המלחמה בעזה הגיעה לנקודת החלטה

בשבוע שעבר התכנס הקבינט הביטחוני פעם נוספת וכמו בפעמים רבות בעבר הגיע שוב להחלטה עמומה שנשמעת כמו פשרה בין גישות שונות. התנהלות זו אופיינית לממשלות ישראל לדורותיהן: ההחלטה שלא להחליט.

בקטע מפורסם בספר "אליס בארץ הפלאות" מגיעה אליס לצומת דרכים ופונה אל צ'שייר, חתול המופיע משום מקום ואחר כך נעלם בהדרגה, ושואלת אותו לאן להמשיך. "תלוי לאן את רוצה להגיע", עונה לה החתול. "לא אכפת לי כל כך לאן אני אגיע", משיבה אליס, ועל כך אומר החתול: "אם לא אכפת לך לאן תגיעי – זה ממש לא משנה איזו דרך תבחרי", ואז מוסיף: "בכל מקרה את תגיעי לאנשהו, בתנאי שתתמידי בהליכה".

אני תמיד נזכר בקטע הזה כאשר אני חושב על האלוף בני פלד ז"ל, מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. ערב פרוץ המלחמה, הבהיר פלד לבכירי החיל שהולכת לפרוץ מלחמה, ובבוקר יום הכיפורים פנה אל ראש הממשלה גולדה מאיר ואל שר הביטחון משה דיין והציע לבצע מתקפת מנע נגד חילות האוויר של מצרים וסוריה אך קיבל תשובה כי אין אישור מהאמריקאים לפעולה כזו, והתוצאות ידועות. במשך עשרות השנים שלאחר מכן, ובעיקר בערוב ימיו, טען בני פלד שמדינת ישראל איננה עצמאית משום שאיננו רוצים להיות עצמאיים, וכי חוץ מאשר לשרוד לא הצבנו לעצמנו שום יעד מהותי. אנחנו לא מוכנים להחליט ולא מוכנים לשלם את מחיר ההחלטות, הסביר פלד: אפשר לסגת מכל השטחים ואפשר באותה מידה להחיל ריבונות על כל השטחים ולמחוק את הקו הירוק. לכל אפשרות כזו יש עלות ותועלת, אבל מדינת ישראל, כך טען, מעולם לא החליטה. וכאשר לא מחליטים – לא מגיעים לשום מקום.

מטרות המלחמה סותרות זו את זו

אני מעלה באוב את בני פלד, משום שמאז 7 באוקטובר 2023 ההנהגה הישראלית מצויה בדילמה שבין שתי מטרות מלחמה שאינן מתיישבות זו עם זו: החזרת החטופים, שמחייבת משא ומתן, והכרעת החמאס – שמחייבת לחימה חסרת פשרות. בקרב הציבור רווחת המחשבה האופטימית שהחמאס יסכים לשחרר את כל החטופים ולא יעגן את ההסכם בערובות בינלאומיות לסיום המערכה, אבל התפיסה הזו נסמכת בעיקר על ההנחה שהחמאס הם אוסף של טיפשים.

אנו עומדים אפוא בפני שתי אפשרויות סותרות: הסכם עם חמאס או הכרעתו. גם הממשלה וגם מתנגדיה יודעים זאת היטב ובכל זאת אין מנהיג שהיה אמיץ דיו להציב את העובדה שיש כאן דבר והיפוכו, שצריך להכריע בין השניים, על כל המשמעויות הנגזרות מכך. מדינת ישראל כבר נכנסה לא פעם אחת למשא ומתן עם חמאס וגם עשתה עימו עסקאות, ועם זאת שבה והצהירה על דרך של הכרעה צבאית. כך נותרנו עם זיגזג שבו גם מקיימים משא ומתן וגם נלחמים. את המשא ומתן לא ממצים עד תום, שהרי חייבים להילחם; ואת המלחמה לא מנהלים בנחישות, שהרי צריך לנהל משא ומתן.

טראמפ נכנס לוואקום

הריק הזה של חוסר ההחלטיות הישראלי הוא המקום שאליו נכנס נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אין לי בדל של מידע מה נאמר בחדרים הסגורים או בשיחות הטלפון האדום בינו ובין נתניהו אבל טראמפ איננו טיפש, ואת כל מה שתיארתי כאן הוא רואה באופן מידי. כשטראמפ איים ש"אם הם לא ישחררו את החטופים ייפתחו עליהם שערי הגיהנום" התחיל דיון פנים ישראלי במה הייתה כוונת המשורר. האם התכוון טראמפ לשחרור חלק מן החטופים או לשחרור כולם? האם הוא התכוון לשערי הגיהנום שתפתח עליהם ישראל, או לשערי הגיהנום שבאחריות אמריקה? ובכלל – האם הוא נותן לנו אור ירוק לעשות מה שאנחנו רוצים לעשות (וסליחה על התזכורת: אנחנו עצמנו איננו יודעים עד הסוף מה אנחנו רוצים), או שאנחנו נצא לדרך ואז הוא יתהפך עלינו?

התוצאה הייתה כאמור ללכת עם ולהרגיש בלי: גם להמשיך להילחם וגם להמתין למשא ומתן עם החמאס. לא חלילה להילחם עד הסוף, כי אז הרי לא יהיה משא ומתן, אבל גם לא באמת לקיים משא ומתן, כי אז הרי לא נוכל להילחם עד הסוף… כעת הגיע הזמן להחליט.

