צה"ל בשבי הקונספציה: כך אבדו יכולות קרב השריון

לצד סגירת חטיבות והקטנת הצבא, תהליך שאותו סקרנו פה מספר פעמים, עבר על צה״ל תהליך עמוק וחשוב יותר של שינוי בבניין הכוח, שהיווה למעשה שינוי לא רק בגודלו של הצבא, אלא בייעודו: צה״ל פירק לחלוטין את הצבא היבשתי שהיה מיועד למלחמה נגד צבאות שריון, והרכיב אותו מחדש כצבא ללוחמה בגרילה וטרור. מדובר ברפורמה דרמטית, מקיפה וכוללנית בבניין הכוח – שחורגת משאלת המספרים הגדולים, כמה טנקים יש לנו, כמה דחפורים וכמה נגמ״שים – והגיע הזמן להפנות אליה את אור הזרקורים.

מקום המדינה צה״ל בנה את עצמו כצבא יבשה ״קלאסי״, כזה שנועד להילחם בצבאות יבשתיים אויבים. מאז מלחמת העצמאות, תרחיש הייחוס המסוכן ביותר היה פלישה של צבא אויב סדיר, שיש בכוחו לכבוש את שטחי המדינה ולהשמיד אותה, וצה״ל נבנה בהתאם. אם ניקח צילומסך של מבנה הכוח בתחילת שנות ה-2000, נוכל להצביע על כמה מרכיבים עיקריים שביססו את המערך הזה.

א. עוצבות משוריינות גדולות הבנויות ללחימה נגד שריון אויב. זה מתחיל במבנה מחלקת הטנקים ותורת הלחימה שלה, וממשיך במבנה החטיבה והאוגדות.
ב. כוחות הנדסה גדולים שנועדו לפרוץ מכשולים ולאפשר את תנועת העוצבות המשוריינות.
ג. יחידות סיור שנועדו לשרת את הקרב המשוריין: פלס״ר שריון, היחידות שנועדו לסייר בפני הכוחות, לאסוף מודיעין, לטווח אש ולסייע לתמרון; יחידות נ״ט שהפעילו טילים נגד טנקים, ברמה החטיבתית (פלנ״ט-עורב) וברמה המטכ״לית (מגלן, מורן, מיתר ועוד).

ב-30 השנים האחרונות צבא היבשה עבר שינויים מפליגים, שכללו קיצוצים גדולים, סגירה סיטונאית של חטיבות (קרוב ל-30) והעברת המוקד לזרועות האוויר, המודיעין והטכנולוגיה. עדיין, למרות הקיצוצים הדרמטיים הללו, עד לפני קצת יותר מעשור המרכיבים הבסיסיים של קרב השריון עוד נכללו בסדר הכוחות של צה״ל, כדי לאפשר לו להתמודד עם איומים של פלישה קונבנציונאלית בגבולות. האיום המרכזי שעוד נתפס כרלוונטי היה צבא סוריה, אך גם שימורה של הרתעה מול מצרים נתפס כחשוב. עוד נרחיב על שאלת תרחיש ואיומי הייחוס בהמשך, אך לפני כן נתאר את השינויים שהתחוללו במרכיבי השריון בשנים האחרונות.

מבנה מחלקת הטנקים

מחלקת הטנקים הבסיסית בצה״ל מנתה עד לאחרונה 3 כלים: טנק מפקד מחלקה, טנק סמל וטנק ׳גור׳. המבנה המשולש היה הבסיס לתורת הלחימה של השריון שנועדה לייצר מגע מתמיד עם אויב תוך שמירה על מחסות וניהול האש. התרגולת הבסיסית שעליה גדלו דורות של שריונאים כללה טנק אחד בעמדה שמבצע ירי, טנק אחד במדרון אחורי שמבצע טעינה מחדש וטנק שלישי שנמצא במעבר בין העמדות. כך מחלקת הטנקים יכלה לשמר מגע רצוף באש עם האויב, כאשר בכל חצי דקה עד דקה טנק אחר מציץ מעבר לרכס, רוכש מטרה, יורה, וחוזר לאחור כדי לחמוק מאש האויב. מחלקה שפעלה כהלכה הצליחה להמטיר אש בקצב משביע רצון ללא אובדן קשר עין עם המטרה. זו תורת הלחימה הבסיסית של השריון.

