודה אורנה שקראת את כל המאמר גם בשבילי.

    הגב