לחזור לעצמאות חימושית

הנקודה השנייה שעלינו להפיק מדבריו הקצרים של החתול צ'שייר היא האמירה שברגע שהחלטת לצאת לדרך – לא משנה באיזה כיוון – חייבים להתמיד. אם לא תתמיד – לא תגיע. גם לאמירה זו נמצא תרגום ציוני מבית מדרשו של האלוף בני פלד ז"ל: אין די בכך שהוקמה מדינת ישראל; עצמאות היא משהו שעובדים עליו כל הזמן!

בהקשר הנוכחי, מדינת ישראל חייבת לשוב להתנהל כמדינה עצמאית. עליה להפסיק לשאול את עצמה כל הזמן מה יאמרו באירופה, במועצת הביטחון של האו"ם או במוסדות האיחוד האירופי, וגם לא מה מצב רוחו הנוכחי של הנשיא טראמפ. בחודשים האחרונים פורסם כי עם פרוץ המלחמה נזקקה ישראל לאספקה שוטפת של חימושים מארצות הברית וכי חימושים אלו לפעמים בוששו להגיע, אולם הטעות הייתה ההסתמכות על האספקה הזו מלכתחילה. מדינת ישראל של דוד בן גוריון קבעה שאסור לה להיות תלויה בעולם. התעשייה הצבאית הוקמה (בשלבים הראשונים עדיין במחתרת!) מתוך תפיסה שעלינו להיות מסוגלים ליצור בעצמנו כל מה שנדרש, מכדור הרובה ועד למטוס. אי שם לאורך הדרך זנחנו את החזון הבן-גוריוני. מדוע להתעקש על מלחמת קיום, אם אפשר להתנהל בעולם כאילו אנחנו באיזו חגיגה של שווים בין שווים? למה להמשיך להשקיע כל כך הרבה בשד הזה, הביטחון, שמוצץ תקציבית את לשד עצמותינו, אם אפשר לפרוח ולשגשג?

התמכרנו לסיוע הנדיב של ארצות הברית. למדנו שמדי פעם צריך קצת לוותר על מה שיבטיח את קיומנו (קצת לוותר על סיני, קצת להגמיש עמדות כלפי הפלסטינים, אולי אפילו איזה נאום בר אילן פה ושם, אם אפשר – הקפאה זמנית של פיתוח ההתיישבות הציונית) ולקבל את התמורה הכלכלית והביטחונית מהדוד סם.

כשרבין אמר לא לאמריקאים

ההיסטוריה מלמדת אותנו כי ההישענות על דוד סם, ואפילו יהיה זה טראמפ, עשויה להתגלות כחרב פיפיות. במלחמת יום הכיפורים היה לנו בבית הלבן ידיד שכדוגמתו מעולם לא היה לנו לפני כן, ריצ'רד ניקסון. לנשיא ניקסון היו יחסים אישיים מיוחדים עם ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ובזמן המלחמה נתן אור ירוק לרכבת האווירית שציידה את צה"ל בזמן המלחמה. במשך חודש שלם שלחה ארה"ב לישראל מטוסים עמוסי ציוד צבאי, בכמות שחרגה לצורך המיידי של המלחמה. ידידתנו הגדולה סייעה לנו  הרבה יותר מעבר למה שאפשר היה לחלום, והנה אחרי המלחמה קרה לפתע משהו מוזר: פתאום הגיע הנרי קיסינג'ר עם שאיפה חדשה "לשנות את מאזן הכוחות". במקום שארה"ב תתמוך בישראל מול אויביה שנתמכים על ידי אויבי ארה"ב, החלו האמריקאים "לחלק את הקשב" בינינו ובין המצרים והסורים. המדיניות החדשה של קיסינג'ר וניקסון לא רצתה אותנו כמעצמה אזורית, וביקשה לתמוך גם באויבינו, ובעיקר – במצרים. אני לא בטוח שהקשר לימינו מקרי בהחלט.

בהמשך למדיניות הזו בשנת 1975 הפעיל הנרי קיסינג'ר לחץ אדיר על ראש הממשלה יצחק רבין לסגת ממצרי הגידי והמתלה בסיני, אולם רבין התנה את הנסיגה בהכרה של סאדאת בישראל ולמעשה בראשיתו של הסכם שלום. סאדאת לא הסכים לתנאים של רבין, ואת מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון סיים הנרי קיסינג'ר סיים בדמעות. ממשלת ישראל לא נכנעה לתכתיב האמריקאי.

לסירוב הזה היו השלכות כואבות. חבילות נשק שיועדו לישראל הוקפאו, ארה"ב החלה ליצור קשרים עם אש"ף, והממשל החדש בראשות פורד החל להפיץ את הנרטיב לפיו מדינת ישראל היא המכשול לשלום במזרח התיכון. האם זה היה טוב? ודאי שלא. אבל בסופו של דבר הנסיגה הזו נעשתה בתנאים טובים יותר. מצרים התחייבה כי תהיה זו אכן התחלה של תהליך שלום כולל, השטח שנסמר פורז, וארצות הברית הבטיחה לישראל ערבויות כלכליות, צבאיות, ומדיניות (וביניהן לא לנהל מו"מ עם אש"ף).

אם רק תרצה, מדינת ישראל יכולה לעמוד על שלה, גם מול ממשל אמריקאי, וודאי מול מדינות אירופה, אבל על קברניטיה להחליט בדיוק לאן הם רוצים להשיט את האונייה.

הכותב הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אריאל וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי.