מדוע כשלו מרכבות גדעון?

קריסתו של המשא ומתן לשחרור החטופים והחלטת הממשלה להעביר סיוע הומניטרי כמעט בלתי מוגבל לרצועת עזה, מסמלים את סופו של מבצע מרכבות גדעון עליו הוכרז במאי האחרון. זה לא אומר שהמלחמה אבודה, זה לא אומר ש״הפסדנו לחמאס״ וזה לא אומר שצה״ל צריך לסגת מהשטחים שכבש בחודשים האחרונים. ניתן לגבש אסטרטגיה חלופית להמשך, ובדינמיקה של מלחמות מסוג זה צפויים גם רגעי משבר. אבל אם רוצים להפיק את הלקחים ולשפר את התכנית האסטרטגית, חשוב להבין מדוע כשל המבצע הנוכחי ומה החלופות הריאליות שעומדות על הפרק.

הרקע למבצע מרכבות גדעון

נקודת המוצא לניתוח האירועים היא הפסקת האש של טראמפ שהביאה לשחרורם של 30 חטופים אך עלתה במחיר נסיגה רחבה של צה״ל משטחים בתוך הרצועה, ביניהם: רוב מסדרון נצרים, ג׳באליה, בית חאנון וחלקים נוספים בפרימטר המזרחי.

לאחר שהפסקת האש מוצתה, והחמאס סירב (כצפוי) להמשיך לדון בשלב ב׳ של העסקה בתנאים המקובלים על ישראל, צה״ל פתח במבצע התקפי בשלבים, שנועד להגשים מספר מטרות: הפעלת לחץ לשחרור חטופים, דחיקת האוכולוסייה לאזור ההומניטרי ויצירת מנגנון להעברת סיוע אזרחי שאינו עובר דרך החמאס. בכך נועד המבצע להגשים את מטרות המלחמה של ישראל: הלחץ הצבאי נועד לאפשר שחרור חטופים נוסף; והנעת האוכלוסייה וחלוקת הסיוע נועדו לאפשר את השמדת החמאס.

השלבים השונים של המבצע שירתו גם את השלבים הבאים, אך מהרגע הראשון נגלתה סתירה מסוימת בין המטרות השונות. שהרי אם השתלטות על שטחי הרצועה נועדה לדחוק את האוכלוסייה ולהשמיד את חמאס, שחרור חטופים יגיע רק עם נסיגה של הכוחות מאזורים נרחבים, כפי שישראל אכן הסכימה בשלבים שונים של המו״מ.

שלב א': עוז וחרב

ב-18 במרץ החל השלב הראשון של המבצע, "עוז וחרב". לאחר מכת פתיחה אווירית חזקה שחיסלה כ-400 מחבלים בכירים ומנהיגים בחמאס, החלו כוחות צה״ל בהשתלטות על ציר מורג ובכיתור חאן יונס. הכוחות נכנסו גם לחלקים בצפון הרצועה, בעיקר לפאתים, וכיתרו את רפיח. רפיח התרוקנה כליל מתושביה ובהמשך נהרסה עד היסוד. שלב זה נועד להכין את התנאים למבצעי ההמשך באמצעות השתלטות על שטחים ודחיקת אוכלוסייה ובד בבד נועד גם לשרת עסקה, וישראל הייתה מוכנה לסגת משטחים אלו תמורת שחרור חטופים.

כך אמר שר הביטחון כץ במרץ: "הנחיתי את צה"ל לתפוס שטחים נוספים בעזה, תוך פינוי האוכלוסייה, ולהרחיב את אזורי הביטחון מסביב לעזה לטובת ההגנה על היישובים הישראלים ועל חיילי צה"ל. ככל שהחמאס ימשיך בסרבנותו לשחרור החטופים הוא יאבד יותר ויותר שטח שיצורף לישראל. ישראל תמשיך במבצע "עוז וחרב" בעוצמה הולכת וגוברת עד לשחרור החטופים על ידי החמאס. במידה וארגון הטרור חמאס ימשיך לסרב לשחרר את החטופים – הנחיתי את צה"ל לתפוס שטחים נוספים, תוך פינוי האוכלוסייה, ולהרחיב את אזורי הביטחון מסביב לעזה לטובת ההגנה על היישובים הישראלים ועל חיילי צה"ל, באמצעות אחזקה קבועה של השטח על ידי ישראל. ככל שהחמאס ימשיך בסרבנותו הוא יאבד יותר ויותר שטח שיצורף לישראל״. כלומר – תפיסת השטחים נועדה ללחוץ את חמאס לעסקה.

חמאס מסרב, יציאה לשלב ב'

הלחץ בשלב זה עבד, ולפחות לפי הדיווחים בעיתונות החמאס נסוג מעמדותיו הראשוניות לשחרר 6 חטופים בלבד והביע נכונות לדון בשחרור של 10 חטופים, עד שב-17 במרץ התפוצצו השיחות, בין היתר על רקע קמפיין סרבנות ישראלי שהתחדש עם עצומות של טייסים במילואים, אנשי הייטק וקריאות להפסקת המלחמה. ישראל המתינה עד לסיום ביקורו של הנשיא טראמפ במזרח התיכון באמצע מאי, תוך שהיא מאיימת בהסלמת המבצעים במידה ולא תתבצע עסקה.

ב־16 במאי, אחרי שסירוב החמאס הפך לעובדה גמורה, יצא צה"ל למבצע ׳מרכבות גדעון׳. המטרה המרכזית של המבצע הייתה דחיקת האוכלוסייה העזתית למרחב ההומניטרי ויצירת מנגנון חלוקת סיוע שימנע מהחמאס את הגישה לסיוע. בשלב זה של המבצע צה״ל המשיך בהשתלטות על שטחים נוספים: אוגדה 36 ו-98 החלו במבצע משמעותי לכיתור חאן יונס והשמדת התשתיות והבתים שסביבה, ואוגדה 162 התקדמה בצפון הרצועה, גם שם באיטיות ובהרס שיטתי רב של בתים ותשתיות.

מבצע זה אמור היה לשרת שלוש מטרות על:

א. הכרעת החמאס.

ב. שליטה לטווח ארוך בשטח (״בניגוד לעבר, צה"ל יישאר בכל שטח שיוכרע, כדי למנוע את חזרת הטרור״ ynet)

ג. השבת החטופים.

גם כאן המטרות סותרות, שהרי השבת חטופים כוללת כמובן נסיגה וויתור על השמדת החמאס.

האמצעים להשגת השליטה בשטח ברורים: כיבוש, טיהור והשמדה שיטתית של התשתיות האזרחיות והצבאיות. האמצעים להחזרת החטופים גם הם ברורים: יצירת לחץ והשתלטות על שטחים שניתן יהיה לוותר עליהם במסגרת עסקה.

מרכזי החלוקה נועדו להכריע את חמאס

כיצד מגיעים ל״הכרעת החמאס״? התשובה של ׳מרכבות גדעון׳ לשאלה הזו הייתה הנעת האוכלוסייה וחלוקת סיוע. הנחת היסוד הייתה שהחמאס שולט ברצועה ובתושבי עזה באמצעות השליטה שלו בסיוע שהגיע עד אז באופן ישיר למחסני הארגון. החמאס היה משתמש באספקה הזו לצרכיו המבצעיים והפוליטיים, והיה מוכר את הסחורות בשוק במחירים מופקעים, שהכניסו לקופתו מיליארדים רבים בזמן המלחמה עצמה. ניתוק החמאס מצינור החמצן הזה נתפס כמהלך ראוי, והדרך שנבחרה היא מרכזי החלוקה המוכרים כיום לציבור. הרעיון נשמע פשוט: תושבי עזה יצאו באופן מסודר מהמרחב ההומניטרי שהוגדר להם אל מרכזי החלוקה, יזדהו בפני צוות המקום, יקחו את המנות המיועדות להם על פי משפחה, ויחזרו למקומם. בכך יוכלו מפעילי המתחמים לוודא שהמזון לא מגיע לחמאס, ולשלוט באופן שיטתי וסדור בחלוקתו.

ההנחה הייתה כי ברגע שחמאס לא ישלוט בסיוע יאבד את שני הנכסים העיקריים המאפשרים את הישרדותו:

א. הסיוע עצמו, שבהיעדרו המחבלים יגוועו מרעב במנהרות.

ב. השליטה באוכלוסייה, שמעתה לא תלויה בחמאס לקבלת הסיוע.

במצב כזה שלטון החמאס עשוי להתפורר לגורמים, ולאבד את האחיזה ברצועה, דבר שיביא לחיסולו. וכך צוטטו גורמים ביטחוניים בכירים בדיווח חדשותי: ״מאחורי התכנית, כך אומרים בישראל, עומדים שני רעיונות מרכזיים: ניתוק חמאס מן הסיוע כשלב ראשון, וניתוק האוכלוסייה מחמאס כשלב שני. בשורה התחתונה, המטרה היא לפגוע קשה ביכולת השלטונית של חמאס ולנתק בינו לבין האוכלוסייה העזתית מתוך הבנה שהיא לא צריכה אותו יותר.״

הקרב על הרעב בין ישראל לחמאס

כבר בשלב זה ההיגיון המבצעי של התכנית הזו ראוי לביקורת חריפה אבל כאן הכשל הלוגי עולה מדרגה: אם מטרת הפעולה היא ניתוק בין האוכלוסייה לחמאס באמצעות חלוקת סיוע, המשמעות היא שישראל לוקחת על עצמה אחריות מלאה למצב התזונתי של תושבי עזה, והיא תיבחן במידת הצלחתה במימוש האחריות הזו. אם היא תצליח להזין את העזתים כהלכה, תפקידו של חמאס בשרשרת יתייתר, וייתכן שהכחדתו תושג. אם לא, המבצע כולו יידון לכישלון. במילים אחרות, הדבר שאסור בשום צורה שיקרה הוא אחד: רעב.

ראש הממשלה נתניהו הבין את זה היטב, כאשר הורה להכניס לרצועה שיירות אספקה בשיטה הישנה, בימים שבהם מרכזי החלוקה טרם התחילו לפעול: ״מתחילת המלחמה אמרנו שכדי להשלים את הניצחון יש תנאי אחד הכרחי – אסור להגיע למצב של רעב בעזה. כדי להשיג את הניצחון חייבים לפתור את הבעיה. עד שנקים את הנקודות האלה [מרכזי החלוקה], צריך לתת גישור מינימלי — בסיסי — כדי שלא יהיה רעב.״

זהו שורש התסבוכת שישראל קלעה את עצמה לתוכה והיא מובנית בתפיסה הבסיסית של ׳מרכבות גדעון׳. ניתן לומר שהקרב על הרעב הפך להיות האירוע המרכזי של החודשיים האחרונים, כאשר חלוקת הסיוע היא סוג של ״מרכז כובד״ של המערכה הזו. לכן אין פלא שחמאס פעל ככל יכולתו לסכל זאת, והוא עשה זאת בהצלחה רבה תוך שימוש במספר שיטות: ראשית, הוא מנע מהאוכלוסייה לנוע למרחב ההומניטרי, בעיקר מצפון הרצועה. חמאס שולט בשטח בעיר עזה ובשכונותיה, והוא פעל באופן אקטיבי להשאיר את האוכלוסייה במקום. על פי הערכות שונות היו באזורים אלו כמה מאות אלפי תושבים, שהיו מנותקים ממערכת חלוקת הסיוע של ישראל בדרום הרצועה.

המהלך הצליח. הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי חייבה את הצבא להעביר סיוע גם לצפון הרצועה, ובהחלטה שערורייתית שללה את אחד הנדבכים הבסיסים של התכנית המבצעית: חלוקת סיוע רק באזורים שבשליטת צה״ל. כך, פחות מחודש מאז פתיחת המבצע, הכניס צה״ל סיוע ישיר לצפון הרצועה דרך מעבר זיקים. זהו אירוע דרמטי, שכן בכך נוטרלה למעשה הנעת האוכלוסיה שהייתה מרכיב מרכזי ברעיון המבצעי של צה״ל. ללא הנעת אוכלוסיה דרומה, אין הפרדה בינה לבין החמאס, ואין הכרעה.

השליטה של החמאס בשטח ובאוכלוסיה יצרה גם את הכשל הבא בתכנית: קמפיין ההרעבה המאסיבי ששטף את העולם בשבועות האחרונים. אין זה המקום לנתח את כל מרכיבי הקמפיין הזה, וככל הנראה יש כאן שילוב של רעב אותנטי באזורים מסוימים (בעיקר באזורי הלחימה בצפון הרצועה) יחד עם תעמולה חסרת מעצורים של מכונת הפייקים של חמאס: זיופים בוטים (מבוגרים שמנים ליד ילדים רזים), ניצול ציני של מחלות גנטיות כדי לפברק רעב, וביום סצנות המוניות לעיני המצלמות. כל המרכיבים כשרים בקלחת הפרופגנדה האנטישמית הזו, שחלקים גדולים מהתקשורת הישראלית התמסרו לה באופן מלא. כך או כך, קמפיין הרעב של החמאס היה מתקפת הנגד שלו לקמפיין ההאכלה של ישראל. ישראל הודיעה שהיא תיקח אחריות על האכלת העזתים והבינה ש״אסור להגיע למצב של רעב בעזה״ אך חמאס ידאג שזה בדיוק מה שיקרה. את התוצאות כולם רואים.

אין שליטה באוכלוסייה בלי שליטה בשטח

מה שקרה כאן הוא בסופו של דבר די פשוט: כדי לשלוט באוכלוסיה, צריך לשלוט באוכלוסיה. אין לזה תחליפים. מי שנמצא בשטח בפועל הוא הריבון והשליט על האוכלוסיה שבו. ישראל ניסתה ׳קונץ-פטנט׳ כדי לעקוף את האמת הבסיסית הזו של המלחמה: שליטה באוכלוסיה באמצעות שליטה באספקה. אבל זה פשוט לא עובד.

החמאס לא שולט באוכלוסיה בגלל השליטה שלו במזון, אלא ההיפך: הוא שולט במזון בשל השליטה שלו באוכלוסיה. גם בלי קמפיין ההרעבה שלו, החמאס הצליח להכשיל את מרכבות גדעון. הכאוס במרכזי החלוקה שליווה אותם למן הרגע הראשון מנע את התנאי הבסיסי של פיקוח על חלוקת הסיוע, וחלקים גדולים מאוד ממנו הגיעו גם למחבלי החמאס. התכנית קרסה בנקודת המרכזית שלה כבר מההתחלה והכל מגיע מאותו השורש: החמאס שולט בשטח ומכוח זה הוא שולט באוכלוסיה ומכוח זה הוא גם ישלוט באספקה, ולא משנה באיזה אופן היא תגיע לרצועה – משאיות, הצנחה, חבילות מזון או אפילו מן השמיים – מי שנמצא בשטח ימצא את הדרך לשלוט על המזון. כך היא דרכו של עולם.

בפני ישראל ניצבת ברירה אחת: להישיר מבט למציאות ולהפסיק לחמוק מהאמת הבסיסית של המלחמה – אין הכרעה בלי כיבוש.