המבנה המשולש סיפק מרכיב טקטי חשוב בקרב תמרון ותנועה – עתודה. גם אם טנק אחד נפגע, המחלקה יכולה להמשיך לתפקד. טנק אחד יכול לעסוק למשל בחילוץ נפגעים בזמן שהשני מחפה, או ששניהם יכולים להמשיך לנהל אש מול האויב ביעילות.

הצורך ביותר מ-2 כלים נבע מאחד המאפיינים הבסיסיים של המלחמה – אי-ודאות. המבנה המחלקתי סיפק גמישות למפקד, אפשר תנועה בדירוג, חיפויים הדדיים, וכאמור גם אפשר להכיל פגיעה בשליש הכוח בלי לנטרל את המסגרת כולה. בצבאות אחרים ובשלבים שונים בתולדות השריון נהגו אפילו מחלקות של 4 ו-5 טנקים מאותן סיבות. מה שלא נהוג הוא להתבסס על מחלקות קטנות יותר, כלומר זוג טנקים – אבל זה בדיוק מה שהוחלט בצה״ל.

במסגרת הארגון מחדש של הכוח וכחלק מהתכנית הרב שנתית ׳גדעון׳ של אייזנקוט, הוחלט על שינוי במבנה מחלקת השריון וצמצומה ל-2 טנקים בלבד. ההסבר היה שכוח האש של 2 טנקים מודרניים מספיק ואין צורך ביותר מכך. השינוי הזה הוביל לצמצום בכ-30 אחוז של הכוחות המשוריינים של צה״ל (צמצום דרמטי שנעשה בלי לסגור חטיבות). פלוגת הטנקים – 3 מחלקות, טנק מ״פ וטנק סמ״פ – צומצמה מ-11 ל-8; הגדוד מ-35 ל-26; והחטיבה מכ-115 לכ-80. זהו צמצום גדול, שפוגע משמעותית בכוח. גדוד של 26 טנקים בקו שמוציא חיילים לחופשה, נותר עם מעט מאוד כוח בפועל.

לא בכל היחידות צמצום הסד״כ נעשה באופן זהה, ובחלקן הוחלט להוסיף מחלקה רביעית בכל פלוגה, מה שמקטין את רידוד הסד״כ הכולל. שינוי נוסף שפגע בהיקף הכוחות הוא הסתמכות על פלוגת מילואים בכל גדוד שריון, כך שגדוד שריון סדיר כולל שתי פלוגות סדירות (חלקן מוקטנות כאמור) ופלוגת מילואים אחת. דבר זה שינה באופן דרמטי את גודל הכוח הזמין בעיתות שגרה. וזה אחת הסיבות לכוחות המדולדלים שהיו בעוטף עזה ב-7 באוקטובר.

מעבר לצמצום הסד"כ, השתנתה גם תפיסת ההפעלה. מתורת לחימה של ״שלושה לפנים״ עברו לתפיסה אחרת, שלא מתאימה ללחימה עם צבאות משוריינים, אלא ללחימה נגד גרילה וטרור בשטח עירוני. הטענה שכוח האש של זוג טנקים מספיק, נכונה במתווה פעולה צמוד לכוחות רגליים והנדסה, בצוותי קרב קומפקטיים שנועדו לשטח הבנוי, כפי שנלחם צה"ל בעזה. המשמעות היא שהחטיבות הגדודים והפלוגות פורקו ועורבבו כך שנוצרו ״צוותי קרב״ משולבים בכל הרמות, כאשר יחידת הבסיס היא בדרך כלל מחלקת החי״ר, שחייליה יכולים לטהר בתים ולפעול בשטח הצפוף, עם מחלקת טנקים וכוח הנדסה שמצטרפים אליהם.

הצק״חים עבדו לא רע במתאר העזתי, אבל מעבר לכך שהם אינם אורגניים יש להם חסרון מרכזי בולט: הם אינם מיועדים ללחימה בצבאות סדירים. זה אולי הועיל בסוג הלחימה שצה״ל עוסק בה כעת, אבל בבחינה רחבה יותר של האיומים הצפויים, עשויים להיות לכך מחירים משמעותיים. כלומר, הבעיה היא שצה"ל הפסיק להתכונן למלחמת שריון, ובעצם הסב את השריון למלחמה בטרור.

פירוק ההנדסה

גם חיל ההנדסה עבר תהליך דומה. אמנם מבחינה כמותית הוא לא הצטמק כמו חיל השריון (ואפילו להפך), אבל תפיסת ההפעלה שלו השתנתה באופן דרמטי. המבנה הבסיסי של עוצבת השריון כללה גדוד הנדסה לכל חטיבת טנקים, שיטפל במכשולים, יפרוץ שדות מוקשים, ויכשיר דרכים לתנועת הכוחות. בהתאם לכך יש בצה״ל 4 גדודי הנדסה סדירים הכפופים לחטיבות הטנקים הסדירות (7, 188, 401 וחטיבת ההכשרות 460). ו-14 גדודים נוספים במילואים, הכפופים לחטיבות החי״ר הסדירות, לחטיבות השריון במילואים וחלקם לאוגדות.

כמו בשריון גם בהנדסה תורת הלחימה הישנה כללה עבודה בצוותים של 3 כלים הנדסיים (פומות ונמ״רים). וכמו בשריון, גם הם עברו כיום לעבודה בזוגות. בניגוד לשריון, הכלים הנותרים לא הוצאו מהשירות, כך שסדר הכוחות הכללי של ההנדסה הצטמק פחות. המעבר לצוותים קטנים יותר אפשר לפזר את הכוח ולספק יותר צוותים שיוכפפו ליותר כוחות משניים. כך שכיום גדודי ההנדסה יודעים לעבוד עם פלוגות ואפילו מחלקות בצוותי הקרב המשולבים, ולפעול יחד איתם בגזרות המצומצמות שלהם.

את השינוי הזה הובילו בחיל הנדסה בשנות תר״ש גדעון, וגורמים בחיל סבורים שהוא מוכיח את עצמו היטב במלחמה האחרונה. אבל גם אם אפשר לטעון שהשינוי בגדודי ההנדסה משרת את צרכי הכוח במתארי הלחימה האורבניים הנוכחיים, חשוב לזכור את הידע ותורת הלחימה שאבדה בדרך, ואת החסרון של בניית כוח חד-מימדי שמיועד למתאר מאוד מסוים של לחימה.

פלס״ר שריון

מרכיב נוסף במערך הלחימה של העוצבות המשוריינות הוא פלוגת הסיור החטיבתית, פלס״ר שריון. לפלס״ר יש מספר תפקידים: סיור – זהו כוח הפועל כמשמר קדמי לפני המסגרות המשוריינות, בוחן את צירי התנועה, מגשש אחר אויב, בודק את השטח ומוביל את הכוחות בתנועה; תצפית – איסוף מודיעין בגזרת החטיבה בעזרת אמצעים שונים; זהו גוף איסוף אורגני השייך לחטיבה באופן בלעדי ומופעל בשיקול דעתה, ללא תלות בגורמים חיצוניים כמו האוגדה או אמ״ן. הכוונת אש – לכוח הפלס״ר היה קצין שיתוף ארטילרי שתפקידו לטווח ארטילריה וסיוע אווירי לטובת התנועה של הטנקים, וגם לצורך רכישת מטרות עבור הכוחות המשוריינים. ואחרון: אבטחת אגפים – כוחות הפלס״ר הקלים יכלו לאבטח את אגפי התנועה של השריון.

עד לפני מספר שנים פעלו בצה״ל 2 יחידות פלס״ר שריון סדירות – אחת תחת חטיבה 7 ואחת תחת חטיבה 401. היחידות הסדירות הללו הזינו את הפלס״ר במילואים, שהיה מצוות לשתי חטיבות הטנקים הסדירות הנוספות (188 ו-460), ולחטיבות המילואים. בשנים 2021-2020 הוחלט לסגור את הפלס״רים הסדירים, החלטה שלמעשה גדעה את כוחות הפלס״ר בכלל החטיבות. ללא המסגרת הסדירה אבדה ההכשרה של לוחמים חדשים, וגם יחידות המילואים שנותרו החלו להזדקן ולהישחק.

דבר נוסף שאבד בשריון הוא הידע הארגוני והתורתי. יחידות המילואים נהגו להסתמך על היחידות הסדירות בכל הנוגע לחומרי הדרכה, תכניות אימונים, ידע ארגוני ואפילו אמצעים שונים. סגירת היחידות הסדירות גזרה כליון גם על הידע והניסיון המצטבר.

בשנים 2014-2013 פתחו בצה״ל יחידה חדשה בשריון: מסייעת שריון, שהייתה פלוגת חי״ר שפעלה תחת גדוד הטנקים, וסיפקה לו תצפית, אש (מרגמות 120) ויכולת סיור מסוימת. בהמשך הדרך כוכבי ישנה את שמה ל"פלוגת חשיפה-תקיפה״ (פחת"ק), שאמורה להעניק יכולות טכנולוגיות מתקדמות לזיהוי מטרות והפעלת אש (בין היתר רחפנים). אולם מעבר לכך שהרעיון די נכשל, ממילא הפחת"קים לא נתנו מענה לכלל היכולות של הפלס״ר הישן.

עוד יחידה נסגרה בשנים האחרונות היא הפלת״צ, "פלוגות התצפית האוגדתיות", שסיפקו לאוגדה חלק מה״שירות״ שנתנו הפלס״רים לחטיבות.

תהליך נוסף שהתרחש בשנים האחרונות הוא כניסת הרחפנים. על יתרונותיהם בתאי שטח עירוניים וצפופים לא צריך להרחיב, אולם יש להם חסרונות ברורים בשטח פתוח ונרחב שעשוי לאפיין עימות קונבנציונאלי. שם אמצעי תצפית אופטיים אופקיים – במילים אחרות: משקפות – יכולים לספק מענה חשוב. טווח התצפית שלהם יכול להיות גדול, הם אינם תלויים בחיי סוללה, והחשוב מכל – הם רגישים פחות לחלק מפגעי מזג האוויר, כמו רוח. הנהירה אחר הרחפנים על חשבון האמצעים האופקיים, פגעה ביכולות של הכוחות. אבדן היכולת הזו יחד עם שאר יכולות הפלס"ר הוא חלק מהטיית הכוח למלחמה בטרור וגרילה בשטחים צפופים, על חשבון הידע, התורה והציוד הנדרש ללחימה נגד עימותים יבשתיים.

צה"ל מודה היום שסגירת הפלס״רים הייתה טעות (ומתגבשת הכרה גם בכך שהסבת ה"מסייעת" בחי"ר לפחת"ק לא הייתה טובה). כשפרצה המלחמה הורגש צורך ביכולות הסיור, והחטיבות שנסמכו בעבר על יחידות סדירות ביקשו מיחידות המילואים סיוע. בעקבות כך הודיע הרמטכ״ל זמיר על הקמה מחדש של פלס״ר השריון, תהליך שיש לבחון את התקדמותו ותוצאותיו. גם הפלת״צים נפתחו מחדש אד-הוק בחלק מהאוגדות, מסיבות דומות. אבל הפקת הלקחים הזו היא עדיין טקטית בלבד, ולא נוגעת בשינוי הייעוד האטסרטגי שעבר על השריון.

פלנ״ט

מרכיב נוסף בפירוק צבא לוחמת השריון נוגע ליחידות הטילים נגד טנקים. מדובר בשני סוגים של יחידות חי״ר ייעודיות, שהיו מצויידות בטילים מונחים נגד טנקים, ונועדו לבלום את שריון האויב במקרה של מתקפה: יחידות נ״ט חטיבתיות – מה שנקרא פעם ״עורב״ – שהיו קיימות בכל חטיבת חי״ר בסדיר ובמילואים; ויחידות קומנדו – בעיקר מגלן – שנועדה להפעיל טיל נ״ט מיוחד בעומק השטח. הטילים האלו יעילים לטווחים של מספר קילומטרים, ושימוש מושכל בהם יכול לייצר מארב נ״ט אפקטיבי וקטלני.

בנוסף לכך, חלק מהציוד התקני של מחלקת חי״ר הייתה רקטות נגד טנקים קלים ו״טיפשים״, כמו טיל לאו האמריקני, שיעילים בטווחים קצרים מאוד. למרות הפרימיטיביות שלהם, את העוצמה של היכולות הללו מרגישים לוחמי צה״ל כיום במפגשים עם מחבלי החמאס והחיזבאללה.

כל היכולות הללו נסגרו וקולפו מעל גבי היחידות בהדרגה בשנים האחרונות. הראשונים ללכת היו אמצעי הלחימה המחלקתיים, שבמהלך העשור הראשון של המאה ה-21 יצאו מהשירות. הרקטה שנמצאת כיום בשימוש היא ה׳מטאדור׳, שנועד בעיקר לשימוש נגד מבנים ורק״מ קל – ג׳יפים, נגמ״שים מסוימים, אבל יעילה פחות נגד טנקים. יחידות החי״ר הרובאיות נותרו ללא אמצעי נ״ט אורגני יעיל.

יחידות הטילים החטיבתיות היו הבאות בתור. בעבר הן היו חמושות בטאו האמריקני שכונה בצה״ל ׳עורב׳ – זהו טיל בעל הנחייה באמצעות תיל המחבר אותו אל המשגר (דור ב') ובאמצעות נעילה על המטרה מכווין את הטיל עד לפגיעה. ליחידה היו פלטפורמות ייחודיות על גבי נגמ״שים והאמרים שכללו משגרים וכוורות שיכלו להחזיק מספר רב של טילים ולירות אותם במהירות. הכלים הניידים הללו איפשרו פריסה מהירה וגמישה בשטח, החלפת עמדות ודילוגים, יכולות קריטיות עבור קרב נגד שריון אויב.

בעשרים השנים האחרונות הוציאו את מערך הטאו המיושן בהדרגה מהשירות והכניסו במקומו טיל מתקדם יותר מסוג ׳גיל׳ (spike של רפא״ל), שהוא בעל מערכת הנחייה מתוחכמת יותר, שמסוגלת להתביית, להינעל על המטרה ולתקן את מסלול התעופה באופן עצמאי (׳שגר ושכח׳), כך שהחולייה המשגרת יכולה לקפל את העמדה ולהיכנס למחסה עוד לפני שהאויב מבין מאיפה ירו עליו. ל'גיל' יכולת מיוחדת נוספת: הוא טס במסלול קשתי ופוגע במטרה מלמעלה, היכן שהשריון דק יותר וחדיר יותר, ויש לו מספר רש"קים, למטרות שונות.

כך או כך, כל זה היסטוריה: לפני כ-6 שנים שדרגו את המערך ויצרו טיל אחיד ׳דואלי׳, שיכול לפעול גם ביום וגם בלילה. אלא שהטיל בגרסה הזו כבר לא כלל את טיל הנ״ט, אלא רק טיל נגד אדם שאליו נוספה אופציה של טיל חודר קירות. הדגש על לוחמה בשטח בנוי ברור.

יחידות ה׳עורב׳ הוותיקות, ששינו את שמם במשך השנים לפלנ״ט – פלוגה נגד טנקים – שינו את שמם שנית בשנים האחרונות לפל״ט – פלוגת טילים – שכן זה מה שהן עושות. במלחמת חרבות ברזל היחידות הללו ירו טילי גיל יקרים על מחבלים בודדים וכל מיני ״מטרות״ טרור אחרות. הייעוד האסטרטגי שלהן כיחידות מיוחדות המסוגלות לייצר מארבי אש ולבלום את כוחות האויב, נעלם כלא היה.

אחרונה חביבה – יחידת הקומנדו מגלן, שייעודה המקורי היה פגיעה בשיירות שריון בעומק שטח האויב באמצעות חימושים מדוייקים. גם כאן חלו שינויים דרמטיים באמל״ח. הטיל המרכזי של היחידה – המכונה ׳מכחול׳ – שהיה לו ראש נפץ גדול ויכולות נ״ט מרשימות, יצא מהשימוש ולא פותח לו דור המשך. תחתיו קיבלה היחידה טיל אחר בשם ׳להט׳, שאמור להתאים למשימות של חדירת מבנים וחיסול חוליות מחבלים אבל פחות למשימות נ״ט. המגמה האסטרטגית ברורה.

מה צופן העתיד? כפי שנראה העולם הולך לרחפנים – רחפן מתאבד עולה כ-10,000 ש״ח, לעומת טיל גיל שעולה 150,000. אך גם עם שינוי אמצעי הלחימה, שאלת הייעוד ובניין הכוח עדיין קיימת: האם לצה״ל תישאר יכולת אנטי-טנקית רצינית ביחידות השדה?

מה צופן העתיד?

רבים מהשינויים שנסקרו כאן מוכרים, בוודאי לאלו המשרתים ביחידות הרלוונטיות. אבל החיבור בין הנקודות ואיסוף שלל רפורמות ״נקודתיות״ לכדי תמונה רחבה חשוב ומלמד על דבר פשוט: צה״ל עבר שינוי ייעוד אסטרטגי. הוא פירק והרכיב את עצמו מחדש כצבא נגד גרילה, תוך זניחת היכולות החשובות שהיו לו בתחומי המלחמה הקונבנציונאלית. הכוח הקיים כיום לא בנוי להתמודדות במלחמה מסוג זה: לא מבחינת מבנה יחידות השריון, לא במעטפת החטיבתית, לא בטילאות החי״ר, ולא ביכולות האנטי-טנקיות. אם מחר בבוקר פורצת מלחמה מהסוג של יום כיפור, יהיה לצה״ל מענה מוגבל בלבד.

עד כאן התיאור העובדתי הפשוט. אלא שאת שאלת בניין הכוח לא צריך לשפוט כעומדת בפני עצמה, אלא לאור האיומים שהיא נועדה להסיר. צה״ל, מבחינתו, לא רואה איומים קונבנציונליים ריאליים כבר למעלה מ-20 שנה, והוא נסמך יותר ויותר על חימושים מדוייקים ואש מנגד בכל הזירות ולכל האיומים. אך בכל זאת, השינויים שנסקרו כאן קרו רק בשנים האחרונות. והסיבה פשוטה: עד לפני קצת יותר מעשור איום הייחוס הקונבנציונלי שעוד נותר מול צה״ל היה צבא סוריה. זה היה הכוח המשוריין הנייד הגדול במדינת אויב, והוא הצדיק מצד המתכננים הצבאיים את החזקתו של צבא יבשה רלוונטי. התפרקותה של סוריה שינתה זאת, ומבחינת מערכת הביטחון, שחררה את ישראל מאיום המלחמה הקונבנציונלית. האיום שנותר, הגרילה, תפס את מרכז הבמה והפך למוקד האסטרטגי.

אפשר לטעון שהפעילות בצוותי קרב משולבים הוכיחה את עצמה בסוג הזה של לחימה בעזה, וברמה הטקטית לפחות הביאה הישגים. אבל בשאלה של תכנון בניין הכוח לא די להתבונן על טווח הזמן הקרוב או על הביצועים שנעשו בפועל, וראוי לשאול כמה שאלות חשובות.

ראשית, הפעלת הכוח במתאר הנוכחי הייתה גם נגזרת של הכוח הזמין. כך, המתקפה בלבנון הייתה מוגבלת מאוד, בין היתר בשל מגבלות הכוח הקיים: חסרו לצה״ל חטיבות ולוחמים כדי לאפשר מהלכים עמוקים יותר. המתקפה הזו נחשבת ״מוצלחת״ לא לאור ההישג האובייקטיבי, אלא לאור המטרות המוגבלות שהוגדרו לה: לפשוט על המרחב הסמוך לגבול ולטהר אותו מתשתיות אויב. קשה לראות בזה הוכחה להצלחתו של בניין הכוח.

יותר מזה: גם ביחס לאיומים הקיימים, תרחישי הייחוס שצה״ל רואה לנגד עיניו מצומצמים מאוד. ניקח את מצרים לדוגמא. היא מחזיקה צבא קונבנציונאלי עצום, אויב הייחוס שלה הוא ישראל, והיא מתעצמת ובונה תשתיות אסטרטגיות בחצי האי סיני בשנים האחרונות. האם לא ראוי שצה״ל יהיה ערוך לנוכח איום פוטנציאלי בדרום? האם נכון לוותר על ההרתעה שנובעת מצבא מוכן למלחמה?

גם בצפון צפויה להיפתח רעה. נפילתו של אסד והשמדת האמל״ח של צבאו, עשויות להתברר כהפוגה קצרת טווח. המשטר הג׳יהאדיסטי החדש כבר נמצא בתהליכי הצטיידות מהירים באמצעות טורקיה, והוא לא רוכש רק רקטות ומטעני צד. משלוח ראשון של נגמ״שים כבר הועבר וזו רק ההתחלה. מדברים על מערכות נ״מ, מטוסים וציוד נוסף שיפחית את חופש הפעולה של חיל האוויר שלנו, ובשלב הבא תהיה הצטיידות מאסיבית בכל מה שדרוש לצבא יבשה מודרני. סביר מאוד להניח שבטווח של 10-5 שנים מהיום נתמודד שוב מול איום קונבנציונלי מצפון.

אם תשאלו מישהו בצה״ל היום מה המענה לאיומים מסוג זה, הוא בוודאי יפנה אתכם לחיל האוויר. אבל אם יש לקח אחד חשוב שלמדנו בשנתיים האחרונות, הוא שצבא היבשה לא יכול להישאר מופשט מיכולות ואמצעים, ולהיות תלוי בכל בעיה טקטית ומערכתית ביכולות שמופעלות מרחוק. יהיה אשר יהא המענה הנכון לאיומים העתידיים, אנחנו יודעים דבר אחד: הוא חייב לכלול חיזוק ושכלול של צבא היבשה, והחזרת היכולות האוטונומיות שלו למרכז.

תגובת דובר צה"ל:

הטענות כי צה"ל לא מוכן לתמרון בסביבות מסוימות אינן נכונות, צה״ל לומד ומתפתח מול כלל האיומים וכלל המתארים השונים למול איום הייחוס המתפתח ונמצא במוכנות תמידית.

זרוע היבשה הוכיח את היכולת לתמרן עם כוחות רגליים ומשוריינים בשיתוף רב חיילי ורב זרועי.